יום עמוס היה לנבחרת הישראלית באליפות העולם אתמול: ב 8:30 בבוקר הוזנק מרוץ הנוער וב 14:15 מרוץ העילית נשים. קשה לבצע הכל לבד – לחזור אתמול בערב עם הרגשות והריגושים של מרוץ ה U23 ומיד להכין אופניים, רוכבים, מזון ורכבים ליום המחרת. הנסיון שנצבר במהלך שהותנו עשה את שלו. אין יותר בזבוזי זמן מיותרים של ניווט שגוי.
אולי תתעניינו בכתבות נוספות בסיקור של BIKEPANEL את אליפות העולם בטוסקנה:
- רוכבים במחתרת טוסקנה 2013 – הסיפור והתמונות של הישראלים במרוץ ה U23
- רוכבים במחתרת טוסקנה 2013 – סאגאן, ווס, מנהלות ועליות
- על אוזלת היד של איגוד האופניים ועל ההכנות בטוסקנה \ “רוכבים במחתרת”, טוסקנה 2013
מרוץ הנוער
השכמה ב 6, ארוחת פסטה מוקדם בבוקר ומיד אחר כך יציאה לקו הזינוק.
רוכבי הנוער בדרכם לזינוק. מימין: עומר גולדשטיין, ים פוליאק ובן גנון
השעה הראשונה של רוכבי הנוער הייתה מאד מורכבת וכללה פחות או יותר את כל התקלות האפשריות…
עומר גולדשטיין קורע שרשרת בק”מ הראשון. בן גנון פוגע עם הדוושה במדרכה בק”מ ה 40 ומתרסק ב 50 קמ”ש ולים פוליאק נשברים 2 שפיצים עקב מגע עם רוכב אחר. ללא רכב ליווי משל הקבוצה, נעזרים השלושה ברכב התמיכה הנייטראלי. ים מקבל גלגל חדש וחוזר לדבוקה די מהר. בן קם ועם ביגוד קרוע ממשיך לרדוף ומצליח לחזור לדבוקה אך במחיר מרדף ארוך ומתיש (שארך כ 10 דקות). עומר מקבל אופניים מרכב התמיכה של שימנו (דרך אגב, מדוגמים לגמרי – דורה-אייס אלקטרוני, גלגלי דורה-אייס טובולר עמוקים, ומיטב המטעמים של הענק מיפן) ויוצא גם הוא למרדף. בעזרת רכבי הליווי, והמון רצון מצליח גם עומר לחזור לדבוקה. אך גם הוא כילה כוחות רבים במאמץ.
בסך הכל התגברו השלושה יפה מאד על הבעיות בהן נתקלו, זאת ללא מערך תומך של הקבוצה.
נכנסים לפירנצה ואנחנו שמחים לראות את שלושת הרוכבים בדבוקה. יש בריחה והקצב גבוה אך עדיין לא יוצר סלקציה בדבוקה.
ים בעמדת ההאכלה. עוד בקבוק מים
הקפה ראשונה ושניה עוברות בשלום אך בהקפה השלישית המרוץ מתפוצץ לרסיסים כאשר הבריחה נסגרת תוך הקפה. עומר מספר כי הוא התכווץ בעליה ומאבד את המובילים. בן מודה שפשוט לא החזיק את הקצב בעליה הארוכה ונושר לקבוצה מאחור גם הוא. ים מחזיק עם הדבוקה עד לאחר העליה הקצרה (בכל הקפה עליה ארוכה של כ 4 ק”מ, ועלית קיר קצרה של 700 מטרים עם שיפועים של עד 19%) אך מאבד את המובילים במיתר שנפתח בירידה אל העיר. השלושה עם כ 1:30, 2:15 ו 4 דקות פיגור לערך.
עומר גולדשטיין כבר מחוץ למרוץ אך מקבל סיוע מבן איינהורן
על בסיס הנסיון מהיום הקודם היה ברור שמכאן זה השרדות. לעומר לא היה הרבה סיכוי והוא אכן לא סיים – “היה קשה לרכוב על אופניים שאינם שלי” הוא מסביר, ומודה שמאז הלוניג’יאנה (מירוץ ההכנה של הנוער בו הוא סיים במקום ה 18) הוא לא באמת הצליח להתאושש ולחזור לכושר”.
בן נאבק ברכב המטאטא ולמרות שהרכב עובר את הקו מספר דקות לפניו, בן מקבל זמן ומסיים במקום ה 126, 15:05 מהמנצח.
בן גנון על קו הסיום
ים מצליח להשאר בדבוקה גדולה יחסית ולרכוב איתה עד לסיום. מסיים בספרינט של הדבוקה במקום ה 99, 10:17 מהמנצח.
ספרינט הסיום בדבוקה של ים פוליאק
המנצח, מתיו ון דר פול, פאר היצירה ההולנדית. אלוף עולם בסייקלו קרוס ועכשיו גם בכביש. בהמשך היום למדנו שזאת השיטה ההולנדית.
נשים עילית
פז בש הגיעה לתחרות אחרי טור אחד בצרפת בו הראתה התקדמות מיום ליום, אך עם 6 ימי מרוץ בינלאומיים בסך הכל ברזומה. היא מסודרת יחסית עם תמיכה לוגיסטית מהבית. היא זינקה ממונטהקטיני בעוד שאר החברים (זוכרים – אין משלחת ואין נבחרת, יש אוסף של חברים…) מחכים בפירנצה.
מרוץ הנשים התנהל באופן שונה משאר המרוצים שהיו עד כה והדבוקה הגיעה לפירנצה על 47 קמ”ש (!) וללא בריחה, רמז לבאות.
האמריקאיות שניסו ליצור מרוץ שיקשה על הולנד ואיטליה הכתיבו קצב רצחני כבר בכניסה לעיר ונוצר מיתר כואב. בעליה הארוכה הראשונה הן פשוט פרקו את המרוץ לרסיסים.
בסוף ההקפה הראשונה נותרו כ 40 בנות בדבוקה הראשונה. מכאן ועד לסיום זה היה איטליה נגד הולנד עם ניצוצות מארה”ב ואוסטרליה. כולם חיכו למריאן ווס והיא הגיעה בפעם האחרונה שהמובילות עברו בעלית הקיר הקצרה. משם שייטה לאליפות עולם נוספת. רמה בפני עצמה.
[youtube]http://youtu.be/5qCpxVyKfVc[/youtube]
מרוץ הנשים היה מעולה בכל קנה מידה. קצב רצחני, טקטיקה קבוצתית ויכולת אישית. הדרך בה ההולנדיות סימנו את האיטלקיות ולהפך היתה בית ספר לאופניים. כל התקפה איטלקית לוותה במענה הולנדי שניטרל אותה מיד. ווס לא קפצה לסגור אף בריחה של אוסטרלית או אמריקאית ותמיד שלחה אחת הפועלות. איטלקיות, ברגעי ההכרעה היא ניטרלה בעצמה. עד שהורידה את הגרזן. גם ווס אלופת עולם בסייקלוקרוס וכביש. זאת שיטה.
מריאן ווס – אגדה. לא פותחת את הפה בשביל לנשום
פז נכנסה לתוך פירנצה מאחור ופיספסה את המהלך המכריע בתחילת המרוץ. כל דבוקה שנשרה מקבוצת החוד בסוף השבוע הזה לא חזרה. אי אפשר לחזור על המסלול הזה. אין בו רחמים למי שחלש יותר ולמי שעשה טעות או סבל תקלה. כשזה קרה בהקפה הראשונה אי אפשר לסיים את התחרות.
פז בש בכניסה להקפה הראשונה – יותר מדי מאחור
פז מספרת שהדבוקה איתה רכבה את המרוץ, עד ההקפה הרביעית בה הורדו מהמסלול, הייתה מעט איטית למה שיכלה לעשות אך זה כבר היה מאוחר מדי.
פז בש נכנסת להקפה הרביעית
הסיכום של ויקטור
ויקטור מסכם שהוא מופתע לטובה מהתוצאות: על המסלול הכי קשה ב 15 השנים האחרונות היעד היה לסיים עם רוכב אחד בנוער וב U23.
רוכבי הנוער, ששלושתם שנה ראשונה, עשו מה שיכלו בהנתן הנסיבות ושניים הצליחו לסיים ועמדו במטרות. התקלה של עומר בהחלט הקשתה ומנעה ממנו תוצאה טובה יותר. יחד עם ההצלחה בטור לוניג’יאנה יש כאן בסיס רוכבים שעם עבודה נכונה יכול להתפתח להישגים טובים יותר בשנה הבאה.
לא האמנו שרוכבי האנדר יסיימו וראינו שיואב ורועי התעלו על עצמם וסיימו את המרחק המלא, זו הפתעה חיובית. גם ההתקפות של בן ועידו בהתחלה והנוכחות של יואב בקדמת העליות עד שנגמר מעודדות ומראות על בטחון ויכולת שבדנמרק לא היה לרוכבים האלו.
לקראת 2014, אליפות העולם צריכה להיות תחרות מטרה. וצריך להיות ברור לקאדר של רוכבים שהם יהיו שם אם יהיו הכי טובים בארץ. מצפים לראות את ישראל בארועים האלו, ובשיחות פנימיות הביעו איגודי אופניים איתם יש לי קשר פליאה על כך שנוכחותנו בארוע לא היתה ברורה.
בעיני ויקטור אולג ומי אל נווה גם כן היו צריכים להיות באיטליה ולתחר בנג”ש באופן רשמי יחד עם עומר גולדשטיין וגל וייץ.
המאמנים הישראלים צריכים להיות נוכחים בארוע שכזה על מנת להבין עם מה הרוכבים נדרשים להתמודד ועל מנת שיוכלו להכין אותם באופן מיטבי.
הסיכום שלי – תמונה גדולה ומורכבת
- התוצאות – אנחנו לא מספיק טובים. נקודה. וזה ברור שלא, מאיפה נהיה ברמה העולמית כשאין אפילו את המינימום? אנחנו לא יכולים לרכוב עם הטובים בעולם את מרחק התחרות המלא. במקרה הטוב 75% ובמקרה הפחות טוב 50%. מה שבולט היא העובדה שזה בכלל לא תלוי בנו אלא במרוץ. כשהגרזן יורד אין לנו מה שצריך בכדי לשרוד. אם הגרזן ירד בהקפה 1 אז נאבד את המרוץ בהקפה 1, ואם בהקפה 3 אז נאבד אותו שם. אנחנו אלו שמנערים אותם ראשונים. בבליץ של האמריקאיות אתמול שרדו 5 מ 7 הבנות ההולנדיות וגם רוב האיטלקיות אך הרבה פחות רוכבות ממדינות אחרות. הפער הוא בדברים בסיסים – זה לא שלא היינו מקדימה ופיספסנו את המהלך של המירוץ, פשוט אין לנו הכושר והיכולת להיות מקדימה בדבוקה אירופאית גדולה ולכן לעולם נאבד את המרוץ כשיקרה משהו. להיות מקדימה זו עבודה קשה ואנחנו לא מספיק חזקים לעשות אותה.
- הצלחה או כשלון? אני לא חושב שהאליפות היא כשלון כי הצלחה או כשלון נמדדים מול מטרות וציפיות. מי שציפה לדירוג ב 50 הראשונים צריך לבדוק את עצמו ולא את הרוכבים. מי שציפה שכולם יסיימו, כנ”ל. העובדה ששני רוכבי אנדר סיימו מרחק מלא היא הישג כי זה עלה בהרבה על הציפיות (הייתי בטוח שהם בחוץ בהקפה השניה…). ההישג של ים פוליאק ובן גנון יפה מאד (אבל הם לא 99 ו 127 בעולם כי יש באירופה עוד מאות ילדים שרוכבים חזק מהם). הם רכבו וסיימו תחרות מאד קשה ברמה הכי גבוהה. זה תלוי בהם לאן זה ילך מכאן (נכון גם לגבי עומר גולדשטיין).
- להיות או לא להיות? כאן דעתי חד משמעית – חייבים להיות באליפות העולם. כל שנה. עם הכלים הכי טובים שיש לנו. זה נכון גם לאופני הרים. גם אם תקציב האיגוד קטן יש לשריין תקציב לארועים האלו ולא לגעת בו גם אם לא יהיו מרוצים בארץ. לקבוע מטרות לרוכבים ומי שיהיה הכי טוב בנקודת הזמן שיצא לתחרות. לא להיות פה זה לצאת מהענף. גם אם לא נסיים 20 פעם צריך לבוא שוב ושוב (כמו בכדורגל, לא מפסיקים לנסות). אם אפשר לסמן נבחרת, לתת לה כלים (ימי מרוץ בחו”ל) ולא לייצר את חוסר הוודאות המגוחך שמתקיים כל שנה זה יכול לעזור…
- הסיפור המקדים – חברי איגוד האופניים והעומד בראשו צריכים להבין שהם קרובים לאבדן מוחלט של מעט הקרדיט שנותר. הם לא יכלו לעשות שום דבר יותר גרוע. ניהול הארוע כולו היה מגוחך – כולל העובדה שבאתר האיגוד הופיעו ברכות ועדכונים למשהו שהאיגוד עשה הכל על מנת לטרפד… מהפכה או סתם להתחיל לעבוד מסודר? באמת שזה לא משנה. יש להתחיל את 2014 מסודר. צריך שיראו את השינוי והוא חייב להיות עקבי ולאורך זמן. גם אם יש מעט כסף צריך לעשות מעט דברים, עם מעט אנשים אבל לעשות אותם טוב. יהיה סדר העדיפויות שיהיה, משהו אחד צריך להתנהל טוב לכל אורכו, ויפה שעה אחת קודם.