מעשה שהיה כך היה, מעשה עם מוסר השכל בעיקר לנו הרוכבים
לפני חודשים מספר עת גלשתי ברשת, מצאתי עצמי מנהל תכתובת המוכרת בלעז כצ’ט עם עלמה אלמונית. קשקשנו על אופניים מאחר והיא העירה את תשומת ליבי לעובדה ששנינו נהנים, כהגדרתה, מתשוקה משותפת לספורט הרכיבה.
ערב המעשה היה יום חמישי, וביום שישי התעתדתי לצאת לרכוב עם חברים. אולם הגברת האלמונית שיבשה את תוכניתי, ומאחר שהיה ברור לשנינו שגם אופציה לזוגיות חדשה עומדת על הפרק, ולאו דווקא רק ברכיבת אופניים מדובר. היא פשוט הציעה לי: “מה דעתך שניפגש מחר ביער משגב לרכיבת בוקר בשש וחצי? עדיף על הפוך בבית קפה נכון?”
לרגע שקלתי את האפשרויות העומדות בפני: האם לצאת לרכיבה עם רוכבת אלמונית שמן הסתם תזכיר רכיבה עם הילדים (משהו שצריכים לעשות למען שלום בית אבל לא ממש נהנים ממנו, מחכים בעליות ויורדים לאט ובזהירות את הירידות, רוכבים שני קילומטר ועוצרים להפסקה)? באמת יש לי סבלנות לרכיבה כזו מחר? הרי כל השבוע אני מחכה לרכיבות יום שישי המהירות, המרתוניות, המאתגרות.
מאת: אלון שפר
צילום: יואב septAA לביא, אלון וחברים
אלון שפר מסינגל טרק בתמונה של יואב לביא בכרמל צ’אלנג’ 2017
לא רק זאת, תהילה, (בשלב זה כבר הכרנו בשמותינו), כתבה לי שהיא חובבת רכיבת כביש, ואף התחרתה שומו שמיים (!) בטריאתלון, למרות שיש לה גם קצת ניסיון של רכיבה בשטח. ההתנסחות הזאת שלה חיזקה בי את התחזית לרכיבת השטח המשעממת המצפה לי למחרת אם אכן אענה להזמנתה. החלפנו קצת תמונות, כשאני משוויץ בצילומי מהאפיק, והיא שולחת לי תמונה בה היא נראית רכובה על אופני כביש. לבסוף גברה עלי סקרנותי, וסיכמנו להיפגש בחניון בסמוך לכניסה ליער משגב בשש ומחצה למחרת בבוקר. לא סיפרתי לתהילה מאומה על תחום עיסוקי, מבחינתה אני עוד רוכב רגיל לחלוטין.
הגעתי לחניון היער, ולאחר שמצאנו איש את רעותו, נלחצו ידיים החלפנו נשיקה מנומסת על הלחי, ומיד התייחסתי לאופניים שעל המתקן. זאת, על פני הדייט שלי, שיש לציין, נראתה לגמרי לא רע בבגדי הרכיבה שלה.
האופניים Giant Anthem Composite full XT מצוידות במזלג FOX FiT היו ללא ספק אופניים שלא ברגיל היית מוצא אצל רוכב או רוכבת טירונית. נורת האזהרה שהייתה אמורה להבהב בראשי לא נדלקה.
ובינתיים, בחניה העמוסה ברוכבים במשגב, רוכבים רבים שזיהו אותי כאלון מהסינגל טרק, פנו אלי וביקשו ייעוץ וסיוע בכיול מערכות השיכוך שלהם. תהילה, שעונה על מכוניתה הביטה בכל ההתרחשות הזאת ללא אומר. לחלק יכולתי לענות במקום ומחלק ביקשתי שיפנו אלי במהלך השבוע והסברתי שהבחורה החבושה בקסדה לבנה עם משקפי ה RUDY הצהובים מחכה לי בסבלנות.
שבתי אליה והיא פשוט חייכה חיוך שואל: “מה זה היה בדיוק”? שאלה. טוב, לא נותרה לי ברירה, “גילוי נאות… אני עוסק בתחום, ואני למעשה היבואן של FOX בישראל”. תהילה לא נראתה כמתרשמת כלל מהגילוי המרעיש הזה לגבי בן זוגה לרכיבה.
“טוב, מה דעתך שנצא לרכוב”? היא שאלה.
“בואי נצא” השבתי, “את תובילי, אני לא מכיר כאן את הסינגלים או המסלולים”.
ללא אומר היא עלתה על האופניים שלה. רגליים ארוכות נתפסו בתוך הקליטים, והיא החלה לדווש במעלה הגבעה לכיוון היער. אני בעקבותיה, רגוע, רוכב אחריה ללא מאמץ מיוחד, מביט ברגליים הארוכות המדוושות לפני, ומחכה לטיול רגוע בפארק. תהילה הביטה לאחור, וכשראתה שאני צמוד אליה חייכה חיוך ענק, פנתה שמאלה לסינגל הראשון ושמה גז.
הבחורה פשוט טסה! מעולם, בכל ימי הרכיבה שלי לא ראיתי רוכב או רוכבת רוכבים כל כך מהר, היא נכנסה לעיקולים במהירות מסחררת, עולה עם האופניים על דופן העיקול ומשכיבה אותם לזווית פסיכית לחלוטין, ברכיה כפופות ותנוחת גופה על האופניים משדרת מקצועיות ובטחון של רוכב עלית, אני עם דופק מואץ בטרוף מנסה נואשות להחזיק מעמד ולא לאבד קשר עין אתה.
הסינגלים במשגב הם קצרים וטכניים מאד. הרבה מדרגות סלע ודרופים גבוהים, ירידות חדות ומשופעות הנכנסות אל עיקולים חדים, רכוב על הזנב קשיח שלי אני טס אחריה, בטוח שאת הדייט הזה אני מסיים בחדר המיון, כל כבודי העצמי שלא לדבר על גאוותי הגברית עמדה למבחן, מעת לעת כשהסינגל חתך דרך ארבע על ארבע רחבה, תהילה הפנתה מבט מהיר לאחור, וכשראתה שאני עדיין רוכב אחריה נתנה לי חיוך מקסים של: ואוו כמה שזה כיף נכון? וחתכה אל הסינגל הבא.
לפתע הגענו לחרדתי אל מורד מטורף בזווית לא רכיבה לחלוטין עם מסלול עוקף משמאל, שיועד לאנשים השפויים, לימים הבנתי שהיא נקראת המגלשה או המגלשות. את זה יורדים ברגל ידעתי, היא רוכבת על Giant Anthem לא על אופני DH. אני רכוב על זנב קשיח עם מאה מילימטר. המתכננים שתכננו את האופניים האלה לא תכננו אותם לרדת זוויות כאלה. בבעתה, ראיתי את זוגתי להתעללות נכנסת לתנוחה קרבית, מכופפת את ברכיה, הישבן הרבה אחרי האוכף, הידיים מושטות לפנים, ובצעקת גיל גולשת מעבר לתהום.
כל גאוותי המאצ’ואיסטית עמדה למבחן. בעיניים עצומות כשאני נושא תפילה לבורא עולם טסתי אחריה מצפה בכל שניה לחוש את התחושה המבחילה של התעופה מעל הכידון, ההיפוך המתבקש באוויר, והנחיתה שאחריה יבוא החושך המבורך של אובדן ההכרה, המגיע בדרך כלל לאחר נחיתה מגובה של ארבעה מטרים.
לתדהמתי פקחתי את העיניים כדי לגלות שאני עדיין רכוב אחרי הגברת המעופפת במהירות מטורפת אל העיקול הבא. קשה לי להסביר לכם איך זה נראה מאחור: האופניים שלה מחצית מהזמן מרחפים מעל הקרקע, הגלגל האחורי שרק אותו יצא לי לראות ברכיבה הזו, פשוט מדלג ממהמורה אחת לזאת שאחריה, והכי מבאס היה לשמוע את צעקות השמחה שלה, זה היה לה כל כך פשוט, כל כך טבעי וקל.
אני לעומתה מזמן שכחתי את עניין הזוגיות, את הרגליים היפות או את החיוך המהמם. כל ישותי הייתה נתונה להישרדות ושמירה על מעט הכבוד שעוד נותר בי כרוכב. לאחר כארבעים דקות בהן טסנו וחתכנו את כל הסינגלים של יער משגב, הגענו לנקודה הנמוכה ברכיבתנו והתחלנו לטפס חזרה לכיוון היישוב רקפת והחניון. בשלב הזה שמחתי על היותי עדיין שלם. נשמתי לרווחה, והתחלנו בעליה הארוכה חזרה למעלה. אני רוכב לא רע בעליות, וכאן, חשבתי בליבי, אני אתן את הטון.
תהילה חשבה אחרת, והחלה לדווש במעלה דרך הכורכר. יש לה זוג רגליים ארוכות, ואף על פי שהיא נמוכה ממני בכעשרה ס”מ, האוכף באופניה גבוה משלי באופן משמעות. את זוג רגליה אלו היא מפעילה כזוג בוכנות יעילות להפליא, וכך, תוך כדי כך שהיא מלהגת לה בעליזות, החל חלקו השני של חלום הבלהות שלי באותו הבוקר: הבטתי במחשב הדרך שלי, ולא האמנתי למראה עיני, 17- 18 קמ”ש בעליה של בין 5% ל 8% טיפוס. אפילו הגענו ל- 19 קמ”ש, ותהילה מקשקשת איתי, ואני מנסה לענות לה רגוע אבל אין לי אוויר, הריאות שורפות, הנשימה שורקת, ושרירי הרגליים כואבים.
כל מה שרציתי מאותה העלייה היה, שהיא תסתיים. כל שרציתי לראות היה, את המכונית היקרה שלי בה אוכל למצוא מפלט מבת זוגתי לרכיבה, שפשוט מנסה לחסל אותי פיזית, שלא לדבר על השמדתה הטוטאלית של כל זכר לגאוותי כרוכב מנוסה בעל כושר ומיומנות.
עוד עיקול ועוד עליה, “עוד קצת”, אני אומר לעצמי, “עוד מעט נגיע, תחזיק מעמד”. מאז מסעותיי בצה”ל לא דיברתי אל עצמי באופן הזה. שם לפחות היו חיילים שעודדו ודחפו איש את רעהו, כאן הייתי בודד במערכה אל מול הסופר וומן הזאת, ששמה לה למטרה ללמד אותי שבוגר אפיק ויבואן מנוסה בעל עסק בתחום האופניים, פשוט לא מרשים אותה כלל וכלל.
לבסוף הגענו אל החניון, מתנשף ומבועת נשענתי על הרכב היקר, אוחז בו כאוחז בקרנות המזבח.
ותהילה? היא עם חיוך ענק שואלת: “איך היה”? כשאני מנסה לאלץ את עצמי לחייך, השבתי: “לאחר שהתגברתי על ההלם הראשון, דווקא די נהניתי”.
משם המשכנו לקפה. בילינו שעות ארוכות יחד שם למדתי שאין לי מה להתבייש, זוגתי לרכיבה היא אחת מהרוכבות המוכשרות בישראל, אלופה בטריאתלון, ובעלת כמות מדליות וגביעים שאין לה כבר מקום עבורם בבית.
איך כתב לי חבר וותיק בפייסבוק: “אתה יוצא עם תהילה התותחית”? “מהיכן אתה מכיר אותה”? שאלתי, “כולם מכירים אותה, היא מאד מוכרת בחוגי הטריאתלון”, ענה לי. אז זהו, שאני לא “יוצא” עם תהילה התותחית. תהילה היום היא בת זוגתי. אנחנו רוכבים יחד כמה פעמים בשבוע, ונרשמנו יחד לאפיק 2016.
מאז שאני רוכב עם תהילה השתפרה רכיבתי הטכנית באופן משמעותי, למדתי מעט צניעות, הצטרפתי ל TeaMisgav, ואני גאה לרכוב ולהתאמן עם הקבוצה המדהימה הזו. למרות האזהרות של החברה מג’יאנט רקפת, ש”מילא לרכוב עם תהילה בשטח, אבל שלא תעז לרכוב אתה כביש, כי שם היא פשוט תקרע אותך לגזרים…”, החלטתי לנסות, ואני רוכב עם תהילה והקבוצה רכיבת כביש בשבתות, ובינתיים יכול לאתגר.
ברכיבות עם הקבוצה אנחנו נהנים לרכוב יחד אבל גם עם שאר חברי הקבוצה. לא אחת יוצא לנו לרכוב רכיבה שלמה כשכל אחד מאתנו רוכב לצדו של רוכב אחר, רק בהפסקה אני מעניק לה נשיקה קטנה וחיבוק, להזכיר לשאר חברי עד כמה אני גאה בה, בתהילה שלי.
לימים שאלתי אותה על אותה רכיבת בוקר, היא צחקה ואמרה שפשוט לא יכלה להתאפק והייתה חייבת להראות לו ליבואן הרוכב המיומן מה זאת רכיבה אמתית ביער משגב. לזכותה יאמר שהיא אכן הראתה לי, זאת רכיבה שלעולם לא אשכח והיא הייתה שווה כל דפיקת לב, כל רגע של חלחלה ופחד, כל כאב בשרירים ושריקת נשימה.
כי ביננו, למי מאתנו יש בן או בת זוג שהיא גם השותף המושלם לרכיבות כביש ושטח?
אני זכיתי.