לפני קרוב לשנה קראתי את הכתבה של גיחא על השפעות גיל הרכיבה על בחירת מסלולי הרכיבה. לקחתי את העניין ברצינות, והחלטתי שאני פורש מתחום הרכיבה לגמרי. נפטרתי כמעט מכל הציוד והאופניים שהיה לי. מי היה מאמין ששנה לאחר מכן אני אמצא את עצמי שוטף אופניים חדשים אצלי בגינה לאחר רכיבה בוצית במיוחד ביער בן שמן? איך כל זה קרה?
זכרונות מעורפלים
24 שנים, 3 אפיקים וסמרתון אחד, והמון רכיבות פחות תחרותיות עברו תחת עכוזי. שעות של רכיבות ארוכות ומתישות בדרכי עפר, יערות, סינגלים ומדבר. כמה צלעות שבורות ומספר חופשות רכיבה מאוד יפות בחו"ל – חלקן נשארו בתור פיקסלים באלבומים דיגיטליים, חלקן צרובים על צילומי רנטגן כואבים וחלקן נשארו להעלות אבק אי שם על מדפי הזיכרון מעורפלים בראשי.
התבגרתי ונרגעתי והתחלתי לבחור לאן, עם מי ומתי אני יוצא לרכוב. עם הזמן (ילדים, משפחה) פחות יכולתי ופחות רציתי להתרחק מהבית וצמצמתי את אזורי הרכיבה. חלק מזה נבע מהעובדה שכבר הכרתי וראיתי רבים מהמסלולים בארץ, וחלק מכך שרציתי לחסוך את זמן הלוגיסטיקה של נסיעות הלוך וחזור ברכב.
כתבות, תובנות והשראה – פעם בשבוע, בלי להציף:
פילגש הריצה
במקביל לרכיבה, תמיד שמרתי על הגחלת של ריצה ובזמן שלא יכולתי לרכוב – הייתי רץ. עם הזמן, בשל הנוחות, הפשטות וחוסר הלוגיסטיקה של הריצה, העדפתי "לתקתק" את העניינים בריצה ביום שישי באזור, במקום להיסחב עם הציוד והאופניים רחוק מהבית.
חבר טוב שאיתו עשיתי את רוב הרכיבות והתחרויות, עבר לגמרי לריצה וזה כבר שבר אותי. התחלתי להגדיל מרחקים בריצות שטח – ועל הדרך כתבתי וצילמתי סרטי וידאו ללוח מסלולי השטח של ראנפאנל. השתתפתי בכמה תחרויות ריצת אולטרה ותקופות של חודשים לא נגעתי באופניים.
בניגוד לנעליים וביגוד ריצה שלא דורשים תחזוקה כשלא משתמשים בהם, אופניים מזדקנים ומצריכים לפחות תחזוקה מינימלית – לנפח גלגלים, או לחדש חומר בצמיגים. יום אחד, כשעשיתי סדר במחסן והסתכלתי על שני זוגות האופניים שהיו לי (אחד AM ואחד XC), החלטתי שאני חייב להתחיל לצמצם ומכרתי את זוג ה-AM, שלא השתמשתי בו כבר אז קרוב לשנה.
אחת הבעיות של התקופה אז היו שינויי טכנולוגיה רבים שפקדו את תחום האופניים. שינוי גודל הגלגלים (29' ו- 27.5'), גיאומטריות חדשות, "גילוח" מעביר הילוכים קדמי והוספת הילוכים לאחור – כל אלה היו מזקינים ציוד גם אם לא היה בשימוש. משימת מציאת חלקי החילוף הפכה ליותר מאתגרת משנה לשנה. למרות הדעה הרווחת ש"מה כבר צריך בשביל לרכוב"? אם כבר יצאתי לרכוב, העדפתי ציוד מעודכן.
הריצה תפסה אותי
אני פורש
בשנה שעברה נסיבות העבודה הובילו אותי לבלות בחו"ל מספר חודשים ובקושי הצלחתי אפילו לרוץ. זה הכריע אותי לגמרי ולפני קרוב לשנה החלטתי שאני פורש מתחום הרכיבה לגמרי. מכרתי את אופני ה-XC שהיו לי ותרמתי את רוב ציוד הרכיבה שהיה לי, כולל כלים, ביגוד, כפפות, תיקים ואפילו קסדה. המחסן התרוקן ומה שנשאר זו רק קסדת ספייר פשוטה, כמה סטים של ביגוד עם לוגו של Bikepanel, משאבה אחת ושני זוגות נעליים.
בינתיים, בגלל נסיעות עבודה מרובות וארוכות וחוסר שעות הרגליים, איבדתי את רוב הכושר שלי וכבר לא יכולתי להצטרף לריצות ארוכות עם חברים. הייתי משלים אימוני ריצה קרוב לבית וניצלתי את מיקום ביתי הגיאוגרפי במודיעין עד תום. מודיעין היא כמו עיירת סקי – קרובה למקומות שווים שאפשר להגיע אליהם בכמה דקות נסיעה באוטו, או אפילו ישר מפתח הבית.
מעצם היותי כותב ופעיל ב- BIKEPANEL בגלל עברי הרכוב, מדי פעם קיבלתי מגיאחה הצעות שונות, חלקן מגונות בדמות אופני מבחן חשמליים שבכל פעם מחדש החזירו אותי למחשבות ולזכרונות. אני מאוד אוהב מוצרים טכנולוגיים וכשמדובר בתחום האופניים, כתבתי תוכן טכני או שסקרתי מגמות מתוך עניין ואהבת התחום.
מבחני האופניים החשמליים שמרו אותי בקשר לרכיבה
חזרה בזמן
יום אחד, בשנה שעברה, חבר קרוב הזמין להצטרף אליו לרכיבה ביער בן שמן ואמרתי לו שכבר אין לי על מה. "בוא תיקח את האופניים של הבת שלי" – הוא אמר וכך מצאתי את עצמי מנער אבק מהנעליים ועולה על אוכף של פריט מוזיאון משנת 2014 עם גלגלי 26'. זה היה כמו לחזור אחורה בזמן. הזוויות, תנוחת הישיבה, הגלגלים הקטנים והכידון הצר יחד עם סטם ארוך – כל אלה היו כאילו שיחה מהעבר. 3 פלטות מקדימה ו-9 הילוכים מאחור העסיקו את הכישורים המוטוריים שלי בזמן הדיווש.
למרות ההנאה, הרכיבה על אופני האספנות האלה הייתה די מאתגרת. היגוי בעייתי, בולמים שכבר לא ממש מתפקדים ובלמים שהייתי צריך לנהל איתם משא ומתן לפני שהם עוצרים. שברתי שפיץ ובקושי הצלחתי למצוא אחד להחלפה, כי כבר לא מייצרים כאלה. גם החלפת צמיגים לא הייתה פשוטה. מה שנשאר בחנויות הם צמיגים של "אופני יום כיפור", שעוד מיוצרים עבור גלגלי 26'. נאלצתי להזמין מחו"ל. אנשים שראו אותי רוכב עליהם חשבו שאני רוכב על אופני ילדים. כל זה לא ממש עניין אותי, כי פתאום הרגשתי כמה זה כיף.
כמעט שנה נמשכה ההשאלה הזו ובמהלכה הלכה והתגברה בי המחשה שאני רוצה לחזור. לחזור לרכוב ולו מעט. אחת הסיבות לכך, בנוסף לכיף, הייתה העיסוק בריצות ארוכות. הוא מביא איתו לא מעט פציעות משביתות שלא מאפשרות לרוץ תקופה. אופניים הם גיבוי מעולה להישאר בכושר בזמן השבתה מריצה. רכיבה הרבה יותר סלחנית לגוף ומאפשרת להפעיל לב-ריאה בלי לזרות מלח על פצעי ריצה.
הקניון הוחלפו ושודרגו ל KTM סקארפ 120
ההחלטה נפלה
לפני חודש, אחרי מבחן מאוד מעניין של חשמלוק קל של KTM, נשברתי סופית. נפלה ההחלטה – אני חוזר. עכשיו האתגר שלי היה לגשר על פערי ידע וטכנולוגיה של כמה שנים בהם לא הייתי ממש פעיל בתחום האנלוגי.
הרבה שאלות פתאום דרשו תשובה. מה הולך היום? 11 הילוכים? 12? מה הסגנון שאני רוצה – XC, AM, DC? אילו חברות יש ומה הן מציעות?
"חברים, פונה אני לרוכבי שטח שבינכם כאן לקבל קצת חוכמת ההמונים. אחרי קרוב לשנה שאני רוכב על אופניים שמיקומם כבר מזמן במוזיאון האופניים של אלון וולף , החלטתי שהגיע הזמן לקנות משהו נורמלי ועדכני." – זו הייתה ההודעה שכתבתי בקבוצת כותבי BIKEPANEL וההמלצות לא איחרו להגיע. נרשמתי לכמה קבוצות יד שניה בפייסבוק וחרשתי כמה ימים את כל מה שיש בהן, אבל בלי הרבה הצלחה. עדיין לא החלטתי מה הסגנון אליו אני רוצה לחזור וגם לא הכרתי את רוב הדגמים המפורסמים למכירה. זה היה מתסכל.
ה KTM Scarp MT שהחזירו אותי לרכיבה
באחת מרכיבות הבוקר המזדמנות לפני העבודה על אופני המוזיאון, קיבלתי מידיד הפניה לעמית שלו לעבודה שמכר אופניים. הסתכלתי על התמונות והחלטתי לנסוע ולהיפגש עם הבעלים. האופניים שראיתי ידעו ימים טובים יותר ודרשו לא מעט השקעה שלא הייתי מוכן אליה והחלטתי להמשיך לחפש.
יום אחד, אחד הכותבים של BIKEPANEL – יואב גריבי, הציע לנסות לשכנע חבר-מכנאופן שכבר שנה לא רוכב, למכור לי את האופניים שלו – KTM Scarp עם 120 מ"מ (גרסת MT) עם חלקי קצה ושלדת קרבון. זו הייתה הצעה שלא אני ולא הבעלים של האופניים לא יכולנו לסרב לה ולאחר כמה תיאומים (הבחור מהצפון הרחוק) קבענו דייט ועשינו העברת בעלות.
הערוץ של בייקפאנל בווצאפ – כנסו:
בוקר בוצי אחד
תהליך החזרה שלי לרכיבה לא עבר חלק וברכיבה הראשונה על ה- KTM החלקתי ועל מנת לא לנחות על הסלעים כמו שק תפוחי אדמה, עשיתי כמה תנועות חדות ונעמדתי על הרגליים. התעלול האקרובטי הזה עלה לי בשבועיים של גב תפוס ברמות שחשבתי שברגע אחד הזדקנתי ב- 20 שנה. לא יכולתי לקשור שרוכים בנעליים, ולפני כל התעטשות חשבתי פעמיים, שלא לדבר על לרכוב. אחרי שני טיפולים בעקיצות דבורים שאשתי עשתה לי, חזרתי לחיים ויצאתי לרכוב.
השטח היה בוצי ברמה שלא יכולתי להשאיר את האופניים בלי שטיפה. כבר תקופה ארוכה לא יצא לי לשטוף אופניים שהם שלי ולא אופני מבחן לפני החזרה ליבואן. אלה אופניים שנשארים אצלי במחסן גם אחרי השטיפה. שמתי לעצמי מוזיקה, הכנתי את כל הכלים והחומרים והתמסרתי לתהליך. זה החזיר אותי 25 שנה אחורה ליום שבו, בפעם הראשונה, שטפתי את הרכב הראשון שלי. היה בזה משהו טקסי ומרגש, מצחיק ככל שזה יכול להישמע. לעבור עם סקוץ' ומברשת מסובנת על כל הקימורים של השלדה, להוריד את הבוץ ולהבריק את יצירת מופת ההנדסית הזו שעכשיו היא שלי. אין מראה יותר סקסי משלדה רטובה של אופניים אחרי ששטפו אותה. באחריות
לחצו פה לערוץ התוכן שלנו בטלגרם – הוא מעולה:
שטיפת האופניים גרמה לי לכתוב את ההודעה הבאה לחברי ב-BIKEPANEL:
"חייב לשתף אתכם בחוויה מכוננת שעברתי הבוקר. אולי זה ישמע מוזר ואפילו קצת קינקי, אבל הבוקר נהניתי מסתם לשטוף את האופניים שלי אחרי רכיבה בוצית במיוחד בבן שמן.
כבר שלושה שבועות שאני רשמית בעלים גאה של אופניים משלי וזו הייתה בסך הכל רכיבה שנייה שלי עליהם, אבל היה בזה משהו שהחזיר אותי איזה 25 שנה אחורה בזמן, לתקופה שהייתי כל יום שישי מעמיס את האופניים על האוטו יחד עם עוד שני טרמפיסטים ונוסע לחרוש סינגלים פיראטיים בכל רחבי הארץ. בקיצור – עד כאן הפרישה שלי מתחום האופניים. מסתבר שקשה לצאת מזה. אולי גם לא חייבים.
KTM Scarp MT – דגם הקצה, האח הגדול של הדגם שרכשתי
מה למדתי מזה?
כמו שאמר השחקן שון קונרי ב- 1983, אחרי צילום של עוד סרט ג'יימס בונד, ואחרי שהוא נשבע שלא ישחק יותר בסרטים של ג'יימס בונד, "Never Say Never".
אנחנו אף פעם לא מעריכים דברים שיש לנו ומתחילים להבין כמה הם היו חסרים רק אחרי שהם אינם. זה נכון לא רק לאופניים, אלא לכל דבר בחיים שאנחנו נפרדים ממנו. במקרים כמו שלי – שמדובר במשהו שאפשר להחזיר לחיים, זה יחסית פשוט. זה בר תיקון – בסך הכל בכסף שיכול לקנות את מה שחסר.
להבדיל, במקרים אחרים, כאשר מדובר למשל באנשים שאנחנו מאבדים, זה בלתי אפשרי ומה שנשאר לנו במקרים כאלה הם רק זכרונות. זה עצוב, אבל אלה הם החיים. השיעור שלמדתי מזה הוא שחיים רק פעם אחת ואם יש משהו שאני אוהב – רצוי להמשיך לעסוק בו, אפילו במידה מועטה.
