גראן פונדו כלל-בריאות הסתיים בהצלחה רבה. אסור לזלזל בכך: כולנו רוצים שתהייה תרבות אופניים בארץ, ושהיא תתרחב לאירועים רבי משתתפים כאלה, שאולי אפילו יביאו תיירות אופניים לאזור, והצלחה של האירוע שמשאירה טעם טוב לרוכבים, למארגנים, למשטרה שסייעה ולספונסר הראשי: כלל-בריאות, היא חשובה מאוד לשם כך.
למרות שנשמעו תלונות על תמחור גבוה, כל 400 המקומות שהיו לאירוע נתפסו על ידי אלה שהקפידו להירשם מוקדם. כמובן שברגע האחרון נזכרו עוד רבים (עשרות, אם לא יותר מכך) שחיכו לשנייה האחרונה והמארגנים נאלצו לדחותם. נקווה שזו תחילתה של מסורת גראן-פונדו קבועה בישראל, שתנעץ על לוח השנה לפחות שני אירועים גדולים כאלה. מותר גם לחלום על יותר מכך. אנחנו ב BIKEPANEL שמחנו להיות חלק מהצוות שתרם להצלחה (בפרסום האירוע) של גראן פונדו כלל-בריאות. כחמישה פאנליסטים רכבו בגראן פונדו כלל-בריאות. בינהם דנה צימרמן, שיצאה לרכיבה הארוכה בחייה, ומספרת על כך.
דוגמניות המדים – ICC
שאלת קיטבג
זה התחיל לפני כחודשיים, כששי ראשוני, מנהל חברת אירועי הספורט מדיטרניאו365, שלח לי הזמנה קריפטית ל”גראן פונדו גלבוע-חרמון”. לא ממש ידעתי מה זה, אבל שיתפתי את הלינק בפייסבוק בתוספת שאלה – “אולי זו תהיה המטרה הבאה שלי?” תוך דקה וחצי קיבלתי מייל מעורך אתר זה בזו הלשון: “נבחרת. אנחנו שולחים אותך לגראן פונדו. הרישום עלינו – העליות עלייך”. מה יכולתי לעשות? התחלתי להתאמן.
להכנה לגראן פונדו הגעתי לא לגמרי טאבולה ראסה מבחינת עליות. בכל זאת, התאמנתי כל הסתיו לחצי איש ברזל באילת, ומסלול הרכיבה שם מטובל בעליות כדבעי. אבל בסופו של דבר, הפונדו הוא 170 ק”מ, ולא 90, והטיפוס המצטבר בישראמן הוא בקושי חצי מהפונדו, במקרה הטוב. היה ברור שהעלאת מרחקים וכן העמסת טיפוס הם כורך.
במרכז – שי ראשוני, מדטירנו360 ממפיקי האירוע
לשמחתי הצלחתי להדליק מיד את אלכס, שותפי הנאמן לרכיבות המתאמן לאיירונמן אוסטריה, והמאמן שלו מיד התלהב מהרעיון והתאים לו את תוכנית האימונים. כך מצאתי את עצמי עד מהרה רוכבת עם אלכס את רכיבות השבת הארוכות שלו, וסוגרת קילומטרז’ים תלת-ספרתיים כל שבת, כאשר המסלול כולל דרך קבע את צובה ובר-בהר, לעתים תוך ירידה וטיפוס מחדש של נס הרים מכיוון בית שמש. צובה, אותה מילה מאיימת, הפכה לעוד מקום שבו רוכבים בדרך לקולה בבר-בהר, ובשלב מסוים כבר גיליתי שהקירות, אפילו זה השנוא של יער הקדושים, תלולים יותר במחשבה מאשר במציאות.
טו בּיבּ אור נוט טו בּיבּ?
שבוע לפונדו ואני, איך לא, קצת מודאגת. נכון, טיפסתי לא מעט עליות בתקופת ההכנה – אבל מטריד אותי שהרכיבה הארוכה ביותר שלי לא עלתה על 120 קילומטרים. במקביל, אני מבינה שלמקצה הארוך נוספו עוד חמישה קילומטרים, והוא כבר משיק ל-170 קילומטר. התחת שלי כבר זועק חמס אחרי 110 קילומטרים – בפונדו הוא בטח ידרוש ממני גט. אני מעדיפה לא להתעמק בזה, ורק בטענתו של המאמן של אלכס, לפיה אין לנו מה לחשוש ממבוא חמה אם צובה הפסיקה להיות עניין בשבילנו. גם העובדה שהחל לי כאב טורדני בברך ימין, שגרם לי לוותר על לא מעט ריצות ולבלות במקום זאת כמה פעמים ביום עם קרח על הפיקה, לא ממש מסייע להפיג את החשש.
באמצע השבוע, טלפון מהעורך. החליפות של BIKEPANEL הגיעו, והוא רוצה להעביר לי חליפה כדי שאוכל ללבוש אותה בפונדו. אני נעתרת ברצון לחולצה אבל מבהירה שאין לי כוונה לרכוב 170 קילומטרים עם בּיבּ שלא לבשתי מעודי. העורך מפעיל שכנועים נמרצים ואני מסכימה לשקול בחיוב. יום לפני הפונדו אני אוספת את הקיט ומגלה שהחולצה מפנקת ומדהימה, חולצת הרכיבה הנוחה ביותר שאי פעם לבשתי. הביב יושב טוב אבל המוח שלי, למוד ניסיון במרחק הארוך, פוסק נחרצות: לא עושים רכיבה ארוכה, הארוכה ביותר שאי פעם רכבתי בחיים שלי, עם מכנסי רכיבה שלא ראו יותר מעשר דקות מפגש בין אוכף לעכוז. אני גומלת בליבי ללבוש את מכנסי הרכיבה המוכרים שלי, אך בכל זאת מכניסה את הביב לתיק הציוד לפונדו, במקרה שאשנה את דעתי.
יוסטון, יש לנו בעיה…
בבוקר הפונדו אלכס ואני מגיעים מוקדם לנקודת היציאה לגלבוע, מתארגנים בזריזות ומתייצבים על קו הזינוק. אני מגלה לשמחתי שלמרות שהעמסתי את הכיסים במזון, החולצה לא מעיקה, ובהחלטה נבונה מאוד מחליטה לקחת עימי גם שרוולים ווסט נגד רוח. מאות רוכבים מתייצבים על הקו, כולם בבגדי השבת שלהם, מדי קבוצה, חולצות של מרוצי אופניים בארץ ובחו”ל. חוויה מרהיבה. בעוד אנחנו ממתינים לזינוק, אני מתחילה להרגיש שמשהו לא כשורה. הדופק שלי, שלרוב משיק לדופק של גווייה ממוצעת, החליט דווקא עכשיו להיות תלת ספרתי, וכל פעם שאני בולעת, אני מרגישה דקירות נוראות בשקד הימני. אני מנסה לגרש את המחשבות הרעות, מקווה שזו סתם רגישות של בוקר שתיעלם כשנתחיל לטפס, ומזנקת יחסית מקדמת הפלוטון לרכיבה הארוכה בחיים שלי.
מיד אחרי הזינוק אנחנו מתחילים להעפיל אל הגלבוע. מעולם לא רכבתי כאן, והנוף זר לי אך כל כך יפה. הייתי נהנית מזה מאוד אלמלא העובדה שאני כבר בזון-4 למרות שאני בקושי מתקדמת, וכל העולם וגיסתו עוקפים אותי. אני מנסה להוריד דופק, מורידה מהירות, אבל הדופק לא יורד. מאחר שאין לי מושג איך נראית העלייה הזאת ביחס לעליות שאני רגילה לטפס בחימום – יער הנשיא למשל – קשה לי לאמוד האם הדופק הגבוה הוא תוצאה של מאמץ אמיתי או נובע מבעיה פיזית כלשהי. ועם זאת, ברור לי שהכאבים הטורדניים בגרון הם לא סימן טוב. אני מחליטה להקדיש תשומת לב מיוחדת למד הדופק ורוכבת לי לאט ולבד, פוגשת את אלכס בפסגה, וביחד אנחנו יורדים את ההר המקסים והירקרק-צהבהב עד לתחנת האיסוף הראשונה.
בגלל ענייני משטרה וסגירת כבישים, חלקו הראשון של המסע, מהגלבוע עד חמת גדר, כולל שתי עצירות מנהלתיות, בניסיון לצמצם את הפערים בין הראשונים לאחרונים. מאחר שהרוכבים כוללים רוכבי פרו וטריאתלטי עלית כמו רן מרגליות ומתן כסיף מצד אחד ליד רוכבים ממוצעים ו”לוחמי סוף שבוע” מצד שני, הפלוטון נשבר לכמה מקטעי דבוקות. אחרי העצירה המנהלתית השנייה בחמדיה, אני יוצאת עם הפלוטון המוביל, אבל המהירות שלו גבוהה מדי בשבילי, ובטח היום, כשהדופק שלי גבוה גם במנוחה. כאתלטית למודת קרבות וסבל במרחק הארוך, יש לי עקרון אחד מרכזי והוא “תנו כבוד למרחק”. 170 קילומטרים זה חתיכת מרחק. אם אני כבר עכשיו נאנקת, מה יהיה בעוד חמישים, שבעים, מאה קילומטרים? אני משחררת את הפלוטון המוביל לשלום, וגם את השני שמגיע מיד אחריו, ונבלע בו.
אני לא לבד, ישנם עוד רוכבים כמותי, ואני מתנחמת בנוכחותם, וגם בעובדה שהנוף המרהיב שנשקף עתה, של מצוקים מעל נהר הירמוך, הוא עוצר נשימה. אבל רגע, מה זה השיפוע הזה? הייתכן שהגענו כבר למבוא חמה? אחד הרוכבים עונה לי שמדובר ב”עלייה לעלייה”. שוין. אם צריך אז צריך. אחרי העיקול נחשף אלי עושר צבעוני מרהיב במעלה ההר – מאות הרוכבים של מקצה ה”מדיו” והמקצה הארוך, שממתינים לזינוק. אני מצטרפת אליהם, וממתינה להישמע האות. ההרגשה שלי רעה למדי. רכבנו מהר, האודומטר מראה כ-70 קילומטרים, אבל אני מרגישה שפוכה, ואם היה אפשר הייתי אפילו קוראת לזה יום ופורשת. אבל איזה פורשת ואיזה נעליים? אני פה במשימה עיתונאית. וחוץ מזה, בשביל מה טיפסתי את צובה השכם והערב – אם לא בשביל להעפיל את מבוא חמה.
זהו, נגמרו ההילוכים?
האות ניתן והרוכבים יוצאים לדרך. נראה שתוך דקה לערך, הרוכבים המובילים נמצאים כבר בסרפנטינה השלישית. אבל מה אכפת לי רוכבים אחרים, אני לא בתחרות עם אף אחד, זה רק ההר ואני. טוב, אני ועוד עשרות רוכבים סביבי, שמקללים במגוון שפות מקומיות וזרות, נאנחים, מבכים את העדרו של עוד הילוך מושיע, משמיעים זעקות שבר למראה עוד קיר מפלצתי בן 20% שיפוע, ומנסים לא לחתוך זה את זה כשהם מדוושים בזיג-זג בניסיון להשטיח את הבלתי-אפשרי ליישור. ובין כל אלה, מכונית ובה צלם וידיאו, שחושב שאני אתן לו את הסינק שיעשה לו את הסרט. אני מנסה להיות משעשעת, גם בשביל המצלמה וגם בשביל עצמי, כי מחשבה בוראת מציאות, ואם אני אחשוב משעשע, יהיה משעשע. זה עובד דווקא לא רע, כי העלייה מסתיימת לי פתאום, ועובר קילומטר של דיווש עד שאני מפנימה שזהו, מבוא חמה מאחורי.
יקום פוסט-אפוקליפטי
כעבור עשרות קילומטרים מופיעה לנגד עינינו תחנת ההזנה הרביעית של המסלול, על אם הדרך. אנחנו ממלאים את הבקבוקים באיזוטוני, מנשנשים כמה חטיפים, ונערכים ליציאה מהירה. איתנו יוצאים עוד קומץ רוכבים, ובסופו של דבר, כולנו גומאים את מרבית המסלול בצוותא. באופק נשקף לו החרמון, פסגתו מושלגת, כל כך קרוב ועדיין כה רחוק. והרוח, הרוח ימח שמה, ממשיכה להלום בנו כאילו אנחנו המשחק הפרטי שלה. במקביל, על שעון הג’יפיאס שלי, הקילומטרים נוקפים בקצב חלזוני. ברור לי שלא יועיל לי להסתכל בשעון כל שנייה וחצי, אבל קשה לי, דאממיט. ולא רק לי.
על הכביש הישר ניתן לראות באופק נקודות צבעוניות – אלה רוכבים נוספים. את חלקם אנחנו עוקפים, ואחרים מצטרפים אלינו. בינתיים בין הרוכבים מתנהלות שיחות עומק – מאיפה אתה, מה אתה עושה, למה אתה מתאמן – שנקטעות מדי פעם בקריאות זעם על הרוח או על כאב הגב כפות ידיים עכוז מחק את המיותר. אצלי בכף הרגל השמאלית מציק כאב טורדני, שאותו אני מאבחנת כ”ילפוחית”, סוג של שלפוח יבלתי. ברור שאין לי טעם להסיר את הנעל ולהתרשם מגודלו. פשוט צריך להמשיך לדווש. בעלייה המתונה והרצחנית. וברוח. מתישהו, עוד עשרים קילומטר ומשהו, תגיע תחנת ההזנה הבאה. בינתיים, אני לא יכולה שלא להתרשם מהשקט, מהנוף הפתוח, ומההרגשה שאנחנו האנשים האחרונים שנשארנו בעולם, ביקום פוסט-אפוקליפטי שכזה.
בעין זיוון נגלית אלינו במלוא הדרה… תחנת ההזנה החמישית! ושם, במלוא הדרם, נגלים אלי כמה מבכירי הרוכבים של סונטו. אילו הייתי יצור יותר קונספירטיבי, הייתי אומרת שקבוצת רכיבה אחרת החליטה להרעיל אותנו, כי מסתבר שרובנו סובלים ממחושים אלה ואחרים. אלכס ואני ממלאים את הבקבוקים, מרוקנים את שלפוחיות השתן, מצלמים תמונה אחת על רקע הנוף המרהיב במערב, וממשיכים לרכוב – לא לפני שאנחנו מבינים שנעשה קריר ולובשים מחדש את השרוולים והווסט. ואלינו, כתמיד, מצטרפת רוח הפנים. עכשיו היא משכללת את ההתעללות ומדי פעם מכים בנו משבים חזקים שמרגישים כאילו יד נעלמה סוחטת לנו את הברקס. “אללה איסתור”, אלכס ממלמל. הרוכבים האחרים, בקיאים במשטר הרוחות בגולן, מרגיעים אותנו שבעלייה לחרמון תהיה לנו רוח גב. אוף, מי יתנני בחרמון. תנו לי לטפס את החרמון פעמיים, רק להיפרד לשלום מהרוח הזאת.
מעין זיוון אנחנו ממשיכים דרך מרום גולן ליער אודם. היער מקסים, והוא כולל מקטע חביב של ירידה. בנסיבות אחרות היינו טסים אותו בששים קמ”ש או יותר, אבל עם הרוח, הספידומטר בקושי רואה את השלושים וחמישה. אבל לפני שאני מבינה מי נגד מי, שוטר מכוון אותנו למפרצון בכביש, ושם נמצאת תחנת ההזנה האחרונה, שם מתקהלים לא מעט רוכבים. מסתבר שאת הרכיבה דרך מסעדה ומג’דל שמס המשטרה מתעקשת לבצע בשיירה, ואנחנו עומדים כמה דקות וממתינים שהשוטרים ייכנסו לניידות ויצאו לדרך.
את מסעדה אנחנו עוברים כמו פלוטון ברכיבת שבת, צועקים “בּמפּר!”, “בור!”, ומסמנים רוכב לרעהו. חלק מהרוכבים מוכרים לי מהקבוצה שלי, אחרים מוכרים מהרכיבה האפית היום. זה נחמד לרכוב בצורה מאורגנת. אבל בתום המעבר במסעדה מתחילים הרוכבים למלמל חרישית על “הקיר של מג’דל”, אותו מקטע קצר אך תלול שמקשר בין שני הכפרים לכביש אל החרמון. בפעם היחידה שטיפסתי את החרמון לא רכבתי מכאן, אלא מסביב, ולכן החרדה הכללית מתפשטת גם אלי. אבל מרוב שאני חרדה מפני אותו קיר אימתני, אני לא שמה לב לכבישון קצר ותלול שאנחנו מטפסים, ורק בדיעבד מבינה שזה היה הקיר הידוע לשמצה.
הבטיחו רוח גב?
פנייה נוספת אחרי העיקול – ועכשיו אנחנו עוברים את המחסום הצהוב בדרך לחרמון. אבל רגע, מה זה, איפה הרוח-גב שהבטיחו לי? במקום זאת, קיבלנו עוד קצת… רוח פנים! “ויי, ויי, ויי, עוד תשעה קילומטרים”, צוהל לעברנו אחד הכפריים בחיוך שנראה קצת כמו שמחה לאיד. לי זה נשמע ממש מעט, אבל החבר’ה סביבי משתוללים. אחד צווח שנמאס לו והוא חייב להפסיק עם זה, תיכף ומיד. אחר מתחיל לזעוק שהוא “עכשיו הולך ללדת”, ומוסיף וצורח, “אפידורל!!”. בהתחלה אני מנסה להרגיע אותם, להגיד להם להסתכל על הנוף המקסים של הגולן והחרמון, לחשוב על הכיף שבהשלמת המשימה, ליהנות מהדרך. אבל אני מבינה שחלקם מסרבים להתעודד, ומחליטה להרים הילוך, עוקפת אותם וממשיכה קדימה.
משם ועד החרמון אני מדוושת בנחת. הדופק שלי סוף סוף רגוע, בקושי 137. הקצב שלי לא מהיר במיוחד, כי בכל זאת הרגליים קצת עייפות, אבל אני נהנית. באזור הקופות פתאום מתעורר לחיים כאב מוכר – ברך ימין שלי. שלום לך ברך, כל כך יפה מצידך שחיכית עד עכשיו, אני מברכת אותה, מזדקפת על האופניים ומפדלת בעמידה, להימתח קצת. הרוכבים שאני עוקפת חביבים אלי, חלקם מברכים אותי לשלום, אחרים גם מחמיאים לי. אני מאושרת. אני מסיימת.
רחבת הכניסה לחרמון נגלית אלי כמו פאטה מורגנה. בקצה – שער הסיום. אני רוכבת אליו במהירות, מנופפת אגודל באוויר, איזה כיף! עשיתי את זה. התגברתי על הקשיים. על קו הסיום מחכה לי אלכס, שותפי הנאמן לרכיבה, שאת הקטע ממסעדה לחרמון רכב חזק ומהר. הוא תולה לי את המדליה מסביב לצוואר. אין דבר מוצדק מזה.
באוטו בדרך הביתה אני לא מצליחה להירגע. כולם – חוץ מנוח הנהג – נרדמו, ורק אצלי בראש מתרוצצות המחשבות. זהו, אתגר נוסף הוגשם, רכבתי 170 קילומטרים, טיפסתי יותר מ-3.2 קילומטרים, גברתי על מחלה וחולשה, וסיימתי חזקה. אלכס ממלמל משהו על הטראנס אלפ בשנה הבאה, אבל אני משתיקה אותו. קודם שיעברו המחושים בעכוז.
צילום: צור חלמיש. תמונות הפודיום – אורי ניצן.
כתבה: דנה צימרמן
מאת: דנה צימרמן
דנה צימרמן אשת תקשורת ואקטיביסטית, פעילה בענף הטריאתלון מ 2005, אבל בעניין של כתיבה היא כבר יותר מ 20 שנה. היא תספק לנו הצצה אל הסגמנט שהוא אולי הכי משמעותי והכי צומח בעולם רכיבת הכביש הישראלי בשנים האחרונות: טריאתלון על מרחקיו השונים, ועל עוד דברים שמעניינים אותה ואותנו על אופניים.