דיסקאבר ישראל- נעמה מציגה הרפתקאת בייקפאקינג נשית ישראלית

מה מביא סטודנטית עמוסה לקו הזינוק של אחד מאירועי הבייקפאקינג הקשים בארץ – ואיך היא התמודדה עם כאב, בדידות, ותקלות באמצע המדבר?

"נו נעמה, רואים אותך בדיסקאבר השנה?" שאל אותי אלעד בכר שבוע לפני יום הזינוק המיוחל, ואני, בדיוק כמו בשנה שעברה, חולמת כבר חודשים על האירוע אבל לא מעיזה להגיד– כן, אני יוצאת, עד שכבר אין ברירה וצריך להחליט לקפוץ למים. זה לא עניין פשוט לסטודנטית שעובדת בשתי משרות במקביל, לפנות לעצמה שבועיים לצורך חציית ישראל מצפון לדרום על גלגלים בשטח, בסינגלים ובדרכים מאובקות. אבל כשמשהו חשוב, ויש הזדמנות, הכוכבים נוטים להסתדר. אז עשיתי כמה טלפונים זריזים, ביקשתי מהפקולטה חופש של שבועיים, התארגנתי על החלפה בעבודה, נרשמתי באתר ושכרתי מכשיר לווייני מעולם קטן. על הדרך תקתקתי כמה הכנות לוגיסטיות עם לקחים משנה שעברה: קניתי נעלי קליטים אחרי שהבטחתי לעצמי עוד מהמסע הקודם לעבור לקליטים כבר, עשיתי טיפול לאופניים וקניתי power bank עוצמתי במיוחד ואוזן ספייר (אשר תתברר כשימושית מאוד בהמשך).

שלפתי את כל ציוד הבייקפאקינג, שצבר אבק בבוידעם, והתחלתי ברצף כיוונונים, אריזות ופריקות. יצאתי לסיבוב על האופניים, הייתי מתוסכלת מהמשקל, נפטרתי מעוד ציוד, וניסיתי להבין מה הכרחי ומה לא. ואז יצאתי לסיבוב נוסף על האופניים. נסיון העבר לימד אותי שעל כל גרם עודף משלמים אחר כך בריבית דריבית. בסופו של התהליך התייצבתי בנהריה ביום חמישי ב7:00  עם אופניים במשקל 21 קילו (ללא מים), מצב רוח טוב, המון ציפיות ולא פחות חששות.

אנחנו כותבים על אופניים מהלב, קבלו אותנו פעם בשבוע:

מהו מרוץ הבייקפאקינג הדיסקאבר ישראל?

הדיסקאבר הוא מרוץ בייקפאקינג שחוצה את ישראל לאורכה, מאילת ועד נהריה או להיפך. כשמו כן הוא – מגלה את ישראל על שלל נופיה, ולא חוסך בעליות קשוחות, אתרים שווים וסינגלים מכל הסוגים והמינים. על כל רוכב לכלכל את עצמו במירוץ בכל אמצעי שזמין לכלל המשתתפים: אוכל בתחנות דלק, לינה בשטח /בחניון לילה/ מלאכי שביל/ אפילו צימר בתשלום מותר. לעומת זאת: לינה אצל חברים, קבלת אוכל או עזרה ממכרים בדרך אסורים. המשתתפים נושאים על עצמם GPS tracker שמשדר את מיקומם במפת המירוץ אחת לכמה דקות, וקהילת העוקבים יכולה לראות מי נמצא היכן ומתי, לעודד בקבוצת הטלגרם, לפרשן ואף לקפוץ לתת טפיחה על השכם במסלול.

האירוע מתקיים בכל שנה בסביבות סוף חודש מרץ, והוא צעיר יחסית. השנה היא השנה השלישית בה יצא לפועל במתכונתו הנוכחית. בשנה שעברה יצאתי לדיסקאבר בפעם הראשונה, למקצה חצי המרחק. התחלנו באילת, והמקצה הסתיים במודיעין. זו הייתה עבורי חוויה מדהימה, קשה אך מתגמלת ממש. הכרתי רוכבים נהדרים, ואמנם הייתי לבד פיזית אך לא הרגשתי בודדה אף לרגע אחד. סיימתי אז את המרוץ בזמן של 5 ימים ו19 שעות, בשעה 2:40 לפנות בוקר. תחת גשם שוטף באיזו כיכר במודיעין, כשסביבי אין אף נפש חיה, עם ברק בעיניים, נימולים בידיים וישבן שהנייר לא סובל תיאורים למצבו. זה היה אירוע משנה חיים מבחינתי, וגמרתי בליבי שאם יתאפשר לי, אשוב למרוץ, והפעם למקצה המלא.

מה ההבדל בין הדיסקאבר ל–HLC

אסתכן ואומר שבמובנים מסוימים הדיסקאבר יורש את ה–HLC האהוב והידוע לשמצה במסלולו היפה והאכזרי. לצער רבים, ה–HLC כמעט וחדל מלהתקיים, אחרי שנים של חוסר קידום מצד המארגנים, והחלטתם לא לקדמו ברשתות החברתיות. המסלול הקשוח במיוחד של האירוע האלמותי לא עזר גם כן להמשכיותו ובשנתיים האחרונות כמעט ולא ניצבו רוכבים על קו הזינוק של ה–HLC. קיומם של שני אירועי סבולת ארוכים בהפרש של כחצי שנה ביניהם, עדיין מאפשר לרוכבים להגיע לקו הזינוק של שני האירועים.

שני האירועים דומים עד זהים בקונספט הבסיסי: רכיבת בייקפאקינג ממושכת, לינה בשטח, כל הציוד עליך, ו self–support בלבד עם כללים ברורים שאסור לסטות מהם. בניגוד ל–HLC, הדיסקאבר נחשב לאירוע "רך" יותר מבחינת ההתייחסות לחוקים, והרבה יותר קהילתי –כל שנה המסלול מתוכנן ומשתנה בסיעור מוחות על ידי כל חברי הקהילה. ניתן להירשם כרוכב סולו או בזוג, ואפשר לצאת למקצה חצי המרחק שאורכו השנה היה כ-660 ק"מ מנהריה ועד לכיש, או למקצה מלא – 1162 ק"מ מנהריה ועד אילת.

בייקפאקינג זה (עדיין) עולם של גברים

אנחנו עומדים על קו הזינוק, כ–40 רוכבים עם ברגים מהודקים באופניים וברגים רופפים בראש. ההתרגשות הרבה מורגשת באוויר, והחיוכים של הרוכבים נראים מהולים בפחד קל מהעתיד לבוא. אני יודעת שאני חריגה בנוף של עולם האופניים בכלל והבייקפאקינג בפרט: אישה צעירה בענף גברי למדי, כשגיל המשתתפים הממוצע היה סביב 50, אך נראה שרובם ככולם צעירים ברוחם יותר ממני. השנה, כמו בשנה שעברה, השתתפו במרוץ 3 נשים בלבד. בעיני זה מצער, כיוון שהפוטנציאל הנשי פה הוא אדיר. באירועים מסוג זה, הדורשים כוח סבל ממושך, סבלנות, ויכולת להכיל קושי – התכונות הנשיות לא נופלות מאלו של הגברים, ואולי אף עולות עליהן.

למצוא את הקצב בבייקפאקינג

התחלנו בדיווש לאורך הטיילת של נהריה, בואכה הכניסה לנחל כזיב. בקילומטרים הראשונים עוד הספקתי להחליף דאחקות עם חברים ותיקים מעולם הבייקפאקינג ומהדיסקאבר של שנה שעברה. הנשימות הפכו כבדות והזכירו לי את החוק מס' 1 עבורי באירועים כאלה: לא להרים דופק. אולי רק בעליות וגם אז, למינימום האפשרי. זאת מכיוון שהדרך היחידה לדעתי, ומאמינה שכך יעידו לא מעט רוכבים אחרים, לשרוד אתגר רכיבה כזה היא להישאר בקצב נינוח. לדאוג לגוף כמה שיותר, להקפיד להרגיש טוב פיזית ונפשית ולהנות מהדרך. להשתדל לא למתוח את הגבולות – הם נמתחים מאליהם מעצם הרכיבה הממושכת.

חיש מהר מרבית הקבוצה חולפת על פניי הלאה אל הטיפוס להרי הגליל. אני ממשיכה לאט, עוצרת לטבילה במימיו הקרירים של נחל כזיב, רוכבת במקביל ובחברותא לסירוגין עם שלושת הרוכבים האחרונים שנמצאים איתי באותו ראש וכושר. אט אט דרכינו יפרדו. חלקם יחברו לאחרים הרוכבים בקצב דומה לשלהם, ואני נשארת לבד רוב הזמן, בעיקר מתוך נאמנות לקצב שלי והבנה שאם אצטרך להאיץ בעצמי בשביל לעמוד בקצב של רוכב אחר, זה עשוי לשבור אותי מנטלית. ולזה אני לא מוכנה.

אם יוצאים, מדוושים למקומות נפלאים

הקסם העיקרי בדיסקאבר מבחינתי הוא אינסוף הנופים וחבלי הארץ שחולפים תחת הגלגלים בימים ספורים ממש. בכל יום רכבתי בין 100–130 ק"מ, כתלות בתוואי. ביום הראשון חציתי את הגליל העליון מנהריה ועד שאר ישוב. ביום השני, עליתי מעמק החולה לחרמון עד בוקעתא, עוד לפני ארוחת הצהריים, ואת הלילה העברתי ליד בני יהודה שבדרום הגולן. ביום השלישי כיליתי את הירידות של נחל מיצר והכנרת ואת העליה לרמות יששכר, עם חצייה נחושה של עמק יזרעאל, עד לילה מאולתר ליד בית הקברות של מגידו. ביום הרביעי שוחחתי עם חבר בטלפון, סיפרתי לו שאני נמצאת ליד כפר סבא, מתקנת איזו תקלה באופניים שהתחילה יום קודם לכן כשעליתי לכוכב הירדן. רק כשהמשפט הזה יצא לי מהפה פתאום הבנתי כמה מדהימים ומופרכים בעת ובעונה אחת, המרחקים שאנחנו עוברים עם כל התלאות שבדרך.

על טעויות משלמים

דבר אחד צריך לדעת כשיוצאים למסע מהסוג הזה: את יכולה להתכונן כמה שרק אפשר, ורצוי לצאת עם אופניים מטופלים ועם גוף במצב טוב ובכושר, אבל שום דבר לא מבטיח שהכול ילך חלק. הקשיים שנערמו בדרך היו מגוונים ורבים; אוזן שהתעקמה ואז נשברה בשתי נפילות שונות, תיק אוכף שנקרע, כאבים שלא הכרתי כמוהם באכילס ובברך, שנבעו מהמעבר החד לרכיבה עם קליטים. זה היה כאב שלא הרפה ממני בכל דיווש ודיווש, הוא הפך גם את הרכיבות המהנות בסינגלים לסבל ממושך, עד כדי כך שדווקא העליות המדורדרות שדרשו "הייק א בייק" הפכו לרגעים של נחת והקלה מהורדת העומס על הברך. לקח זמן עד שהבנתי את המקור לבעיה והתחלתי לטפל באמצעות שינוי תנוחה על האופניים, ולצדה חבישה מגבילה על הברך (וארקוקסיה כל בוקר…).

בדיעבד, עניין הקליטים היה הטעות העיקרית שלי בהכנה למסע. אסור "להמר" על שינויים משמעותיים בצורת הרכיבה בלי לתת זמן לגוף להתרגל. מומלץ אפילו לפגוש בעל מקצוע שיודע להתאים את האופניים לדיוק מקסימלי, כי חצי הסנטימטר הזה שלא יושב בול במנח הרכיבה' מורגש בגוף מהר מאד כשרוכבים 110 ק"מ ביום. רציתי להרוויח את היעילות האנרגטית שכולם מדברים עליה עם הקליטים, ושילמתי בכאבים שהיוו מכשול משמעותי ומקור לחרדה שמא לא אצליח להגיע לאילת. אך בכל זאת לא התכוונתי לוותר.

על הגדרות, מטרות ומה שביניהן

כאן המקום להגיד שהדיסקאבר, ככל מירוץ אנדורנס ארוך ומכאיב, הוא אירוע מנטלי בעיקרו. הכושר וההכנה חשובים, אבל בסופו של דבר יש אלף סיבות לפרוש בדרך, רבות מהן פתירות אך לא כולן. שיעורי הפרישה מהמירוץ מגיעים עד 30% כל שנה, ולצד הנחישות חשובה לא פחות הצניעות והיכולת להגיד "הגעתי לקצה שלי". החוכמה בעיניי היא לקבוע לעצמך יעד ריאלי, ולהבין עוד לפני המירוץ מהי המטרה: האם באתי להתחרות באחרים? לצלוח את האתגר עד סופו? לטייל בסבבה עד שנמאס? הכל לגיטימי ומקובל, וכשמגדירים מהו היעד, הראש מסתדר בהתאם.

אני יצאתי בעיקר בשביל להצליח לסיים את המירוץ. הקצבתי לעצמי 12 יום לסיום המסע; לפי החישוב שלי, יותר ממספיק זמן, תוך שלקחתי בחשבון את כל התקלות והקשיים שאפילו לא יכולתי לדמיין שיקרו לי, וקרו. לפי הכללים, אגב, 12 ימים הם הזמן המקסימלי המותר לסיום המקצה המלא כמתחרה מן המניין. רוכב אשר נשאר על מסלול מעבר למגבלת הזמן הזו, עובר מקטגוריית Finisher לקטגוריית Adventurer. לשמחתי היתה לי את הפריבילגיה לרכוב כמעט ללא הגבלת זמן, ובכך נטרלתי מעלי את אחד הגורמים המלחיצים והמקשים ביותר. זה איפשר לי לרכוב בנחת ולהעניק לגוף את המנוחה שהיה זקוק לה על מנת להמשיך ולנוע במרחב, יום אחרי יום. הימים שלי התחילו סביב השעה 06:30 בבוקר, והסתיימו לקראת 22:00, עם הפסקות מצטברות של כ 3–4 שעות לאורך היום. בפן המנטלי, זה עזר לי להירגע ולהבין שאני כאן לטווח הארוך, ויקח כמה שיקח,העיקר להגיע לקו הסיום.

אל תישארו מאחור!

כתבות בייקפאנל ישירות לווצאפ – בלי דיבורים מיותרים.

הצטרפו עכשיו:

לחצו לקבוצת הווצאפ השקטה

 

נקודת האל–חזור

בימים הבאים הנופים התחלפו במהירות ועמם גם האתגרים: במקטעים של המרכז הדגש עבר מהטיפוסים הממושכים והמפרכים של הצפון (כ–2,000 מ' ביום), לצבירת קילומטראז' משמעותי. את הכאבים ברגליים החליפה השפשפת שהרימה ראשה הזדוני, למרות כמויות אדירות של מורז שנשפכו על האזור. דווקא בימים בהם תכננתי לעוף קדימה, נאלצתי להתעכב בגלל תקלות באופניים שלקחו יותר זמן מהמצופה, ונדרשה ממני גמישות מנטלית, ולא להישבר מזה שדברים לא הולכים כמתוכנן. רק אחרי שעברתי את נקודת החצי בלכיש התחלתי להאמין שההגעה לאילת היא לא רק אפשרית, אלא בת מימוש; כבר עברתי למעלה מחצי המירוץ. במקביל, הבדידות – שגם אותה חובה להזכיר, החלה להכביד עליי תחת הידיעה שמנקודה נתונה והלאה כמעט אפסו הסיכויים שאפגוש עוד רוכבים בדרך. כל מי שהיה רשום למקצה חצי המרחק כבר סיים, וכל אלו שנרשמו למקצה המלא נמצאו בערך יום או יומיים לפניי על המסלול, שוחקים שיניים וגלגלים על אבני הצור במדבר הלוהט, ותחת שמש קופחת. וכל הטוב הזה עתיד להיות גם מנת חלקי בקרוב…

בנגב ייבחן הבייקפאקר בעמידותו 

אני שמה אוזניות ומאזינה לטראנסים או פודקאסט כדי להעביר את העלייה להר עמשא, וממשיכה. ארבעה ימי רכיבה נותרו לי במדבר. לצד העייפות הגוברת, גדלה גם המוטיבציה להגיע עד הים האדום. בערב השביעי הייתי קרובה מאי פעם להישבר. הרכיבה בחושך מהמכתש הגדול עד למדרשת בן גוריון נראתה לי פתאום ארוכה מכדי לשאת, השפשפת עינתה אותי והרגשתי איך הבטריות שלי אט אט נגמרות. התיישבתי באמצע הדרך והתקשרתי לבן זוגי ואחר כך לאבא שלי, שעודדו אותי להמשיך רק עד שדה בוקר, והזכירו לי שהחלטות כאלה עדיף לא לקבל במצב של עייפות. 

המשכתי לדווש בחושך, בטלפון אבא שלי העביר איתי את הזמן עד ההגעה. מקלחת חמה במדרשה ולילה על מזרן נוח הטעינו לי חזרה את המצברים. When you get tired, learn to rest, not to quit. משם ביליתי עוד שלושה ימים מהממים על שביל ישראל לאופניים. את הקטע הזה במסלול כבר הכרתי היטב מהדיסקאבר של שנה שעברה. עברתי את מקטע ערד–דימונה שנחשב לקשה ביותר במסלול, באור יום הפעם ועם ביטחון. לדשדש בנקרות הגעתי מוכנה נפשית, והגלישה המסחררת אל הערבה ממעלה קצרה הייתה מלהיבה ומרהיבה, ונתנה לי עוד בוסט של אנרגיה וכוחות להמשיך.

סיום קשה, פציעה כואבת

נותרו יומיים אחרונים של דיווש מפרך בחום אימים לאורך הערבה, במקטע שנמתח בין פארן ליהל:  ארבעים וארבעה קילומטרים של מלחמה בשיממון נטול צל. וזה לא נגמר. לא נגמר. את היום האחרון התחלתי מלאת מוטיבציה בחמש בבוקר ביהל. תוך כדי טיפוס בסינגל הבולבוסים, חוויתי התהפכות אכזרית עם האופניים, אשר השאירה אותי עם גרמין סדוק וזרוע גרמין שבורה, תחושת השפלה קלה וכמה חתכים ביד ובמותן שעדיף היה לתפור לו הייתה מרפאה בסביבה. רציתי לבכות אבל לא היה לי למי…

המשכתי חבולה וכאובה עד נאות סמדר. מיץ תפוחים יוקרתי וחבישה מאולתרת- וקדימה, הלאה, זה היום האחרון… עוד כמה קילומטרים של עומס חום ורוח דרומית בין יוטבתה לפארק תמנע, אני רוכבת בתוך פן ענקי לשיער, נאבקת בדשדש, מחזיקה בקושי עד הברזייה בכניסה לפארק, יודעת שזה כבר לא סביר, אבל יום אחרון. עוד קצת.

כל סוף הוא התחלה חדשה..?

יום ראשון, שש בערב, אני יוצאת ל–30 הקילומטרים האחרונים מבאר אורה. שיפוע שלילי קל ואספלט נותנים לי לשעוט קדימה במהירות, נחושה להגיע לקו הסיום לפני החושך. אני לא מרגישה את הכאבים, רואה בעיניים רק את עקבה, את הפלמינגו ואת מפרץ אילת המתקרבים אלי. איזה אושר וכמה חופש. אני מגיעה לדגל הדיו בקתרזיס מטורף, עייפה ומאושרת, ולא מאמינה שכל זה מאחוריי. בזווית העין עולה דמעה סוררת. זהו. הגעתי. 10 ימים ו12 שעות. היום שנותר יוקדש לרביצה על החוף ושנירקולים בים האדום, מחשבות וסיכומים.

מחשבות ראשונות על בייקפאקינג

חשוב לי להגיד שסוג כזה של אירוע לא מייצג את חוויית הבייקפאקינג הקלאסית בעיניי, שאיתה התחלתי להיכנס לתחום. תחרות בייקפאקינג היא תת ענף, בתוך ענף שתכליתו היא הנאה מהמרחבים, תוך התקדמות איטית ונינוחה, ולא מירוץ נגד הזמן. באופן אישי, הגעתי לתחום הבייקפאקינג מתוך אהבה לטיולים, ומתוך הרצון לשלב את הקסם של שהיה ממושכת בטבע, יחד עם האהבה לרכיבה. נעים לי לרכוב מרחק סביר ביום, לקחת את הזמן לצלם את הטבע, לרחוץ במעיינות ולבשל קפה על גזייה בין לבין, ולא לרוץ אחוזת דיבוק בין תחנות דלק ולחלוף בזמזום גלגלים עצבני על פני הנוף.

אז למה כן?

הדיסקאבר בשבילי הוא מה שמכונה "type two adventure", חוויה שכוללת לא מעט סבל בדרך, אבל בסיומה נשארים בעיקר זיכרונות טובים ותחושה של מסוגלות. כשאני צולחת דבר כזה אני מספרת לעצמי שאני יכולה גם לאתגרים האמיתיים של החיים. זה טוען אותי בכוח ובביטחון, מתוך ידיעה שאם הצלחתי את זה, אצליח לסיים את הלימודים. אם הגעתי עד אילת, אוכל להצליח גם בהמשך הקריירה ובשאר המטרות שהחיים יזמנו לי. מלבד זה, מדובר בתחושה בלתי ניתנת לתיאור של חופש, שחרור, נאמנות לקצב הפנימי שלי, שהייה ארוכה בטבע עם המחשבות, נופים מטריפים ומפגשים מרגשים. היה שווה את זה לגמרי, אפילו עכשיו כשמתקשה להקליד מרוב שלא מרגישה את הזרתות. לסיום, אי אפשר שלא להזכיר ולהודות לחברי קהילת הבייקפאקינג בישראל, ובראשה אלעד בכר, שבזכותו הנישה הזאת בעולם האופניים הישראלי צומחת ומשגשגת. הקהילה מקיימת רכיבות בייקפאקינג משותפות של סופי שבוע שלמים, הפרושים על פני השנה. המסלולים מתאימים לרוכבים ורוכבות בכל הרמות, והקהילה מעודדת את כולם לבוא להתנסות, לחוות ולהידבק בחיידק הזה.

אם הצלחתי לסקרן כאן מישהו, אתם יותר ממוזמנים להגיע לאחד מאירועי הבייקפאקינג הקהילתיים, לקרוא קצת באתר Bikepacking Israel, ולהתחיל להיכנס בעובי הקורה. מובטחת לכם חוויה מטורפת ובלתי נשכחת– ומי יודע, אולי גם אתם תמצאו את עצמכם בשנה הבאה על קו הזינוק של הדיסקאבר ישראל. 

מאת: נעמה דורון

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!