בכל פעם שיש איזה תחרות סייקלו (סייקלוקרוס \ CX) בישראל, אנחנו, אוהבי האופניים נורא רוצים לעזור. נורא רוצים שזה יתרומם. כמו חבורה של ילדים שנושפים ביחד אל הגחלים כדי להדליק את האש. אנחנו מקווים שתהיה דליקה, וזה יתפוס פתאום, או אפילו בהדרגה (אנחנו מוכנים להתפשר). ואז יצמח לו הענף החמוד הזה ותהיה סצינה חדשה, מרעננת, שאפשר יהיה לנקז לכיוונה אנרגיות ותקוות, עניין, סיקורים, צילומים והנאה. גם אנחנו היינו חלק מהמאמץ הזה: יואב מאור ניסה לשכנע אתכם אישית, וגם אני הטתי כתף וגם כתף שנייה. למסקנה ודאית אחת הגענו: אין ספק שהסייקלוקרוס ינפק אחלה צילומים. סייקלוקרוס מצטלם נהדר, אבל האם אפשר לקוות ליותר?
דיברנו עם כמה אנשים שהסייקלוקרוס קרוב לליבם, וניסינו להבין מהם איך זה התחיל אצלם ומה מושך אותם בזה?
התקדמות בשנתיים האחרונות
בשנתיים האחרונות דומה שבכל זאת ישנה התקדמות עם סדנא מקצועית אחת, וכמה תחרויות בתחום. נמרוד כהן הוא אחד מאלו שנדלקו וניסו לדחוף את הענף: נימי הביא לכאן את המאמן ההונגרי זולטן אחרי שהתאמן אצלו מעט בניו-יורק הגדולה. המטרה: העברת סדנת סייקלוקרוס ראשונה. נמרוד מספר:
“בשנה שעברה זולטן העביר פה סדנת סייקלוקרוס לרוכבים מיומנים ולמאמנים. הסדנה אורגנה ברוח גבית של איגוד האופניים (אמיליו וירדן גזית במיוחד), שתרם לה פרסום וכיתת לימוד למפגש הראשון בבית הנבחרות בהדר יוסף. זולטן ואני מימנו את הטיסה והאירוח שלו, כשאת כל דמי ההשתתפות הוא אסף לטובת החזר ההוצאות. הסיבות שפניתי לאיגוד בבקשה לעזור לי להביא את זולטן לארץ, הייתה שרציתי שיהיה פה מסד לעוד ענף מדליק ומהנה שפגשתי בחו”ל. זולטן מאמן מאוד טכני, מאוד שיטתי, מאוד מובנה, ובכך הזכיר לי את שיטת ההדרכה בקורסים ובסדנאות הרכיבה הטכנית של “עז הרים”. פגשתי אח ועמית למקצוע, וברמה הגבוהה ביותר שלו. הוא שאל את המאמנים מי מהם מעביר לילדים שלו אימוני הפלת והעלאת שרשרת תוך כדי רכיבה. רק מאמן אחד הרים את היד. ברכיבת קרוס זה א’-ב’, כי זה קורה כל הזמן, לפחות בחו”ל, שם בוץ ושלג מאפיינים את עונת הקרוס… אימוני קרוס חשובים מאוד לרוכבי כביש, שילמדו מהם טכניקה ושליטה במצבי דחק ובתוך פלוטון צפוף ואקטיבי, הם יכולים להוציא את המיומנות והכישרון הטבעיים של רוכבי הרים, ותחרויות קרוס, טרום עונת התחרויות או בתחילתה, הן אימונים עצימים מהמשובחים שיש, ובדיוק באורך המתאים לתחילת עונה”.
התחרויות – והקשיים בארגונן
אנחנו זוכרים הייטב את התחרות המגניבה שהיתה באוזון 11, וגם אלה של דרור פקאץ’ ברמת גן, וויקטור קיטאייב בפתח תקוה (ראו הקישורים בתחילת הכתבה) בחורף שעבר. התחרויות האלה הופקו בעיקר מהמון רצון טוב. נמרוד כהן מספר שקדם להן מאמץ לייצר ליגה מוסדרת עם איגוד האופניים, שהוא פנה אל האיגוד אולם הם לא הגיעו להסכמות. האיגוד מעונין שהסייקלוקרוס יצמח מלמטה, מהמועדונים, שייזמו את התחרויות בעצמם ובשטח הקרוב אליהם.
נמרוד כהן: “ב 2011 בניתי “תקציב כיס” לארגון תחרות קרוס והצעתי אותו לכל המועדונים בארץ. באופן זה ובשת”פ בין “עז הרים” למועדון או לגוף מקומי, ארגנו תחרות משותפת עם יבואני Focus וטים Focus, בהנהגת ויקטור קיטייב, בסביון, ותחרות יוצאת דופן במוצלחותה באוזון11 בגלילות. בנוסף, דרור פקץ’ ארגן תחרות בשיתוף עיריית רמת גן בפארק העירוני, וויקטור ועדי ארגנו תחרות נוספת בפארק פתח תקווה. בתחרויות אלו היו בין 30 ל-50 מתחרים, לא מספר מרשים, אך התחלה. שיווק טוב יותר ורתימת המועדונים היו יכולים להרים מעלה את הנתון הזה. היות וניתן להתחרות גם על אופני הרים, תחרויות אלו מהוות אחלה חידוד והסרת חלודה לתחילת עונה לכל הגילאים ולכל הרמות, בסגנון תחרויות Short Course, וגם מהוות תמיכה במועדון אח, שהשקיע הרבה ממרצו וכספו על מנת להרים אירוע בענף הצחיח יחסית הזה, של תחרויות אופניים”.
גם BIKEPANEL ביקר בתחרות באוזון 11:
[vimeo]http://vimeo.com/33706911[/vimeo]
>>> רישמו והגיעו – יש עוד תחרות כזו העונה: יער עופר (מירב), שבת 2.2.2013!
הקשיים מעלה לא ריפו את ידיהם של גורמים שונים בענף שאוהבים את ההתאמה האדירה של תחרות כזו למשיכת קהל למתחם סגור וברור, עם מרחקים קטנים שמאפשרים הקפת מסלול ברגל, כוס בירה או ילד ביד, וחברותא של רוכבים, מעודדים ומשפחות. הקונספט מעולה לייצר נראות גבוהה למותג או חנות ביחד עם חיבור קרוב, כייפי ומועיל לקהילת הרוכבים שיכולים להנות מתחרות פתוחה ללא דרישות מקדימות של חברות באיגוד. התחרות הקרובה תהיה בעוד שבועיים וקצת: ביום שבת 2.2.2013 במרכז מירב. אתם מוזמנים! באדיבות תלת-אופן (חנות הבית שלנו עם הנציג הפאנליסט יואב מאור). קישור לעמוד הפייסבוק של האירוע.
מה עוד עוצר את זה מלצמוח יותר?
בתחרות שהיתה השנה במגידו היו עוד פחות רוכבים מבשנה שעברה, השקעה מרשימה במסלול שירתה כמות קטנה מאוד של רוכבים. יש הטוענים שענף חדש לא יצמח מהסייקלוקרוס בישראל: זה לא העתיד שלו, זה לא הכי מתאים לישראל (למרות שאין עלויות משטרה), וזה לא יעשה כלום לפדיון בחנויות פה בהנעת מכירות אופניים מקטגוריה חדשה. למה? יש הרבה סיבות. הנה כמה מהן:
מחסום רכישת האופניים הנוספים
בשביל תחרויות סייקלוקרוס צריך אופני סייקלוקרוס. בשביל שיהיו לך אופניים כאלה אתה צריך לקנות אותם. אם אתה רוכב אופניים אז:
(1) או שכבר יש לך גם אופני כביש וגם אופני הרים – כמה אנשים כבר קונים את הזוג הנוסף השלישי? אלה הרי אותה תת קבוצת שוליים קטנה מאוד של רוכבים סופר מחויבים ובעלי אמצעים.
(2) יש לך רק זוג אופני כביש – במקרה הזה די ברור שיותר הגיוני שתגוון כבר לאופני הרים.
גיל מזור, שהחזיק בעבר אופני כביש ויתר עליהם, ועבר לסייקלוקרוס. לטעמו: “רוב רוכבי אופני הכביש בארץ, מוטב היה אם היו להם CX במקום אופני הכביש שלהם. זה היה בטוח יותר ומהנה יותר בשבילם. רכבתי איתם סינגלים בבן שמן, שבילי 4X4 במכתש רמון, וגם שבוע טיול כביש בפירנאים עם טיפוס על כל ה’קולים’ המפורסמים מהTDF.רק החלפתי לצמיגי כביש לשם כך. במציאות גיליתי שקשה לי לרכוב איתם רכיבת כביש “טהורה” כי במהלכה אני פוזל לשבילים שמופיעים לצידי הכביש ורוצה לבדוק אותם 🙂 “
גיל מזור והסלסה הכתומות
(3) אם יש לך אופני הרים – האם סייקלוקרוס יהיו האופניים השניים שתקנה? לאו דווקא: אם יש לך אופניים מרובי אינצ’ים ואתה רוצה גם רכיבת כושר אולי אופני מרתון (נגיד הארד טייל 29) יהיו קנייה יותר הגיונית? אולי אופני כביש וחבירה לאחת הקבוצות הגדולות, או הצטרפות לאירועי הגראן פונדו זה גיוון יותר חכם ומשמעותי בשביל להקפיץ 10 מדרגות את הכושר שלך? למרות האמור לעיל – כנראה שמתוך הקבוצה הזו הכי הגיוני למצוא את רוכבי הסייקלוקרוס הבאים – אלה שכבר יש להם אופני הרים, לא רוצים עוד זוג לשטח בלבד, מפחדים מהכביש, אבל רוצים את הטעימה הלא מחייבת ממנו שהסייקלוקרוס מספק.
שאלנו את צחי אוחובסקי – שרוכב על סייקלו (ועל כל שאר האפשרויות שקאדר האופניים שלו מאפשר…) אם למישהו יש רק אופני הרים – תמליץ לו על סייקלוקרוס או על אופני כביש?
צחי: “שאלה קשה – מי שרוצה כביש ממש, סייקלו לא יספיק לו (אלא אם כן יחזיק סט גלגלים נוסף ועדיין האופניים יהיו יותר טורינג ופחות רייסינג). לעומת זאת בהתחשב במצב הכבישים בארץ ובסכנה שברכיבת כביש, אני חושב שסייקלו זו פשרה מצויינת לשילוב כביש ושטח. בשבת האחרונה למשל, עשינו כ70קמ, מבן שמן בשטח למודיעין, משם בכביש ללטרון, בשטח למצפה הראל, כביש דרך נחשון למשמר איילון, וחזרה לבנ”ש בשטח. בערך 50% כביש\שטח. רכיבה מהנה ביותר שמשלבת גם את הטבע וגם את קטעי הכביש הפחות מסוכנים.
אם למישהו יש רק אופני כביש – תמליץ על סייקלוקרוס או על אופני הרים?
צחי: “סייקלו הוא לא תחליף אמיתי לאופני הרים, גם לא לXC תחרותי. לא ניתן להשוות את העבירות והנוחות ברכיבה עם אופני ז”ק או ש”מ לרכיבה עם סייקלו. יוצא לי לרכב גם סינגלים פחות זורמים עם הסייקלו (למשל האדום בבנ”ש) – אבל זה לא מרגיש נעים כמו עם אופניים מתאימים יותר. …בוא נאמר שזה לא האופניים הכי שימושיים שיש, אבל אני אישית מנצל אותם לא רע, וגם העובדה שהם פשוטים וזולים לקניה ותחזוקה מפשטת את העניינים.”
צחי אוחובסקי נותן בסייקלו
כתוצאה מאלה מי שקנה סייקלו הוא בד”כ בעל פרופיל דומה לשל צחי: אנשים שרכיבה היא חלק מרכזי בחייהם, ואוהבים להחזיק כמה זוגות אופניים כדי לחוות את הרכיבה מכמה זוויות שלה ולהנות מזוג מותאם הייטב לכל מסלול. אגב – החברה האלה לאו דווקא מחזיקים הרבה זוגות חדשים או יקרים! אופני הכביש של צחי יכולים להכנס ל”מועדון ה 5″ של האופניים. רובם גם לא השתוללו בתקציב של הסייקלו. יש רבים עם זוג אחד שעלותו כמו 4 זוגות פשוטים יותר למגוון סגנונות. צחי קנה את האופניים לפני 3.5 שנים, בצרפת ב 1000 אירו. גם אורי ניצן הוא רוכב מעולה וחזק, עם הרבה אופציות באורווה וגם הוא לא השכיב 30,000 שקל על האופניים, אבל יש לו כמה וכמה זוגות: את האופניים קניתי באוקטובר 2010 באתר אנגלי שנקרא Slane Cycles. שילמתי $1,500. המחיר כלל משלוח. בארץ שילמתי עוד כ – 1000 ש”ח מיסים ועמלות. בנוסף לסייקלו יש לי אופני שטח (ג’יאנט אנת’ם 26) ואופני כביש. אבל לא היו לי אופני כביש כשקניתי את הסייקלו. אה כן, יש לי גם סינגל ספיד. גיל מזור קנה דרך האינטרנט אופני סלסה לה קרוז וחבר הביא אותם לארץ. מחיר הקנייה+הטסה+מכס שלו הגיע לכ7000 ₪.
מחסום השיווק
שני דברים בתחום השיווק יכולים לקדם את הז’אנר: זמינות אופניים אצל היבואנים (ביצה ותרנגולת – הם צריכים לחוש ביקוש…), ותחרויות הסייקלוקרוס – שהן המנוע לחשיפה ומשיכת רוכבים לתחום – בהתחלה כצופים, ואחרי כן אולי כרוכבים.
אחת הבעיות הבולטות בתחרויות היא שההשקעה השיווקית בהן נמוכה מאוד. למעט התחרויות המוצלחות שהיו בשנה שעברה, השנה – בקושי שמענו על קיומן של תחרויות נוספות. וזה לא שלא היו ויהיו – פשוט דומה שהמארגנים מסתפקים בהכנסתן לרשימת התחרויות של האיגוד, מקסימום פותחים אירוע בפייסבוק (במקרה הטוב), ומצפים שהשאר יקרה מעצמו. מה שחסר זה רק המון שיווק – תקציב זעום אפילו לפרסום, פנייה מסודרת באימייל למדיה של הענף (נאדה!), ואיזה תמריץ מגניב לקהל בחנות שליד. בירה חינם… שילוב התחרות עם הסייל של סוף השנה… רמת היצירתיות לא נדרשת להיות גבוהה במיוחד בשביל לעשות את ההבדל בין כשלון להצלחה שכן הצפיות שלנו מהצלחה, בשלב החיים הזה של הענף הן צנועות מאוד!
נמרוד כהן: “שום דבר תחרותי נטו לא באמת צומח בארץ בתחום האופניים, לא ענף הכביש ולא ענף ההרים, כך שהסיכוי שדווקא הקרוס התחרותי יעלה ויצמח פה, כמו שקרה בארה”ב בשנים האחרונות, הוא מזערי.”
נימי והאיביס בשלג הירושלמי. צילם: צחי אוחובסקי
תחום רכיבה שמוגדר על ידי תחרות – מגביל בהגדרה
יופי של אימון, יופי של חוויה. 45 דקות עד שעה של ריאות שמחפשות עוד מקום בבית החזה, לב שרוצה עוד חדרים, מוח שרוצה לא לוותר, שרירים שרוצים יותר קרוס טרייניג וורסטיליות, וכל אלה ביחד שנמצאים במרחק אדיר ובלתי ניתן לגישור מ… שלומי חיימי. אבל לא כל אחד הוא שלומי חיימי, ואלה שרוצים להיות לא נמצאים במאסות. בשביל שענף יגדל באופן דרמטי וישפיע, ויעשה שינוי ויהיה חשוב יותר ומהותי יותר לעתיד האופניים מהענפים הקיימים בו היום, צריך להיות בו משהו שייצר אפיל לאוכלוסיות רחבות יותר מאלה שעוסקות היום במירוצי אופניים. אין סיכוי בעולם שספורט כואב כל כך כמו סייקלוקרוס יהיה יותר פופולארי מרכיבת הרים “רגילה” או רכיבת טורינג בגראן פונדו בכביש. הספורט הזה פשוט לא מתאים לזנב של דבוקה. אם עוקפים אותך במלא סיבובים – אתה פשוט מבין שזה לא התחום שלך. ומי כן מתאים לכך? שוב- נגזרת קטנה של ספורטאים שכבר מתבלטים או לפחות נהנים מהדיסיפלינות הקיימות, אם הם עברו את מחסום רכישת הציוד.
בשביל שזה באמת יצמח צריך הרבה מעוד קבוצה: מתחרים שלא אכפת להם להיות מאחור ולוקחים את כל העניין הזה בסבבה, כחוויה, כיף, או אימון משלים – לפעמים אחרי שכבר סגרו איזה שעתיים שלוש של רכיבת “חימום” לפני 45 הדקות הכואבות של התחרות.
קצת כמו תרבות של טריאתלון (קבוצות, אירועים, מחנות אימון, חברים, אסתטיקה, סמלים, גיבורים…) שקשה לקיים ללא תחרויות טריאתלון, כך גם הסייקלוקרוס. אבל תחרות כמו תחרות אומרת שצריך להיות חבר איגוד בד”כ עם ביטוח, או שצריך תחרות פתוחה עם פתרון חד יומי לנושא הביטוח. זה די מבטיח שהתחום הזה ישאר כניגזרת קטנה של תחומי המיינסטרים באופניים. גם בעולם הוא ניגזרת, אבל במדינות בהן תחרות יכולה למשוך אלפי רוכבים, גם ניגזרת של עשרות או מאות נראית אחרת…
צחי אוחובסקי – מהמעטים שיש להם אופני סייקלו בארץ מספר: “על התחרויות העונה אני מוותר כי אינני חבר איגוד והם דורשים חברות באיגוד ו\או ארגומטריה\ביטוח אבל אין מי שמבטח לאירוע אחד בלבד. בשנה שעברה בתחרויות הספיק אישור רופא והמארגנים דאגו לביטוח (בתשלום) עבור האירוע.” הפתרון פה הוא היציאה אל תרבות רכיבות ושימוש הגיוני לזאנר מחוץ למערכת הזו של התחרויות. גם בלי קשר לביטוח – פשוט רוב הרוכבים כנראה לא אוהבים תחרויות.
מתארגנים לסייקלו. מימין לשמאל: עופר גרינפלד, צחי אוחובסקי, ארז וייס, נמרוד כהן, צביקה סיגל
נימי נותן דוגמאות שדווקא מספקות תקווה שיש פה בסיס למשהו נוסף:
“אופני קרוס הם דבר מאוד הגיוני לרוכב שוחר סבולת וכושר, שגר באזור בו ניתן לתפור מסלולים יפים המשלבים קצת אספלט, הרבה כורכר וסינגלים לא-טכניים מדי. אם אתה רוצה להמשיך לרכוב גם בחורף בקלות – זה המדיום המושלם עבורך. אופני קרוס לא נעצרים בבוץ או מים, במיוחד הדור החדש עם הדיסקים (למרות שלאחרונה גילינו שהדיסקים לא אוהבים רכיבות בדיונות לאחר גשם). ממש לאחרונה החלפתי את אופני האול-מאונטן שלי, שדי העלו אבק מאז עברתי לגור בתל אביב, באופני קרוס מהדור החדש, בעל הדיסקים. זה הדגם הזה, רק בשחור… מבחינתי זה הגיוני, כי עם אלו אוכל לרכוב מהבית עד לבן שמן או פארק קנדה בלי רכב, ובקלות, כי יש פה באזור חבורת קרוס חזקה שאשמח להצטרף אליה, כי קשה לרכוב באזור המרכז בשבתות גשומות או בוציות וגם כי אשמח להשתתף בכל תחרות קרוס שתהיה כאן.”
איזה רכיבות ראו לנגד עיניהם אלה שכן קנו?
בכל זאת – יש כמה חברה בארץ שקנו לעצמם סייקלוקרוס. ניסינו להבין מהם מה המוטיבציות, אופי השימוש וכיצד הם רואים את הרכישה הזו ממרחק הזמן שעבר מהקנייה?
אורי ניצן: “התכנון לאופניים היה לרכיבות נפח ארוכות בשטח. סטייל רכיבות כביש, אבל בשטח תוך שילוב סינגלים עדינים. הכוונה היתה לצאת מהבית ברכיבה, להתחבר לשבילים הראשיים בשרון ולהתחיל לתפור מרחקים (שביל המוביל למענית, לאורך כביש 6 לשוהם, וכו). בפועל הרכיבות הרבה פחות הרפתקניות ממה שתכננתי. הרבה פחות שטח והרבה יותר כביש. אבל לא כבישים ראשיים, וגם לא ממש כבישים משניים. בעיקר כבישי שירות, כבישים חקלאיים, שבילי אופניים, מדרכות ודרכי כורכר כבושות הייטב (נחל אלכסנדר). קשה לרכב איתם בשטח לאורך זמן. בכל זאת מדובר באופניים ללא שיכוך עם צמיגים די דקים. צריך לבחור בקפידה את השטח שאליו נכנסים עם האופניים האלה, אחרת הם יפרקו אותך. האופניים משמשות אותי להרבה מאוד סוגים של רכיבות. הרבה יותר ממה שחשבתי – רכיבות לעבודה, רכיבות כביש (למשל כביש 12 באילת), רכיבות אימון בפארק הירקון וראש ציפור, תחרויות סטייל מבצע יואב, וכו’. מנסיון של שנתיים עם האופניים, לרכיבה שכוללת יותר מ – 60% אספלט (או שביל סלול) – בפועל 70-80% – אני לרוב אבחר בסייקלו. בסופו של דבר, אופני הסייקלו שלי הם האופניים הכי ורסטיליים שלי ובפועל אני רוכב עליהם הכי הרבה מכל זוגות האופניים שלי. לפני שהיו לי אופני כביש, רכבתי איתם הרבה גם בראש ציפור עם חברי הכבישונים. היום אני מגיע לראש ציפור עם רכב ואופני הכביש באוטו. אם אני יוצא ברכיבה מהבית, תמיד אבחר באופני הסייקלו. לדעתי אופני סייקלו מתאימים בעיקר למי שרוצה לרכב הרבה ומהר בכל דרך ומשתדל, כמוני, לא לרכב על כבישים ציבוריים. אופני סייקלו מאפשרים לגמוע מרחקים גדולים יותר בזמן קצר יותר מאשר אופני שטח, ובנוסף מאפשרים חופש גדול בבחירת הדרך ושילוב דרכי עפר עם כבישים ושבילי אופניים. מי שיש לו נגישות לשבילים (כמו באזור המושבים בשרון) אופני סייקלו הם קלאסיים עבורו, לטעמי יותר מאופני כביש.”
איזור משמר העמק – אחד המקומות המתאימים במיוחד ל CX
צחי מספר: “כשרכשתי אותם חשבתי על דימוי רכיבת כביש בשטח – רכיבת נפח עם שילוב שבילים וכבישים צדדיים…. רוב הרכיבות (בפועל) הן של שעתיים עד שלוש. דרכי עפר, בשילוב סינגלים וקטעים סלולים. בפועל יוצא לי לרכב יותר סינגלים ממה שחשבתי, אבל סה”כ זה די דומה לתכנון המקורי. יוצא לי לרכב כל השנה, אבל העונה העיקרית והכיפית היא החורף. הסיבות הן בעיקר עבירות ונוחות – בחורף החול רטוב ומהודק כך שהסייקלו עובר בכל מקום, ומצד שני שבילי העפר\כורכר רטובים, רכים, ואפילו בוציים כך שהרבה יותר נעים לרכב על סייקלו\ריג’יד.”
“…אני רוכב גם עם חבורת תלת-אופן, מאבות הסייקלו בארץ, וגם עם החבורה המתרחבת של bikeway. כרגע בכל רכיבת סופ”ש יש 6-8 רוכבים על סייקלו. סייקלו שונה מסגנונות רכיבת שטח אחרים, כך שאם רוכבים בקבוצה מעורבת (סייקלו+XC) זה לא תמיד עובד בגלל הבדלי קצב בתוואי שטח שונים, העדפות בבחירת מסלול וכד’. כמו בכל סוג רכיבה נחמד לרכב בחברותה, כך שמן הסתם מתגבשות להן חבורות שרוכבות סייקלו, אבל רק בעונת החורף. בשנה שעברה השתתפתי בשתי תחרויות: אוזון ופארק רמת גן. לא הייתי מאד בכושר כך שפיזית ירקתי דם ורכבתי עם דופק גבוה ביותר מהזינוק ועד הסיום, אבל האוירה, הקהל, המוזיקה והמסלולים היו כיפיים ביותר. כמו כן עשיתי את מבצע יואב (135 ק”מ) על סייקלו כי לא היו לי אופני XC באותו זמן, וסה”כ התברר שהמסלול התאים מאד לסייקלו: הרבה דרכים רחבות, לא מעט כבישים וסינגלים זורמים.”
נמרוד כהן: “הפואנטה בישראל היא יציאה לרכיבות אימון שטח/כביש ארוכות על זוג אופניים אחד. רכיבות כמו “מבצע יואב” או תפירת לופ אימתני שתופר את כל שבילי משמר העמק יחד עם קטעי כביש באזור גבעת הרקפות, דליה ובא”ח גולני, בתיבול כמה סינגלים קלאסיים מהוולבו צ’אלנג’/מרתון משמר העמק, הן רכיבות מדהימות, ארוכות וקלאסיות, שאופני סייקלוקרוס הם המדיום המושלם עבורם. זה מהיר ויעיל יותר מאופני ז”ק 29″, זה הרבה יותר מעניין ופחות מסוכן ואנאלי מרכיבת כביש לבד או בדבוקה, ורוב מי שמצטרף מתמכר מיד. זו בעצם תת דיסציפלינה של רכיבת מרתון, שמעתי שקוראים לזה גם Mountain Touring. פחות טכני וסינגלים ממרתון קלאסי, אבל יעילות ומהירות גבוהה יותר, ומכסים מרחקים ארוכים בקלות יחסית. באופטימום זה נראה ככה (צריך לאמר עוד משהו?…):
[vimeo]http://vimeo.com/11695455[/vimeo]
סיכום: למה כן אפשר לקוות?
אפשר בהחלט לקוות שמ 30 מתחרים בתחרות נצמח בשנים הקרובות ל 50. אולי נראה יותר ויותר חבורות סייקלו ואנשים שמוסיפים את זה לאורווה שלהם, אחרי שיש להם כבר הכל בחיים…
נמרוד כהן: “מהפיכה אני לא רואה פה באופק, התפתחות הדרגתית, איטית וקבועה כן. לא הייתי מייעץ לאף יבואן להשקיע בקונטיינר של אופני קרוס, אבל בהחלט הייתי ממליץ לכל המפיצים להביא כמה זוגות כניסה במחירים טובים ובמגוון מידות, לצד דגם יוקרתי אחד או שלושה לשרוטים ולמפונקים שביננו. ליבואני צמיגים הייתי מייעץ להתחיל להזמין כמות קטנה וקבועה של צמיגי קרוס, כי כמות הזוגות והרוכבים בארץ כבר מתחילה להיות משמעותית.
לסיכום/ת’כלס, אופני ורכיבת קרוס הם תבלין מאוד מאוד מעורר ורלבנטי בתפריט של כל רוכב רציני. בנוסף, הם מציעים לאלו שמחפשים ייחוד, אמירה אישית וחריגה מהעדר אופציה חדשה ורעננה, כי סינגלספיד כבר לא כזה מיוחד ואזוטרי… היישום והמיצוי של המדיום הזה בארץ, הוא בעיני לאו דווקא בתחרויות קרוס במרכזים אורבניים, אלא ברכיבות שבת ארוכות והרפתקניות עם החבר’ה, עם עצירות תדלוק בקבוקים/קפה/בירה בנקודה כלשהי, וחזרה לצידניות עמוסות הבירה שברכבים. לכן אגב זוגות האופניים שאני אוהב הם לא התחרותיים במיוחד (שלרוב קשיחים וקלים מאוד, עם ציר מרכזי מאוד נמוך ועם מקום לכלוב בקבוק אחד או בכלל ללא מקום לבקבוקים), אלא אלו עם קצת give, המאפשרים רכיבה נוחה גם אחרי כמה שעות באוכף: שלדות פלדה/טיטניום קלאסיות או בייצור קאסטום, או שלדות קרבון חכמות שתוכננו לספוג זעזועים.”
ונסיים דווקא במשפט של צחי אוחובסקי: “מי אמר שצריך לקדם? תן לענף לצמוח אורגנית – ירצו יאכלו לא ירצו, גם טוב. ;)”
צילום: גיא חלמיש