"תגיד, כמה שנים אתה רוכב ואיך הגעת לזה בכלל?" נשאלתי לאחרונה בשיחת חולין. זה גרם לי לחשוב שיש בוודאי הרבה רוכבים עם סיפורים מרתקים על הדרך שהם עברו. יצאתי לחפש כמה מאותם סיפורים – מעוררי השראה, קלילים, מצחיקים ואפילו מפתיעים. 

בין אם אתם חדשים בעולם הרכיבה, מכורים קשוחים או מתלבטים אם להתחיל בכלל – אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע של זכרונות, מחשבות והשראה.

 

כתבות מבייקפאנל פעם בשבוע בלי להציף

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

מהפך אישי ורפואי – צפריר קלר

מעולם לא עשיתי ספורט ותמיד סבלתי מבעיות במשקל. הייתי מתחיל דיאטה, ואחרי מספר חודשים מתייאש וחוזר למשקל הקודם, לפעמים אפילו למשקל גבוה יותר. לפני כשנתיים וחצי, אחרי בדיקת דם תקופתית, הרופאה שלי מתקשרת ואומרת לי: "עכשיו אתה סוכרתי, כדאי שתעשה עם זה משהו לפני שיהיה מאוחר. תתחיל דיאטה, תלך לדיאטנית, ואם צריך, אני אתן לך מרשם לכדורי איזון ואולי גם לזריקות הרזיה". אז התחלתי שוב דיאטה ונרשמתי לדיאטנית. מה שהיה שונה הפעם, הוא שהתחלתי לעשות פעילות גופנית.

בהתחלה זה היה הליכה – פעם בשבוע. ואז, במפגש נוסף עם הדיאטנית, היא אומרת לי: "כדי להצליח בזה, אתה צריך להתחייב ולהגיע אליי בפעם הבאה ולספר לי שאתה עושה פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע." אני עונה לה: "את צודקת, אבל אני לא מבין איך זה קורה, זה כל כך קשה… נפשית, לעשות את השינוי". באותו רגע החלטתי שאני מתחיל ללכת כל יום אחרי העבודה – שעה בכל יום, קובעת את הזמן בלו"ז. במקום לחזור הביתה, הלכתי לפארק והתחלתי להתאמן. כל יום. 

רוכבפתאום הרגשתי שאני אפילו נהנה מזה. בהדרגה, התחלתי להגדיל את הזמן והמרחק, עברתי מהליכה לריצה, והפארק השכונתי הפך לרמת הנדיב. בהתחלה הלכתי בשבילי הולכי רגל, ואז עברתי לסינגלים. אפילו לא ידעתי מה זה סינגל עד שפגשתי את רוכבי האופניים. אז החלטתי שאני גם רוצה. ליום ההולדת קניתי את זוג האופניים הראשון שלי. יצאתי לרכוב ברמת הנדיב, ואחרי שעה של רכיבה, התהפכתי. הבנתי שאני לא יודע כלום. הצטרפתי לקבוצת רכיבה. בהתחלה קבוצה רגועה, ואחרי חודש עברתי למתקדמים. עברו עוד ארבעה חודשים, ועברתי לקבוצת תחרותית.

היום, עם אופני כביש, אופני שטח וטריינר. לאחר שהשלתי 30 ק"ג ממשקלי, אני יכול לומר בביטחון כי החיים שלי השתנו. ב"בגלגול הקודם" הייתי קם בבוקר וחושב מה אני אוכל בצהריים. היום אני חולם על סינגלים, בלי סוכרת ובלי כולסטרול – שהיה גבוה כבר לפני מספר שנים. מזה כ – 10 חודשים אני גם ללא כדורי איזון לסוכרת ולכולסטרול, אחרי שבדיקות הדם שלי יצאו מצוינות. אני משוכנע שיש רבים כמוני, וחשוב לי לשתף את הסיפור שלי כדי להראות שמה שנראה בלתי אפשרי – אפשרי. כל מה שצריך זה רצון!

 

סיפור מארץ פטיש ומגל – וודים לינצקי

הזיכרונות שלי מהפעם הראשונה שעליתי על אוכף אופניים הם די מעורפלים. למעשה, אני לא בטוח מה למדתי קודם – לגלוש על מגלשיים בשלג או לרכוב על אופניים. מה שאני כן זוכר, זה שכאשר מדובר באופניים, המבחר היה מצומצם מאוד. מדובר בתקופת שיא של המלחמה הקרה ומסך הברזל, וכל מה שהיה לנו היו אופניים תוצרת רוסיה. לא הכרנו שום דבר אחר, ולמען האמת, לא היינו בטוחים שיש אופניים אחרים מלבד אלה. האופניים הראשונים שאני זוכר (לא אלה שעליהם למדתי לרכוב) היו אופני טנדם. אבא שלי הרכיב אותם בעצמו, מריתוך של חלקי אופניים שמצא פה ושם. אז, אני ואחי, שהיה קטן ממני בשנה וחצי, כבר ידענו לרכוב, ואבא שלי כנראה רצה שנרכב ביחד.  

רכיבה

שלדת אופני הטנדם הורכבה משני זוגות

אופניים: הזוג הקדמי היה סוג אחד, קצת יותר גדול, והזוג האחורי היה סוג אחר. זה התאים בדיוק למימדים שלי ושל אחי. אני, בתור האח הבכור, וגם ילד עם קצת יותר כוח ויכולת להחזיק את האופניים יציבות בזמן הרכיבה, ישבתי מקדימה, ואחי גיבה אותי מאחורי. בחיים לא ראינו אופני טנדם לפני כן, ולא ידענו איך לרכוב עליהם. קסדות וכפפות? לא היה מה לדבר. למזלנו, העיר שבה גדלנו הייתה יחסית שטוחה, ולא היינו צריכים הילוכים. גם תשתית המדרכות הייתה סבירה, ובסך הכל, בעיר הסתדרנו לא רע.

 

היצירה ההנדסית שאבא שלי בנה סיקרנה מאוד את כל עוברי האורח. הרבה שאלות, תהיות ובקשות לתת סיבוב על  "היצור המוזר" הזה נשמעו באוויר. אחי ואני הרגשנו כמו זוג סלבריטאים שבאו להופיע בעיר. מאז, הרבה מים זרמו בנהרות של ארץ פטיש ומגל, ואני גדלתי והשגתי אופניים גדולים יותר. גם אחי קיבל זוג משלו. האופניים היו עם הילוך בודד ומעצורים בנאבה האחורית. מי שזוכר, כדי לעצור את האופניים היינו מסובבים את הפדלים לאחור. פתרון לא הכי מוצלח לשטח הררי, אבל זה מה שהיה בזמנו.

אופנייםלפני יותר מ-25 שנה, אחרי שעליתי לארץ והתחתנתי, אשתי החליטה להפתיע אותי וקנתה לי את מה שהיום אני קורא להם "אופני יום כיפור" (יש כאלה שמכנים אותם גם "אופני תחנות דלק", אבל כבר הרבה זמן שלא רואים כאלה אפילו בתחנות דלק). היא סחבה את המפלצת הזו באוטובוס (!) מירושלים למודיעין, והפתיעה אותי בצורה מדהימה. אף אחד מאיתנו לא היה בקיא באופניים אז, והמצב הכלכלי היה רחוק מלהיות אידיאלי. כך מצאתי את עצמי יוצא לרכיבה על אופני המתנה שלי, ישירות מהבית במודיעין, לכיוון יער בן שמן. כעבור שעה וחצי חטפתי פנצ'ר. מיותר לציין שחומר לפנימיות וכלי תיקון היו בגדר מותרות, שלא לדבר על משאבה פשוטה. למזלי, היה לי טלפון סלולרי, שעזר לי להחלץ מהשטח בעזרתה של אשתי. במשך 40 דקות דחפתי את האופניים לעבר הכביש הקרוב, ומשם אספה אותי. החלטתי, למרות הטראומה הראשונית, שאני לא מוותר – אני ממשיך, לומד ומתמחה בתחום.

רוכבהרבה זוגות אופניים עברו תחתיי מאז. הרבה חלקים ושלדות שבורות. 24 שנות רכיבה, 3 אפיקים, סמרתון אחד, והמון רכיבות פחות תחרותיות עברו תחת עכוזי. שעות של רכיבות ארוכות ומתישות בדרכי עפר, יערות, סינגלים ומדבר. כמה צלעות שבורות ומספר חופשות רכיבה מאוד יפות בחו"ל. חלקן נשארו כפיקסלים באלבומים דיגיטליים, חלקן צרובות בצילומי רנטגן כואבים, וחלקן נשארו להעלות אבק אי-שם על מדפי הזיכרון המעורפלים בראשי. לאחרונה ניסיתי לפרוש מהתחום, אבל הניסיון לא צלח, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתחדש בזוג אופניים. מסתבר שקשה לצאת מזה. אולי גם לא חייבים, בעיקר כשזה עושה לנו טוב.

 

 

לחצו פה לקבל את הכתבות בווצאפ
לווצאפ בייקפאנל

 

 

איך יום רכיבה הכניס את האופניים לחיי – צביקה גולדנברג

מעולם לא הייתה בי תשוקה מיוחדת לאופניים. כן היו לי אופניים מגיל צעיר, ואפילו עברתי ניתוח שבר ("קילה") בגיל 5, כשהרמתי אותם 4 קומות במדרגות לכיוון הבית. השינוי הגדול הגיע לפני 15 שנים: עבדתי בחברה שמשרדיה היו בקריית עתידים. לאחר כשנה בעבודה, הוחלט על "יום ירוק", שבו העובדים מגיעים לעבודה באופניים. הופתעתי לגלות שיש שבילים נוחים שמובילים מהשכונה שלי לרמת החייל. באותה תקופה רכבתי על אופני מדבקה שקניתי בתחנת דלק (דבר שהיה מאוד נפוץ באותה תקופה). 

אופנייםהתחלתי לרכוב פעם – פעמיים בשבוע לעבודה, וכעבור חודש זה כבר הפך לשלוש פעמים. בהדרגה מצאתי את עצמי רוכב כמעט מדי יום. בשלב זה, המעבר לאופני כניסה היה טבעי. רכשתי אופני הרים מסוג Merida AM 500, איתם הצטרפתי לעמית מהעבודה שרכב עם קבוצה בבן שמן בסופי שבוע. משם ההתמכרות רק התחזקה!

כיום אני מחזיק שני זוגות אופניים – הרים וגראבל. הגראבל זה משהו שהתחיל לפני 4 שנים – חיפשתי פתרון לרכיבות הפארק שלי שכללו 10 קילומטר של שטח קל ו 20 קילומטרים סלולים בפארק. הגראבל ענו בדיוק לצורך. מדי פעם יצאתי לרכיבות גראבל בשטח, אבל מצאתי את זה פחות נעים, בפרט כשיש לי אופני קרוס קאנטרי קלילים ונעימים יותר. בשורה התחתונה, אני לא רואה את עצמי מוותר על רכיבות אופניים אי-פעם. זה עושה לי טוב – לגוף ולנפש. 

רכיבת כביש

אופניים הם קודם כל כלי תחבורה – אדם סימן-טוב

אל האופניים הגעתי (או התגלגלתי במקרה המתבקש) די במקרה. כמי שגדל במרכז תל אביב, תקופתי כסטודנט ברמת אביב הרגישה כמו במושב מבודד ורציתי לחזור למרכז העיר. מחירי השכירות אז דחפו אותנו לאזור שאמנם בתל אביב, ודרומית לירקון, אך שאינו המרכז של המרכז. הפשרה עם אשתי הייתה שנלך על זה, אבל שאני קונה אופניים בשביל להגיע בקלות ובמהירות למרכז העיר. למרבה הבושה, התכנון אפילו כלל בשלב מסוים אופניים חשמליים. עם המעבר מצאתי אופני מוטובקאן וינטג' משופצים וצבועים. רכשתי אותם והתחלתי להשתמש בהם גם מדי פעם לרכיבות "טיול" ספורטיבי בטיילת יפו וכדומה, אך גם להגעה לעבודה. נאלצתי להרים את שלדת הפלדה משנות ה-80 במדרגות לקומה השלישית מדי יום. זה דגדג בדיוק בבלוטת השידרוגיטיס, ומשם הדרך לאופני אלומיניום ובהמשך קרבון הייתה קצרה ומהירה. 

על הדרך הכרתי את אייל רובין ויוסי ברזילי, שגם הכירו לי את עולם רכיבת הכביש האמיתי. הצטרפתי אליהם לרכיבות בסופי השבוע. בראשונות מביניהן אפילו לא היה לי טייץ או נעלי קליטים. החיידק נכנס לראש, ולארנק, והצטיידתי בכל הציוד האינסופי הנדרש. משם מהר מאוד הכרתי את "ראש ציפור" והרכיבה הפכה לחלק גדול בשגרת חיי. כספורטאי תחרותי בעברי הדרך לתחרויות ולהישגיות מצאה אותי, וכך התחביב הפך ל"מקצוע".

באופן אירוני קרו 2 דברים עם הדרך: מחירי השכירות באזור שלנו עלו יותר בחדות לעומת מרכז העיר. וגם: אופני הכביש כבר מזמן לא יכלו לשמש להתניידות בעיר, מה שאומר שיש זוג לכביש וזוג לעיר.

אופניים

סיפור ההחלמה שלי דרך אופניים – עבדכם הנאמן

תמיד עסקתי בספורט. בגיל 8 אבא שלי (ז"ל) רשם אותי לחוג כדורסל במכבי חדרה, על אף שלא רציתי. "תנסה חודש ואם לא תרצה להמשיך, זה בסדר" – זה מה שהוא אמר לי. אחרי 10 שנות כדורסל כשחקן ציר ויכולת ניתור מטורפת (בגובה של 181 ס"מ הייתי מטביע!), הנחיתות על נעלי ה- "גלי" שהיו לי (כי למי היה כסף בזמנו לקנות נעלי מותג מחו"ל?) לא ממש הועילו לסחוסים בברכיים שלי. סבלתי מכאבים, ובמסגרת טיפול פיזיותרפי אצל מתמחה בקופת החולים, הבנתי שיש שחיקה בסחוסים ובנוסף, שהשרירים שלי ממש לא מאוזנים. כמובן שקיבלתי תרגילים לביצוע בבית ועל הדרך נשאלתי: "אתה רוכב על אופניים?" השבתי בשלילה כי לא היו לי אופניים. כילד, מעולם לא קנו לי אופניים. היא המליצה בחום להתחיל לרכוב, עם דגש על הדבקת טייפ שנתנה לי, במיקום הנכון על הברך. 

 

שאלתי אופניים מאחי. אלו היו אופניי מדבקה ששקלו בערך חצי ממשקלי, אבל הייתי מרוצה. התחלתי לרכוב בשכונה ולאט לאט הרחקתי עד ליער חדרה. ראיתי שזה ממש נחמד לי וגם עוזר לחיזוק השרירים ברגליים, מה שהפחית את כאבי הברכיים. משם התקדמתי לאופני פלדה של "ראלי", ששקלו בערך כרבע ממשקלי, מה שהיווה שיפור משמעותי עבורי. בולמים זה ממש מותרות וגם הבלמים שהיו, לא תמיד עצרו כפי שהייתי רוצה. תאמינו או לא, רכבתי איתם בשבילי הר חורשן ואפילו במדבר, מצויד באמונה ותקווה שגם יעצרו כשצריך.

רוכב

אני וה"ראלי" בטיול מדברי, כשהשיער שלי עוד היה כהה.

בשלב הזה הבנתי שאני רוצה לרכוש אופניים קצת יותר מקצועיים וקניתי Cannondale F600 – אופני ז"ק (זנב קשיח) עם שלדת אלומיניום ובולם קדמי. הייתי מאושר! באותה תקופה כבר הייתי נשוי. האופניים קיבלו מקום של כבוד בחדר השינה שלנו, למרות שהיה עוד חדר פנוי בדירה, וזכו לכינוי "הפילגש". מיותר לציין מה אשתי חשבה על כך.

כמו בחיים עצמם, היו לי עליות ומורדות ברכיבה, שכללו גם פציעות מדי פעם, אבל מעולם לא עזבתי את הרכיבה. היום אני רוכב כחלק מקבוצה (NYCC) – וחוזר עם חיוך גדול אחרי כל אימון! (כן, גם אחרי אימון אינטרוולים). והברכיים? ממשיכות לתפקד יפה לצד שלושת הדיסקים הדפוקים שיש לי בגב, וכולם עובדים בהרמוניה נפלאה. מבחינתי, אין הוכחה טובה מזו: תחזוקה נכונה של הגוף יכולה לשנות את אורך החיים מקצה לקצה! 

רוכב

סיכום של הרוכבים

לאופניים יש מגוון תפקידים בחיי הרוכבים, הרבה מעבר למה שנדמה למביטים מהצד. לחלקנו, אופניים הם כלי תחבורה. לאחרים הם הכלי שהפך אותם מ- "Couch potato" לאנשים שחיים ואוהבים ספורט. אופניים הם גם הפסיכולוג האישי שלנו, כי בינינו – אין טיפול טוב יותר מלצאת לרכוב, ליהנות מנופים יפים ולנשום אוויר צח. בנוסף, אופניים מייצרים חיבור לקהילת הרוכבים המדהימה שיש לנו בארץ! בקיצור, אופניים הם דרך חיים, וממש כדאי לכם לנסות.

 

מאת: איתן יצחק
צילום: זאב חילם, Steven van Blerk, גיאחה ויוג'ין לויט.

 


לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!