תחרות SingleTrack6, בקיצור ST6, הינה טור אופני הרים של שישה ימים בהרי הרוקיס של מחוז בריטיש קולומביה במערב קנדה. זו השנה ה-15 של מרוץ ST6 ובעבר נקרא גם TransRockies Challenge.
ישנה גם גירסא מקוצרת של המרוץ, ST3 שכוללת רק את שלושת ימי המרוץ הראשונים. החברה המפיקה TransRockies מארגנת תחרויות אופניים וריצת שטח כבר שנים ברחבי צפון אמריקה, ביניהם גם תחרות הריצה המפורסמת TransRockies Run (שלושה או שישה ימי ריצה מטורפים בהרים הגבוהים של קולורדו) וטור אופני ההרים Moab Rocks שכולל שלושה ימי רכיבה של מסלולים כמעט תנכיים במואב יוטה.
מאת: רותם ישי
צילום: John Gibson Photography
לחזור לחוויה הטהורה של אופני הרים
סיפור החוויה האישי שלי ממרוץ ST6 חייב להתחיל בדיוק שבוע לפני התחרות. זה היה יום שבת של אמצע יולי חם ולח בישראל. עשר בבוקר ואני כבר אחרי אימון רכיבה קצר לשחרור הרגליים מהתחרות של שישי. אני בביקור אצל המשפחה, אמא הכינה אוכל תימני, דווקא לא ג’חנון, הפעם כובנה, ביצה קשה וסחוג. אותה בצקת בשינוי אדרת. הרשיתי לעצמי “להשתחרר” קצת באותה ארוחת בוקר כיוון שהתחרות של שישי לא הייתה סתם עוד תחרות – זו הייתה אליפות ישראל באופני הרים, בה ניסיתי לקטוף את התואר העשירי שלי כאלוף ישראל, בין גילאי נערים עד עילית. מעבר לכך, אליפות ישראל סימנה סיום תקופת קמפיין אולימפי של שנתיים במרוצי קרוס-קאנטרי אולימפי. תקופה בה טסתי מסביב לעולם על מנת לצבור ניקוד ולעשות את הקריטריון לאולימפיאדת ריו 2016, ולמרות שקצרה ידי מלזכות בחוויה לייצג את ישראל באולימפיאדה, אני גאה שהייתי חלק אינטגרלי שתרם להצלחת הקמפיין.
לאורך הקמפיין האולימפי נוכחתי להרגיש שגירסאת הקרוס-קאנטרי האולימפית (XCO) של מרוצי אופני ההרים היום קצת שונה או אולי מתרחקת מהחוויה הטהורה של רכיבת אופני הרים. אפשר להגיד שקצת עייפתי מפורמט ה-XCO אחרי שנתיים מפוקסות בדוגמאת אינספור הקפות של מסלול מלאכותי באורך 4-6 ק”מ בדרך כלל באיזה פארק טבע שכונתי. לפי ההגדרה של חוקי ה- UCI המסלול צריך להיות מעוצב בצורה כזו שהינה ידידותית לקהל, ולכן המסלול לא תמיד מעוצב עבור החוויה של הרוכב! איך זה קשור ל-ST6 ? ובכן, אחרי תקופה ארוכה ואינטנסיבית של XCO, חיפשתי את התחושות הטהורות האלו על אופני ההרים: לבחון אזורים חדשים, הרים חדשים, תרבויות חדשות. להתחרות על סינגלים שמעולם לא עשיתי עליהם “רכיבת היכרות” קודמת ולהכיר אנשים ששותפים לאותן תחושות על שני גלגלים. בקנדה כבר ביקרתי מספר פעמים, אבל על מחוז בריטיש קולומביה רק שמעתי. הגעתי עם ציפיות גבוהות ומרוץ ST6 סיפק, ובגדול.
ST6 – בכל שנה שישה ימים באיזור אחר!
הנתונים היבשים על המסלול באתר האינטרנט של ST6 הכינו אותי לשישה ימי מרוץ, כאשר כל יום כולל 35-60 קילומטרים עם 1,200-2,000 מטר טיפוס ואחוז סינגלים מאוד גבוה. במבט על כל יום במרוץ מגלים שבפני עצמו זה לא משהו מטורף מבחינת עומס רכיבה, אבל בכל זאת שישה ימים רצופים. המארגנים חזו בערך שעתיים זמן מנצח, ומירב הרוכבים כשעה-שעתיים לאחר מכן.
מערב קנדה זה לא קפיצה קטנה לאירופה, אבל המראות והנופים במהלך הטיסות והנסיעות הארוכות עזרו לי להתחבר למרחבים הכמעט אינסופיים של אמריקה הצפונית, במיטבה של מחוז בריטיש קולומביה. מרוץ ST6 נערך כל שנה בעיירות ואזורים שונים בבריטיש קולומביה. זה לא פשוט בכלל עבור המארגנים אבל עבור המשתתפים זו חוויה יוצאת דופן ומושכת להגיע כל שנה מחדש, כמעט כל יום חושף סגנון טבע חדש וסינגלים מגוונים בעיירות שונות וכל שנה בחבל ארץ שונה במערב קנדה.
השנה מרוץ ST6 נערך על פני ארבע עיירות שונות בחבל מזרח קוטאניי (East Kootenay), שמוגדר כאוסף של עיירות קטנות עם קהילות אופניים גדולות. עם אוכלוסיה של פחות מ-60,000 איש שמתפרשת על שטח של בערך ישראל ורבע, כנראה שיחס הדובים לאנשים בחבל מזרח קוטאניי מתקרב ליחס הפלאפליות לאנשים בתל אביב. ( דובים אוהבים לאכול אנשים עם טחינה או בלי טחינה?)
קשר בין מירוץ למקום
אל העיירה המארחת הראשונה, פארני (Fernie), הגענו בהסעת אוטובוס מסודרת ומתוקתקת משדה התעופה. אותו אוטובוס מאובזר באינטרנט חופשי ונהג חינני וחזק באופן מרשים לגילו ליוו אותנו בכל המסעות – בנסיעות בין העיירות המארחות השונות ובין המלונות לטקסי פודיומים וארוחות ערב כל יום, תמיד בזמן. אווירת השיחת תדריך יום לפני המרוץ הייתה באווירה כיפית, קלילה ובהחלט חיונית עבור לא מעט רוכבים שזו חווית ה-ST6 הראשונה שלהם. בזינוק היום הראשון מהרחוב הראשי של העיירה פארני, נוכחתי כבר לגלות עד כמה שהמרוץ הזה הוא אירוע משמעותי עבור העיירה. עם מעל 300 מתחרים ב-ST6 בכל הקטגוריות יחידים וזוגות, כמעט כל המלונות, מסעדות ושאר עסקי התיירות המקומיים בעיירה קטנה של 5,000 איש נהנו מהבונוס הכלכלי של האירוע, בדגש על מבשלת הבירה המקומית שהיה נראה כאילו חילקו שם “רגליים טריות” בחינם למרוץ של מחרת.
ממנף את בסיס ה XCO
מרוץ היום הראשון התנהל עם תחושת גישוש בהתחלה מבחינתי, והזינוק אל עליית סינגל ארוכה במיוחד הייתה טובה בכדי לחוש את המתחרים ואת הגוף שלי אחרי עונת מרוצים ארוכה ומתישה. במחצית העלייה הארוכה שמרתי גלגל שני בצמוד לאלוף צרפת במרתון הנוכחי ובהכתבת הקצב המוביל שלו התחלנו לפתוח פער משאר הרוכבים. לאורך כל העלייה הרגשתי טוב ויציב, כאשר במחצית העלייה חשתי שהאלוף המוביל די נמצא על קצה הקצב שלו. כיוון שמבחינת הכנה ואימונים הייתי מותאם למירוצי XCO של יום אחד ולאו דווקא למירוצי שלבים, ידעתי שהיום הראשון יהיה החזק שלי, אז החלטתי ללכת על כל הקופה באותו יום. לקחתי שתי נשימות עמוקות בכדי להרגיע את קצב הנשימה, ביקשתי ממנו לעקוף בנחמדות יתר, הגברתי קצב על מנת לפתוח פער משמעותי לתחילת הירידה, ומשם זה היה מרוץ סולו לקו הסיום. סיימתי בערך חמש דקות מהמקום שני, פער משמעותי עבור היום הראשון, אך ידעתי שזה מרוץ שלבים והכל יכול לקרות, ואכן קרה…
מרוץ היום השני הוזנק בצד השני של פארני, באזור הרכבל שפעיל כל השנה לתיירות סקי ואופניים. אחרי זינוק מהיר בעלייה של בערך רבע שעה, חטפתי פנצ’ר כפול בגינת סלעים הראשונה בסינגל הראשון ולקח לי בערך חמש דקות לתקן. חזרתי על האופניים, הכיף ותחושת האדמה הרכה של הסינגליים “הבתוליים” נתנו לי מוטיבציה, אבל ידעתי שעקפו אותי לא מעט רוכבים ואחוז סינגלים גבוה של אותו יום יקשה על התקדמות קדימה. מכיוון שזה רק היום השני מתוך שישה, החלטתי להרגיע את הרוחות ופשוט לרכב בקצב ובהנאה שלי. בסופו של דבר סיימתי 17 שניות אחרי המנצח במקום שלישי ושמרתי על ההובלה הכללית.
בן שמן הקנדי
אחרי ארוחת בוקר מאורגנת, טובה ובריאה, התחלנו את בוקר היום השלישי בנסיעה קלילה של שעה במורד הנהר מעיר פארני אל העיירה המארחת הבאה קראנברוק (Cranbrook). מכיוון שהאוכלוסייה של קראנברוק היא בערך 25,000 איש וכוללת מכללה אזורית עם בערך 2,500 סטודנטים, ההגדרה של קראנברוק היא כעיר. לא מחובר למציאות קצת, אבל להגדרתם הם חיים ב”עיר קראנברוק”, לא מתווכח. היה יום חם ויבש כ34 מעלות, שזה 8 מעלות מעל הממוצע שלהם לחודש יולי. הוזנקו ישירות לעליית אספלט קצרה של קילומטר ואז נכנסו לסינגל היחיד שהיה באותו יום. סגנון הסינגל ממש הזכיר לי את בן שמן – עליות קצרות, טכני זורם בשילוב הרבה פניות והמון גינות סלעים קטנות. הייתי אומר שהיה מבאס שהיה רק סינגל אחד, אבל הוא נמשך כמעט 40 קילומטרים רצופים בלי הפסקה עד קילומטר אחרון של דרך עפר לסיום. במעט זמן שיכולתי לחשוב בסינגל הטכני והמפותל זה נראה ככה כרונולוגית “איזה זורם, מגניב!… ארוך משהו?!… וואי, שכחתי לשתות, טוב כשהסינגל יגמר אוכל לשלוח יד לבקבוק… מה קורה פה?!… מה פיד זון באמצע הסינגל? לא שתיתי בכלל… זה מוגזם, כאילו כיף וזורם, אבל חאלס… עד מתי?!… הופה, הנה הגענו לדרך עפר, אפשר לשתות ולתדלק, רגע מה סיום?!”. את אותו יום סיימתי די שפוך, מיובש, חם ותשוש, כמעט עשר דקות מהמנצח. ידעתי שהדעיכה תגיע בשלב מסויים מאחר שלא הייתה לי הכנה למרוץ שלבים, אז לקחתי את זה בשלווה ורק חשבתי על התאוששות, כי למעט היום האחרון תמיד יש את מחר ☺ אחרי הסטייג’ היה לנו עוד נסיעה קצרה אל העיירה הבאה.
מסלול מדהים בקימברלי (אז מה אם אני שפוך)
היום הרביעי התקיים בעיר קימברלי (Kimberley), המוגדרת כעיר הגבוהה בקנדה תתפלאו רק בגובה 1,120 מטר אבל קימברלי מסתכלת מעלה אל הרי הרוקיס, וגאה בכמות ימי השמש שלה (300 פלוס בשנה) בהשוואה לשאר הערים בקנדה, ומספקת אחלה עונות סקי ואופניים. מה שנראה כיום בינוני מינוס על הגרף והמפה לא הכין אותי לאחד המסלולים המדהימים שרכבתי בחיי. אחרי ההתיבשות של אתמול, הגוף כנראה לא חזר לעצמו ואחרי לילה לבן של כאבי בטן וספרינטים ליליים לשירותים, לא התפלאתי שנגמר לי “המנוע” עוד לפני שעה אל תוך המירוץ. לא נתתי לרמת האנרגיה הנמוכה למנוע ממני את כל הכיף מהמסלול המדהים הזה. אומנם רק 36 קילומטרים, אבל לא היה מטר אחד במישור, עליות בכל מיני שיפועי סבל וקללות שונות, וסינגלים שמחייבים אותך להגדיר קו רכיבה כל הזמן, בין סלעים ושורשים בשפע. זכור לי קטע ירידה שונה אחד ארוך בסגנון פאמפ טראק של 3 קילומטרים במגמת ירידה עם בארמים כל כך הדוקים שזה מרגיש כאילו הידיים של אל האדמה מחזיקות אותך, רק שחרר את הברקס. אין ספק ששם קיבלתי את תמונת השנה שלי!
המשך כאבי הבטן ונפילת האנרגיה בהמשך היום הכריחו אותי לקבל החלטה של הורדת קצב משמעותית על מנת להבטיח את סיום ששת ימי המרוץ. זה היה המרוץ האחרון של עונת המרוצים הארוכה שלי, ולמרות שלא יכולתי להתחרות מקדימה באותם ימים, נהניתי מכל רגע על האופניים ורציתי לסיים זאת ב”רפואה שלמה” (לקחים שלמדתי מאפיק ישראל 2014…).
אופוריה וכאבי בטן באוטובוס המפנק
את בוקר היום החמישי התחלנו בנסיעה ארוכה של כמעט שלוש שעות אל העיירה המארחת האחרונה, גולדן (Golden), שם נסיים את שני ימי התחרות האחרונים. האמת שלא ממש חיכיתי לנסיעה הזו: בין כל ימי התחרות, עם העייפות שכבר צברתי, ועוד לזנק ליום נוסף? אבל הופתעתי לטובה האמת, הנסיעה באוטובוס בנוחות VIP עם רגליים למעלה, אינטרנט חופשי, נופים של בריטיש קולומביה, נתנו לי יותר מרגע אחד לעצור ולחשוב על ההזדמנות שאני נוכח בה. אומנם רק ארבע ימי תחרות עברו, אבל כבר יכולתי להגיד שהתחרות הזו הולכת להיות אחת החוויות המדהימות שלי על אופניים. עם מעט תחושת אופורייה של הוקרה מצד אחד ותחושת כאבי בטן וחוסר אנרגיה מצד שני, החלטתי שאת היום החמישי אני לוקח ברכיבה קלה – לתת לגוף להתאושש מההתייבשות או וירוס בבטן מאז היום השלישי, ולהתחבר להנאה שברכיבה ביום תחרות שהיה בהחלט הקל מהשישה (תכנון מראש של המארגנים אחרי בוקר של נסיעה ארוכה). “תשלום חובות” מהיר בצורת עלייה מתונה עד בינונית של 10 קילומטרים בסינגל חלק וזורם עד לפסגת היום, ומשם קצת מעל 20 קילומטרים של בעיקר “גבעות מתגלגלות” בסינגלים טכניים עד הסיום. היום לא התחריתי. רכבתי, צילמתי, עזרתי לאנשים עם תקלות, עצרתי בכל תחנת פיד זון עבור תדלוק מים ובייקון. צברתי אנרגיות מנטלית, ובאותו לילה הצלחתי לישון לילה שלם סופסוף, מרגיש רענן לקראת היום האחרון.
מהרגע של קאנצ’לרה אל הרגע שלי
הסטייג’ השישי והאחרון היה הארוך מבין כל ימי התחרות, אומנם “רק” 57 קילומטרים, אבל עם 1650 מטר טיפוס והערכת זמן מנצח מטעם המארגנים של 3:15 שעות ידעתי שזה הולך להיות קילומטרים “קשים ואיטיים”. עוד משהו שידעתי, אני מרגיש בריא, בלי כאבי בטן, ישנתי לילה שלם, רגליים מרגישות טוב (בהתחשבות…).
הראש רצה להרגיש קצב תחרות אגרסיבי ומהיר שוב פעם, הייתי רחוק מאוד מלהתמודד על הניצחון הכולל של הטור. לא נתתי לציפיות להתפתח יותר מדי, אבל כיוונתי לזנק אל העלייה הארוכה הראשונה של 10 קילומטרים עם חוד הרוכבים. כמו כלב לברדור טוב, ישבתי מאחורה. יושב, מתבונן, חש את האווירה, מריח את הקצב, כיפכוף של טיול. אחרי שעה לערך נכנסו ל”ליבת המרוץ”, שזה תכלס סינגל ארוך רצוף של שורשים. הרגשתי בסופר-נוחות בטכניקה מול ארבעת רוכבי החוד עמם רכבתי. אולי אלה אופני ה- “27.5 עם 120-130 מ”מ מהלך שלי, אולי זה הטכניקה שלי, אולי זה העייפות שלהם?
באותו רגע נזכרתי בריאיון של פביאן קאנצלרה כששאלו אותו איך הוא ניצח קלאסיקה אירופאית מסויימת והוא ענה “פתאום הרגשתי שזה הרגע שלי ואני חייב לטרוף כי זה הרגע”. ה”רגע” שלי אומנם לא כלל רכיבה הירואית של כמעט 7 וואט הספק לקילו, אבל בהחלט הרגשתי שזה הזמן שלי. עליתי קדימה ובלי התקפה הירואית פשוט התחלתי להרוויח חצי שנייה על כל סיבוב וגינת שורשים.
פתחתי פער מספק לצאת מטווח ראייה ונכנסתי לעלייה המשמעותית, כמעט 15 קילומטרים רצופים בין דרכי עפר וסינגלים תלולים אל פסגת היום. התחברתי אל “הרגע” שלי, ולקחתי את ההזדמנות בכדי לפתוח את הפער, כי ידעתי שאם אגיע לפסגה בפער משארית הרוכבים, אז בטוח אשאר בפער בירידות. בשלב מסויים הרוח של קאנצלרה כבר לא הייתה איתי, וסבלתי בירידות, שהיו בעיקר שוב “גבעות מתגלגלות” בצורת סינגלים מלאי שורשים מתישים את כל הדרך לקו הסיום עם ידיים למעלה לניצחון. פתחתי את הטור בניצחון ביום הראשון, וסיימתי את הטור בניצחון ביום האחרון, סגירת מעגל לכל הימים באמצע שלא הלכו כמתוכנן. ככה זה מרוץ אופני הרים מרובה ימים, מלא הפתעות ואתגרים, ולא רק 90 דקות של סיבובי פארק טבע שכונתי. כנראה שקיבלתי את מה שביקשתי.
מאת: רותם ישי
צילום: John Gibson Photography