מתחרה חדש נכנס כדי לפנק ולשחרר את שרירינו הדואבים מחברה בשם HiDow. זו חברה ששחררה דגם בשם AcuXPD שעושה כמעט את אותו הדבר שעושה הקומפקס המוכר (על עיקר ההבדלים בהמשך), ועולה רק 589 ש”ח – שזה בגדול כשליש קומפקס (תלוי דגם ומחירים משתנים כמובן). קיבלתי להתנסות, ויש מסקנות ברורות על העניין, היתרונות והחסרונות של כל אחד, ושאלת המחיר.
כמה מילים על תחום ה TENS
מדובר בקטגורית מכשירי TENS – ראשי תיבות של Transcutaneous (through the skin) Electrical Nerve Stimulation – מכשירים ששולחים פולסים חשמליים בתדרים שונים אל השרירים עבור 2 מטרות: העיקרית המעניינת אותי היא שחרור שרירים תפוסים וכואבים כתוצאה מאימון. הוא עושה את זה באמצעות אותם פולסים שמרעידים את השרירים ובכך מגבירים את זרימת הדם אליהם והדם – מסייע בהתאוששות.
מטרה נוספת בתוכניות מסוימות היא בניית שריר – אלה תוכניות שמקווצות את השריר שעובד בתוך הפעולה (למשל הרמת משקולות או סקוואט) ולטענת יצרני הקטגוריה מחזקים את אפקטיביות העבודה עליו. את התוכניות האלה לא בחנתי כיוון שלא חסרה לי בניית עומס באמצעים רגילים (תוכנית האימונים והרכיבות עצמן). עוד פונקציונאליות שקשורה בכאב ונקראת EMS (אותה לא בחנתי) משתמשת בעיקרון ההסחה: מי שיש לו כאב כלשהו, מייצר גירוי אלטרנטיבי באמצעות המכשיר, וזה מסייע להפחתת מיקוד תשומת הלב בכאב המקורי.
האם זה עובד? לא חפרתי לעומק במחקרים בתחום אבל פידבקים של ספורטאים הוא שכן- זה מסייע להתאוששות בשבועות קשים (אבל דיווח יכול להיות גם תוצאה של פלסבו). המכשירים האלה מופעלים כבר שנים רבות אצל פיזיותרפיסטים, ולאחרונה פנו החברות האלה לשיווק ישיר אלינו הספורטאים. הביקורת על התחום היא שהגדלת זרימת הדם בשרירים היא אפקטיבית יותר מתנועה עצמאית- כלומר רכיבת/שחיית/ריצת שחרור.
מה בקופסה:
מכשיר הייידו (HiDow), שני כבלים שמתחברים אליו בצד אחד ואל המדבקות הכחולות בצד שני (כל כבל עם שתי מדבקות), מטען וכבל MicroUSB כמו של טלפוני אנדרואיד סטנדרטיים, מעין פלסטיק לסיוע באריזת המכשיר והכבלים, וחוברת ההפעלה.
העובדה שיש פה שני חוטים מצביעה על נקודה חשובה: אלה גם שני ערוצי הפעלה, כלומר אפשר לחבר לשני שרירים בו זמנית – לדוגמה: התאומים בכל רגל, או הארבע ראשי בכל רגל, אבל לא גם וגם. אם רוצים עבודה על 4 שרירים בו זמנית, צריך לרכוש דגם אחר, או שני מכשירים כאלה (וזה עדיין יהיה זול יותר מהקומפקס עם 4 הערוצים).
אזהרה: תפסו את הקופסה מלמטה!
המבחן הזה התחיל עם מתח – לא מתח כזה שמפעיל פולסים לשרירים: מתח מהסוג המבאס. אם תקנו את המוצר הזה אזהיר אתכם מראש: יש רק דרך אחת להתעסק עם המארז שלו: באחיזה מלמטה. בעודי לוקח את ההיידו לצילום שאתם רואים פה, אני מחזיק בקופסה בגובה הידיים, והופס… התכולה עם המכשיר נופלת למטה לרצפה והמוצר נשבר. מבאס.
שימו לב: חייבים להחזיק את זה כמו שהתמונה העליונה מראה – מלמטה, ואת ההחזקה כמו ששתי התמונות התחתונות מראות – רק על שולחן או כשהיד השנייה נמצאת תחתיו כאילו אתם מחזיקים מגש.
הכנה לשימוש
טעינה מהירה מביאה אותו למצב סוללה מלא, וזו מספיקה לשימוש ארוך ביותר: אני עשיתי מעל ל 10 סשנים ואז הפסקתי לספור. מאחר והטעינה מהירה כל נושא הסוללה והזמן הוא לא נושא חשוב פה: אם תטענו את זה לפני סמרתון הוא יספיק לכם לשלושת הימים, וגם לארבעת הימים לו היתה התחרות מתארכת.
אם כבר הזכרנו את הטעינה – היא הרבה יותר נוחה מבקומפקס שבחנתי ומתבסס על המארז הענקי הזה שרק הוא יודע לקבל את הפודים האלחוטיים. לא הייתי מזכיר את זה כאן כיוון שזה מכשיר לא אלחוטי ולכן לכאורה ההשוואה לא הוגנת, אבל מאחר והאלחוטי של היידו גם אצלי – אומר שגם בו ה”פודים” האלחוטיים נטענים במיקרו USB שיש שפע ממנו בכל בית. זה מאפשר נשיאה והובלה (למשל למחנה אימונים או תחרות רב יומית) קלה וקומפקטית בהרבה מזו של הקומפקס שהכריח אותי להסתובב עם הארגז הענק הזה, שגם לא נסגר מי יודע מה טוב.
את המדבקות המחשמלות מכסות מדבקות מגנות שיש להן מדבקות מסמנות בצד אחד… בקיצור, כדי שזה לא ידבק לכם לכל דבר, יש לזה כיסוי פלסטיק. מורידים אותו ויש בו סימון שמראה איך להחזיר את הכיסוי בצד הנכון שלו, בדיוק כמו בקומפקס.
מחברים את שני החוטים למכשיר בצדו העליון, ואת החוטים לקליק-קלקים במדבקות ואתם מוכנים להפעלת המכשיר.
הפעלה – די פשוט. הדגמה של דקה ואתם שולטים.
מדליקים את המכשיר במתג הסטה קטן בתחתיתו.
כעת – יש באפשרותכם לבחור תוכנית להפעלה. את זה עושים באמצעות מעבר בין התוכניות בכפתור השמאלי ביותר בפאנל המכשיר. פה מתגלה חסרון UI (ממשק משתמש) ראשון – הכפתור הזה הוא חד כיווני – כלומר כל לחיצה מקדמת אתכם לתוכנית הבאה, ואם תרצו לחזור אחורה – תצטרכו להשלים מעגל שלם במעבר בין כל התוכניות. זה פחות נוח מכפתור דו כיווני.
לאחר שבחרתם תוכנית – אתם בוחרים (מגבירים או מורידים) את עוצמת הפולסים שלה בשני הכפתורים הימניים ביותר בחזית המכשיר (אחד + ואחד -). ההגברה היא לכל ערוץ (או כבל, או שריר) בנפרד – כך שתוכלו לחזק את העוצמה בשריר ימין לדוגמה, אולם להחלישה בשריר השני – ברגל השנייה לדוגמה. הבחירה בין ערוץ A לערוץ B נעשית באמצעות כפתור קטן בתחתית המכשיר, ואז לאחר שבחרתם בערוץ אתם מתעסקים בעוצמתו.
הדבר האחרון שאתם קובעים פה הוא הזמן: ניתן לקפוץ בקפיצות של 10 דקות מברירת המחדל של המכשיר (30 דקות) באמצעות הכפתור השני בחזית. גם פה – הבחירה היא חד כיוונית – כלומר לחיצה ראשונה תעלה אתכם ל 40, עוד לחיצה ל 50 וכן הלאה עד 100 דקות ואז תחזרו לאפס. שוב – עדיף היה לו היה פה כפתור דו כיווני להורדת הזמן והעלאתו. בד”כ הסתפקתי בברירת המחדל של 30 דקות (בקומפקס, ברוב התוכניות שהשתמשתי בהן זה היה סביב ה 24 דקות).
הרשמו לקב׳ השקטה של בייקפאנל:
אופי התוכניות עצמן
יש במכשיר 12 תוכניות. להתאוששות מצאתי שאני משתמש בעיקר ב 4 תוכניות מתוכן – את אלה שמייצרים פולסים מקפיצים קצרים אל השרירים, ואחת שמשלבת כמה אופציות כאלה.
הסבר: דמיינו את החישמול כמנגינה מוסיקלית: הוא יכול לחשמל אתכם במקצבים שונים (מהירים, איטיים), למשכי זמן שונים, ובעוצמות שונות. התוצר של זה הוא שכל תוכנית מפעילה את השריר בצורה מעט אחרת. יש תוכניות שגורמות לשרירים להתכווץ ממש לאורך זמן – אלה תוכניות שמשמשות לבניית השרירים והכיווץ נמשך כל זמן ההפעלה (סקוואט, או דחיקה) ואז משתחרר.
התוכניות המשחררות מקפיצות את השרירים כאילו ניערתם את הרגל, רק שלזרם החשמלי יש את היכולת לחדור עמוק ולנער בעומק השריר נקודות פנימיות כואבות.
בניגוד לקומפקס – שבו התוכניות הן יצירה מוסיקלית של כ20 דקות בד”כ שיש להן התחלה, אמצע וסוף שונים (בתוכניות המסז’ וההתאוששות), הרי שפה – כל אחת מ 12 התוכניות היא מחזור חשמול של כמה שניות שאינו משתנה לכדי “יצירה” ארוכה. כדי לייצר שונות – יש לעבור ידנית כל כמה דקות בין תוכנית אחת לשנייה.
עוד הבדל מהותי מהקומפקס הוא שאין פה “אבחון” של מצב השריר – בקומפקס הוא יודע להתחיל עם העוצמה ההתחלתית הנכונה לכל שריר בהתאם למצבו – שזו פונקציה חכמה ומעניינת, אולם מה שקורה בפועל שהפונקציה רלבנטית רק לפולסים הראשונים, ולאחר מכן המשתמש מגביר ידנית לפי סף תחושתי, ואת זה אפשר לעשות גם בהיידו.
מה היה אפשר לשפר לטעמי
בקומפקס בוצעה השקעה משמעותית בחווית המשתמש, בממשק שמדריך את המשתמש היכן לשים את המדבקות, ואיך להפעיל, וזה ממש כלי מעולה להיכנס איתו לתחום. למעשה, קלות השימוש שלי בהיידו נבעה במידה רבה מכך שכבר השתמשתי תקופה ארוכה בקומפקס ש”הדריך אותי” – אבל זה לא סיפור: דקה ייעוץ של משתמש וותיק שיראה לכם איך שמים את המדבקות ומשתמשים ואתם מסודרים.
כל הכפתורים החד כיווניים בעייתיים כאמור וגם ההגיון של מיקום ופיזור המכשירים בר שיפור בעיני: היה עדיף לו הכבלים היו נמצאים בבסיס המכשיר, ואילו בחלקו העליון כפתור ההדלקה. היה עדיף לו כפתור המעבר בין הערוצים A ו B היה ליד כפתורי הפלוס והמינוס, בפאנל הקדמי – ליד בחירת התוכנית. זה המקום הלוגי הנכון, ובגלל שהוא לא שם, מדי פעם לחצתי בטעות על מעבר תוכנית במקום מעבר כיוון עצמת ערוץ. זה מפסיק את העבודה, ומאלץ אתכם להקליק הקלקות רבות בגלל החד כיווניות של הכפתורים כדי לחזור למצב הקודם, אבל אחרי שימוש קצר לומדים והטעות פוחתת.
לבסוף – היתה מדי פעם בעיה בהפרדת העוצמות בין ערוץ אחד לשני – אחד התגבר רק כשהגברתי את השני, ורמת האיכות הכללית של החומרים היא לא ברמה של הקומפקס שמרגיש יותר חזק ואמין. האם זה שווה את הפרש המחיר שלו המאוד משמעותי שלו כלפי מעלה? האמת הכנה היא שלדעתי לא, ובזכות המחיר הנמוך של ההיידו הייתי קונה שני מכשירים כאלה עבור 4 ערוצים ומשתמש בהם במקביל.
סיכום
בגדול- עדיפה פעילות אקטיבית קלה לשחרור על פני ישיבה עם אלקטרודות. אני לא הצלחתי להתמיד בשימוש במוצרים האלה לאורך זמן, אבל נהנתי מהם כשכן השתמשתי. הקומפקס הוא מוביל השוק הזה, והוא מכשיר מצוין רק מאוד יקר (וגם ענק ותופס מקום). ההיידו נותן תועלות דומות מאוד לאלה של הקומפקס במחיר נמוך בהרבה. זה מכשיר חוטי ולא אלחוטי – אבל זו דווקא לא התגלתה כבעייה. מאוד נוח עם החוטי, ואפילו אולי נוח יותר – כיוון שיש פחות אלמנטים להטעין וטעינה אחת מספיקה לכמות אדירה של הפעלות. יש גם להיידו מכשיר אלחוטי שטעמתי ממנו ואולי נבחן בהמשך.
מבחינת איכות ייצור וחומרים הוא מרגיש הרבה יותר עדין יותר מהקומפקס, יש לו רק שני ערוצים, כלומר מחייב יותר סשנים לכסות את כל השרירים הכואבים, אבל הוא מוסיף תועלות של קומפקטיות, זמן עבודה מאוד ארוך בין טעינות, והוא נוח מאוד. ובמחיר כל כך משמעותי פחות מהמתחרה שלו, זו אלטרנטיבה זולה בהרבה שנותנת כמעט כל מה שצריך במכשיר כזה.
מאת: גיא חלמיש
צילם: יואב גריבי, גיאחה