שני חברים עם שפשפות
23:00 הר ברך. זוהר ומקס שוכבים על הגב ליד האנטנה בהר ברך, באפיסת כוחות, טועים בסינגלים המדבריים, טיפות מים אחרונות, על אוכל אין מה לדבר, אוונטי פופולו מודל 2014, רומנטיקנים סהרוריים. אני מדבר עם זוהר בטלפון וברקע שומע את מקס מוציא אזהרת מסע לחבריו לא להגיע לארץ, בשמונה בבוקר הם חיכו שהמכולת בפארן תיפתח ויצאו לדרך, הצטיידו בקטנה בנאות סמדר (אגב, נאות סמדר הוא ישוב של צמחוניים וכך גם המעדנייה שלהם, לא משהו שיכול להחזיק רוכבי HLCׂ), הצפי להגעה לאילת היה 24:00, זה כבר לא יהיה היום. את הירידה מהר ברך הם עושים ברגל, אני מנחה את זוהר למלא מים באגם בתמנע. החבר הטלפוני מתקשר מארצות הברית וצועק למקס “למה צפונה אם הוא בדרך לאילת?”, “אבל זה יפה אני עונה”. הם מגיעים לאגם, שותים מים מהברז הלא נכון ואחרי שני בקבוקים יוצא המארח ומזמין אותם לקולות וגלידות. מקס רוצה תנומה קטנה, זהר רוצה להמשיך, שילוב של רוכב עם מוטיבציה ללא כוח ורוכב ללא מוטיבציה ועם כוח.
הירידה שהבטחתי מתבררת כ ups and down. מקס איבד סופית את האמון בי, במסלול ובכל מה שמסביב. אילן טבת מוזעק אל הקו וכדי לעורר אותם מודיע להם שתמיר יגאל מאחוריהם ותנומה קטנה תעלה להם במקום השני. מקס מתרצה והם ממשיכים, יציאה מתמנע, שוב רביצה על הכביש והמתנה שאיזה רכב יגאל אותם מהייסורים, שלושים קילומטרים מישוריים נמשכים כנצח. רגע לפני מקס מכבה את הספוט, מנהג לא ברור, הוא עשה זאת כבר בGDR הקודם, מתיו לי אמר לנו אחר כך. “perhaps he gains great satisfaction from killing the spot”, ואני אומר שהוא רק רצה לתת כבוד לזוהר המארח שירשם כמסיים במקום השני (בכלל המיילים של מתיו משעשעים, כשהוא מקבל הודעה של רוכב שפרש ועבר לסטטוס scratched הוא מגיב ב- RIPׂ…).
05:24 שעה וחצי לפני החלפת הקידומת. הספוט של זוהר החל לקפוץ באילת. שמונה ימים של היזרקות בשטח, ללא מקלחת, ללא צחצוח שיניים, עם אותם בגדים, גרביים, פטריות, שפשפות, שלפוחיות וכל מה שאתם יכולים לדמיין. זיקוק של בייקפאקינג אמיתי שמתכנסים אל סיום אחד משותף של שני חברים כל כך טובים. תוך שעה כבר ניתן היה לראות את הספוט מפליג צפונה בטרמפ אל הבית במושב הבונים.
אגב לכל מי שמעוניין לנתח נתונים, אז מבט ב trackleader מגלה שחנוך רכב 66% מהזמן, בעוד זוהר ותמיר רכבו מעל 71%. זו הדרך של החובבים לפצות על רכיבה פחות טכנית ופחות מהירה.
החולצות הינם של נציגי ועד העובדים, הספונסרים של מקס.
המצפה התת ימי הפך לנקודת הסיום של ה HLC
אילן רובינשטיין היה אמור להגיע לביתו באילת, את המדבר הוא מכיר היטב ועשה את כל חוצי המדבר מכל הכיוונים השונים, כך שלאחר כאב הראש שתפס מהמימונה, בשילוב עם הצהוב והחום המדברי הוא פרש והפך להיות המארח של הרוכבים באילת. את המצפה התת ימי, שם הוא עובד, הוא הפך למקום אירוח ו recovery: ישנים על הדשא באקוואריום ומתקלחים במקלחות הצוללים. ראשון היה זה סטיב שחתך מירושלים על הכביש לאילת ובילה שם שלושה ימים, לא פלא: באקווריום לנוחיותו היו שטיחים רכים תואמים לאווירת הכחול עמוק צבעוני של מעטפת אקווריום שונית ים סוף. אחרי לילות ה HLC מדובר היה במעטפת של מלון ירח דבש כל זאת כשצוות המקום הולך וממלא לו בירות במקרר וארוחות בשריות. סטיב הרגיש כל כך בבית עד שקיבל את קוד הכניסה למצפה וסירב להתפנות מהמקום גם כשמועד הכניסה התקרב…
עכשיו נמצאים שם שלושת האנגלים, טועמים מטעמה של אילת לפני החזרה הביתה וטום רגע לפני שהוא נוסע לירדן.
אינגו בארץ הגמדים
אינגו היה חייב להגיע לאילת, אישתו אמורה הייתה להגיע לשם עם הילדים לחופשה השנתית, כשהוא פרק את האופניים בצפון הוא היה היחיד על אופני 26, כל כך גבוה עם אופניים של ילדים. כשהוא תהה למה אני משתומם אמרתי משהו כמו “כאן זה לא אירופה, פה זה אמריקה, הכל בגדול”.
ידענו שאינגו חזק רק לא ידענו כמה. את היום הראשון הוא סיים עם החזקים ברמות אחרי 170 קילומטר, ביום השני נשבר לו המעביר, כך שהוא עלה סינגל ספיד את המירון. ביום השלישי הוא קיבל מגיסו אופני 26 חלופיות ובאלון הגליל הוא הבין איפה הוא, הצטייד סופסוף באופני 29 יד שניה, עם האופניים גם הכושר השתפר ואת המדבר הוא עבר עם שי ואזה ברכיבה שקולה שצלחה את המדבר. עכשיו יש לו משימה קשה יותר: חופשה משפחתית עם הילדים באילת.
צינור הניקוז של שי
שי ואינגו יוצאים מפאראן בעשר בבוקר, ומתחילה סופת חול מטורפת. חמישים קילומטרים של מישור הופכים ברגע אחד להיות הכי קשים על המסלול. העיניים נעצמות, מלחמת התשה ברמה הכי גבוהה שיש, הילוכים נמוכים, פלאטה קטנה מקדימה ורביעית מאחור, הרגליים נשברות, החום מעל 40 מעלות, לא מזהים עץ מקילומטרים, לפתע צינור ניקוז מתחת לכביש. שי זוחל לתוך הצינור ועוד לפני שאינגו מספיק להיכנס הוא מתעלף לשעה שאחריה כבר הכל נראה אחרת.
הגלגלים של אלון
אלון מבאר אורה שעד לפני שנה היה רוכב כביש, התחבר לשטח, קנה specialized קרבון expert, נרשם לHLC ומאז היווה את הסמן הדרומי של האירוע. אלון בחור יסודי: חיפש שפיצים ספייר לאופניים במשך הרבה זמן ולא מצא. בצפון השפיצים בגלגל שלו התחילו להתפזר ועד תל אביב הוא הצליח לשרוד בקושי. הוא נכנס לסניף מצמן בתל אביב, שם בחרו לא לתקן את הגלגל אלא להציע לו גלגל אחר, ולא גלגל אחד אלא סט גלגלים! ערב חג, הבחור לחוץ שהבעיה לא תיפתר, הוא מבקש רק שיהיו גלגלים חזקים שיחזיקו עד אילת לא משנה המחיר. מצאו פראייר, דחפו לו קרבון ב- 6500 שקל, הגלגלים לא שרדו 400 קילומטר וכך יצא שהבחור כבר הלך את רמת ברק ברגל לפארן, עם שפיצים רופפים שצריך לחזק כל עשרה קילומטר. בפאראן יובל סרט נתן לו את הגלגלים שלו כדי שימשיך את המסלול. מעולם לא השמצתי חנות או שירות אבל בכל חנות אחרת שאני מכיר היו נותנים לו גלגל אחר במקום, מפרקים מאופניים חדשות שיש בחנות או מוצאים איזשהוא פתרון ומתחשבנים אני מניח לאחר מכן.
אלון מספר שאת כל הרכיבה הוא השתדל לרכוב לבד, אולם לא הרגיש לבד בכלל, כל המדיה שהייתה מסביב, כל האנשים שעקבו אחריו במשך כל המסע, כל האווירה שהייתה מסביב גרמו לו להרגיש שהוא חלק מדבר גדול שמתרחש.
Take your protein pills and put your helmet on
כמו מרבית האנגלים שהגיעו לארץ גם טום עשה חבילת גלישה ללא שיחות טלפון. הרצון להתנתק התגבר על הצורך ביצירת קשר במצבי חירום וכך תקשרנו בשעת הצורך בווטסאפ. זה התחיל טוב ונמשך לתוך שרב גדול. עוד לפני שהרוכבים עברו לרכיבות ערב לילה יצאו שמונה מהחולות הצבעוניים והעצים המאובנים אל הערבה דרך שדה בוקר. בשעות הערב אני מקבל ווטסאפ מתום שמודיע שהוא קצר במים, אני פותח את המחשב ומגלה שהוא בין ספיר לצופר, שולח לו תשובה שעוד 20 דקות רכיבה ליד הלולים שמאלה הוא יגיע לחאן דרך הבשמים, אבל תום מגלה סימני מצוקה וחוסר וודאות לגבי העניין.
טלפון לאפי טריפלר מצופר (שכתבתי עליו בכתבה הקודמת) והוא יוצא ברכיבה אל תום, מלווה אותו לצרכניה, למקלחת בבית ולסדנא לנסות לתקן את הפדל המתרופף. אגב מכאן כבר תום הבין את השיטה של מקלחות ואירוח מקומי – התחנה הבאה הייתה אצל יובל סרט מפארן, שם באמת כבר היה לו קשה להתנתק והוא המשיך לאחר סופת החול רק בערב למעלה קטורה.
can you hear me major tom
וזה לא הסוף: בשעות הערב אנחנו מחכים שאלון וטום יסגרו לנו את רשימת 11 המבוקשים כששוב מגיע מסר מבהיל מטום: הוא יצא כבר מתמנע, אי שם בשבילים ממזרח לכביש 90, כנראה מילחת עברונה, הג’יפיאס הפסיק לעבוד, גם הפנס לא נטען, הספוט כבר מזמן לא משדר ואין לו מושג איפה הוא, אבוד כל כך במרחק שעה רכיבה מהעיר. את בסיס האם מאיישים רונן ביתן ודני גרביים, מבקשים תמונה של מפה, מיקום, טום שולח ומודיע שהוא כבר לא רואה את המסך וקשה לו לשלוח מסר, רונן מאפס אותו מכווין אותו אל כביש 90, הליכה בערוצון, רק זה חסר לנו, עליה על מוקש שנסחף בנחל, דקות של חששות הופכות לשעות של חרדה, ב space oddity זה לא נגמר טוב, כאן אין לנו אופציה אחרת, אסור שזה יגמר רע.
אני באירוע אחר אבל ממש לא שם, לא סוציאלי, מבקש כל הזמן להתעדכן. גלית אשתי לא מבינה איך אנחנו לא מרימים מסוקים באוויר, אבל בבסיס האם מאד רגועים, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. חמש שעות אחרי, באחת בלילה טום מודיע שהגיע לעיר המלכים והוא מחפש מקום לישון. אילן מודיע לו שהקנס שלו הוא עוד 7 קילומטר בדרך לטאבה אל האקווריום של הHLC. גלית מתחילה לכתוב לטום שדאגנו לו מאד אבל אני עוצר אותה, עזבי זה self supported תכתבי לו משהו לאקוני כמו “enjoy eilat”.
בכלל אם היה מישהו שעשה לי התקפי לב עד שהגיע לאילת היה זה טום. כאן בקניון ורדית, בתרגיל ניווט למתקדמים בו הופכים קו ישר לשעון חול, טום מדגים איך רוכבים, עושים הפסקה לילית, הגיפיאס משנה כיוון, עולים על האופניים, רוכבים חזרה, פתאום רואים עץ מוכר, היי המקום הזה מוכר לי….עוצרים, מבינים שטועים, מנסים להתאפס וחוזר חלילה the yoyo route בסטייל של טום ותודה לשי אלון ואינגו על הסבלנות והתמיכה אין קץ.
ההתנהלות הלא אחראית של טום במדבר הביאה לכך שהוא הגיע הרבה פעמים למצוקת מים ואוכל ונעזר רבות בשלישייה. לא צריך לספר לכם איזה אנחת רווחה השתחררה כשהוא סיים את התחרות.
כרגע לבקשת בסיס האם, אילן קשר אותו לאקוואריום שלא ילך לאיבוד…
הגור של פול ארינגטון
ביום השלישי ענת, אשתו של זוהר מקבלת טלפון מפול על כך שהוא מצא גור כלבים בדרך והוא צריך למצוא לו בית. ענת נכנסת לtrackleader ורואה שפול נמצא אי שם ליד כפר חסידים, רוכב עם הגור על הבטן. היא מנחה אותו להיכנס לישוב ולחפש מישהו שיהיה מוכן לאמץ אותו. שעה עוברת ופול מוצא זוג שמוכן לקחת עליו חסות לשבוע. בטלפון הראשון שזוהר מקבל מפול הדגיש שהוא רוצה למצוא ווטרינר שיטפל בחיסונים של הגור ובמשלוח שלו לאנגליה, מתנה לארוסתו. הגעת למקום הנכון עונה לו זוהר, בדיוק יש לי אחד כזה בשבילך, רק תזהר, שלא יסרס גם אותך על הדרך, מתנה לארוסתך…
בקיצור נמצאה עוד דרך לפתור את בעיית הכלבים המשוטטים: להביא יותר רוכבים אנגלים ל HLC 2015. בתמונה: פול הרגיש מחפש בית לגור תוך כדי הHLC:
ברוח ה HLC יאיר נחמיאס GDR 2013 התנדב לקחת יום חופש, לקלוט את האנגלים בתל אביב ולארח אותם עד לטיסה לאנגליה חזרה. אז רגע לפני הטיסה הם הספיקו גם להתארגן על ארגזי טיסה ולבלות גם בים של תל אביב. תחשבו על זה: תוך 24 שעות מים אל ים, או כמו ש Steve Heading אמר: From the Dead to the Red to the Med.
אז מה נשאר לנו ?
בשטח נותרו לנו עוד שני כוכבים: שי הר זהב ובן קדמי. שי הר זהב שנמצא בנאות הכיכר, עושה חישוב מסלול מחדש ושולח לנו מטעמים מזוקקים של קושי, הארה ועולמות חדשים, ובן שמתקרב לערד נמצאים בקצב אחר של צבירת חוויות שמזכיר יותר טורינג.
ליקטנו כמה רשמים שהיו לחברים החו”לניקים שהגיעו
מקס אומר שאף אחד לא יכול לשבת על הספה ולהרוויח את התחרות הזו. הוא חשב שמדובר יהיה באימון ל GDR אבל הגוף שלו כל כך שבור שהוא לא יודע אם הוא יהיה מוכן עוד 60 יום לGDR. בהשוואה לאריזונה טריילׁׁׁ- ׁׁׁAZRׂ שנחשב למירוץ הכי קשה בעולם הוא אומר שה HLC זה ה-AZR על סטרואידים.
פול מצידו אמר לזוהר רגע אחרי שהכל נגמר, l feel pretty broken. אני לא יודע אם אני שונא אותך או אוהב אותך, כל מה שאני רוצה זה להירגע עם בירה על המרפסת.
וריקי ספרינג מוסיף “it was amazing ride,i will never forget it “.
צילום: עזרא שהרבני, אילן טבת, שי ואזה, אילן רובינשטיין
כתב: עזרא שהרבני
____________________________________________________________________________
כתבות HLC נוספות