מבחן העונה השנייה מוכר מאוד לאוהדי כדורגל מושבעים, אם בשנה הראשונה של אחרי העליה מליגה לאומית לליגת העל עדיין יש אנרגיות ותקציבים אז בעונה השנייה הקבוצה הופכת מועמדת טבעית לירידה ולראיה בני סכנין והפועל בית שאן.
ללא ספונסרים גם אירוע הHLC הועמד למבחן השנה השנייה, אם כי זה לא הוגן להעמיד אותו למבחן; ה-HLC איננו רק אירוע, ה-HLC הנו גם אתר עם מסלול ניווט, עם המון מידע לנקודות הצטיידות ולינה שבדרך. וכך אמנם בטפטופים, האתר מקבל פניות ממטיילים שהחליטו להגיע ולבחור במסלול כדרך להכיר את הארץ.
לייל יורדת את הזירון. צילום: לימור שני.
התחרות נקבעה לתשיעי לאפריל, שיעור שנלמד עקב המחסור באוכל שהיה בתחרות בפסח בשנה שעברה. כתובת האתר הנה http://holylandmtbchallenge.com/ (המערכת מדווחת על עלייה של מאות אחוזים בכניסות מאז תחילת האירוע).
רגע לפני הזינוק הופתענו לגלות שהמסלול נבחר באתר סינגלטראק כאחד מעשרת מסלולי הבייקפאקינג החשובים ביותר בעולם והשלישי בלבד בכתבה שהנו מחוץ לארצות הברית. ה HLC קיבל 15 דקות של תהילה גם בערוץ 5, ונראה היה שטל ברמן מרייר על הmoots עם ה soft tail, מערכת הילוכים רולהוף שנמצאת בתוך הנאבה ודינמו בצורה של נאבה מטעינת פנס וג’יפיאס של לימור שני. בניגוד אליו את המראיינת עניין המחסור ברגלית.
האטרקציה העיקרית בתחרות: לייל ווילוקס מ”צוענים על אופניים”
כבר בדצמבר דיווח אילן טבת על זוג רוכבי טורינג עם ג’ינס ואופני ברזל מיושנים שנמצאים במצריים ובכוונתם להגיע ל-HLC. היינו קצת סקפטיים לגבי המעבר בסיני, אבל בבוקר אחד התעוררנו והתחלנו לקרוא את חוויותיהם של ניקולס ולייל (אולי נעברת את זה ללי-אל בתקווה שהנערה תבצע עלייה?). השלב הראשון שלהם היה רכיבה על נתיבי ה-IBT-israel bike trail.שעל פתיחתו כתבתי כאן. בשלב שאחרי הייתה כבר התערות עם הסצנה המקומית, ורכיבות בייקפאקינג עם חבורת הישראלים שהתאמנה לאירוע. עם דני ואילן טבת הם רכבו מעזוז לערבה ועם רובינשטיין ועומרי עשו את חוצה מדבר יהודה הצפוני ממעלה אדומים לחוות הנוקדים.
ניקולס מסתבר הוא רוכב multitusking, במקביל לרכיבה כשהוא מצויד במחשב ומצלמה מתפנה לנהל את הבלוג שלו. הוא מצלם ומייצר כתבות און ליין לbikepacking magazine ונתן דיווחים שוטפים פעמיים במהלך המירוץ. הזוג עשה את המסלול צפונה על המסלול וברגעים האחרונים לייל החליטה כן להתייצב אל קו הזינוק.
לייל מסתבר הנה היפראקטיבית. בזמן המנוחה מאופניים היא יוצאת לריצות ארוכות ובתיק שלה יש מקום לחבל קפיצה ששמור לאימוני הקרסול עקב נפילה ביציאה מאיזו מסעדה. מסתבר שהיא חוטאת בריצות מרתון שאליהן היא מגיעה ברכיבה ארוכה מהבית. גם ל- TDR היא מתכוונת להגיע ולהשתתף (ברור לכם שברכיבה מהבית שבאלסקה – זה מצריך רק חצייה קצרה של קנדה כדי להגיע לקו הזינוק). ניקולס התנהג על המסלול כבעל בית: הוא רכב עם כולם, עצר, צילם, חייך והעלה כתבות תוך כדי. בין לבין הוא חתך כבישים כדי להגיע לרוכבים הראשונים ובעיקר כדי להפתיע את לייל.
הספרדי בערקוב. צילום: יואב לביא (septAA)
למה האירוע הביא מיעוט רוכבי אופניים מחו”ל?
פרט לזוג הגיעו ספרדי, גרמני וחצי: החצי הוא אינגו הנשוי לישראלית מהקריות אותה פגש בגואה. אינגו הוא היחיד שסיים את המסלול בשנה שעברה כשרכב עם שי ואזה. הגרמני המלא הוא Klauz Thiel שהגיע חולה לאירוע, קלאוס חיבר את ברלין עם בייג’ינג, וסיים את ה-TDR ב-22 יום. קלאוס חגג את יום הולדתו ברכיבה של היום האחרון ממעלה קטורה לאילת וזכה לעוגת יומולדת מהחברים. הספרדי הוא Jose Marie Fernandez רוכב שזו לו תחרות הבייקפאקינג הראשונה והוא הוזמן לאירוע על ידי משרד התיירות. התרומה של השניים לאירוע עדיין לא ניתנת להערכה, נקווה שיתרמו כתבות שיעוררו את השוק המקומי בגרמניה וספרד.
התגובה הראשונה של קלאוס לאירוע שחווה תיקון במרפאת בריאות כללית בערדאחרי חילוץ מיער ביריה: “the hospitality and friendship here make me cry”
כנראה שהשוק האירופי נרתע מהמצב הביטחוני בארץ לאחר צוק איתן, והאמריקאים נשמעו לאזהרת המסע לרמת הגולן שהוציא משרד החוץ האמריקאי. סקוט מוריס מייסד האריזונה טרייל ביטל ברגע האחרון וכך נותרנו עם ארבעה וחצי זרים והנבחרת המקומית. בנבחרת המקומית היו בוגרים מהשנה הקודמת שפרשו על אם הדרך, חלקם בלי ספוטים שבאו לחלק מהמסע והיתר באו לקרוא תיגר שוב על המסלול כשהבולט שבהם הוא אילן טבת.
אילן טבת בפוזה למגזינים. צילום: יובל סרט
שלושה סומנו מהתחלה ככוכבי הנבחרת: ניב עמוס, האיש מהעמק, מנצח הצ’ימיצ’ורי הצפוני, ים רז מהערבה בוגר הקייפאפיק 2013 ומנצח מירוץ הערבה האחרון ועומרי הצעיר שבחבורה שרכב את המסלול בשנה שעברה עם תמיר יגאל. רכיבת בייקפאקינג היא רכיבה שבה נותנים כמה שיותר שעות רכיבה במינימום שעות שינה. רכיבה רומנטית. מעטים הרוכבים שבוחרים בתכנון מקומות לינה.
עומרי מנהל רכיבה מסוג זה המתבטאת בשינויי קצב, עם המון שמחה. רכיבה שסוחטת אנרגיה ללא שמירת כוחות להמשך שמתודלקת במשככי כאב ורצופה בבעיות ותקלות טכניות ומביאה לעתים לכדי פרישה. בתמונה האופניים של עומרי בסיום הקטע הצפוני- צומת גולני:
יאללה, יוצאים לרכיבה? צילום: עומרי בן יעיש
אז איך קרה שלייל הספרטנית על גבי האופניים, עם נעלי ספורט וחולצת מכללות, מצאה את עצמה כראשונה שגמאה את המרחק הכי רב ב section הצפוני? הרי היא רוכבת פחות טכנית ופחות חזקה מים ומניב.
לייל מתנהגת כגירית: תנאים קשים מבחינתה אלו תנאים שהיא שוחה בהם. התכנון שלה הייתה לתת כמה שיותר ביום הראשון כדי לתפוש את הסערה אחרי המירון וכך היה. בזמן שעומרי וים נשכבו לישון בבקעת בית צידה היא טיפסה לאלמגור והגיעה לפאתי צומת מחניים אחרי 20 שעות רכיבה וקרוב ל-250 קילומטר! (אגב, בשנה שעברה עבדכם הנאמן הגיע פסול לצומת מחניים אחרי יומיים עם שלל עבירות כמו טיפוס לכרכום ב-בגאז’ של אוטו). כך בזמן שכל הרוכבים דשדשו בבוץ בעליה מהכנרת ובעליה למירון, ליאל נהנתה מגלישה מהירה מההר אל מגדל ולרגעים מסוימים הקדימה בשעה וחצי את קצב ההתקדמות של חנוך, מקס וסטיב מהשנה שעברה. זו התנהלות גאונית שמשלבת הבנה עמוקה של המסלול והתנאים המשתנים, ולא נדע איך בתחרות רב יומית ארוכה, אם זו היתה נמשכת עוד ברציפות עד אילת, לייל הייתה מצליחה לשלוף עוד כמה שפני נסיון בייקפאקינג אדיר וחוכמת התנהלות שיפתרו את העדר השינה והימים הארוכים על האוכף.
צילום: יואב לביא (septAA)
התכונה באינטרנט
הייתה מטורפת. כמות רבה של פרשנים התחילה לאגור מידע ותמונות. סקוט מוריס דיווח על מעל ל-10,000 כניסות מיוזרים שונים לאתר ה trackleader כדי להתעדכן במיקום הרוכבים! מציצנות היא תכונה חזקה מאוד ולראייה כ-30 אחוז מבלים מול המסך בעת צפייה של האח בגדול, כאן הדבר מאוד דומה, ויותר מכך- הכל קורה בתנועה. הוסיפה לעניין הדרמה של הילדה הקטנה ללא קליטים ובלי כפפות שעושה בית ספר למסוקסים שלנו.
קהל נשים רב שלא מתחום האופניים גילו התעניינות. רוכבים רבים ביקשו להצטרף לקבוצה בפייסבוק שצמחה למעבר ל-1000 רוכבים. אני אישית סיגלתי לעצמי יכולת ללחוץ על refresh riders locations תוך כדי רכיבה ואפילו יצא לי לבקש זאת מלקוח בזמן שפשפשתי בבטן של כלבתו רק כדי לגלות בתמונה שלמטה את ניר אלמוג מסיים 32 שעות רכיבה עם שעה הפסקה על סינגל ספיד.
את הסערה של היום השלישי היה קשה לתאר
הבלונים התבוססו בבוץ והפסיקו לפעול, לייל התקדמה ברגל לדלית אל כרמל, ניב נתקע באלון הגליל, עומרי טבע בצומת גולני, אינגו החליט על פרישה בסינגל הושעיה, ים חזר למירוץ במירון אחרי החלפת מעביר.
האירוע עמד בסכנה קיומית, אף אחד לא התכוון לשבת במקום ארבעה-חמישה ימים עד יעבור זעם, הלקוחות עמדו לפני פיזור.
ב-TDR בחמש שנים האחרונות המסלול שונה משנה לשנה עקב שריפות ושלג. אצלנו הסופה הזו שיבשה הכל. בניגוד לארצות הברית לא ניתן היה להמיר מהרגע להרגע את המסלול לכבישים צדדיים ועקב הרצון לשמר את האירוע המארגנים החליטו על הפסקתו והקפצתו לערד ל section של 500 קילומטר, לרוכבים ניתנה האפשרות להישאר במקום ולסיים את המסלול המלא או לוותר, החלטה קשה ולהערכתי נכונה מפאת חוסר הזמן של הלקוחות, אגב לא רק של הישראלים אלא גם לדוגמא של הספרדי שלו נקבעה טיסה ליום ראשון הקרוב.
במקביל לתפיסה שהיו חייבים לעשות את זה כי לא היה נשאר מירוץ, יש דיעה נוספת, שגורסת שהפיכת המירוץ למירוץ קטעים למעשה ביטלה את ה HLC השנה. זה לא באמת HLC, זה לא קרוב למרחקים של HLC, זה בטח לא היה Self Supported, וכל העניין במירוצים כאלה הוא בקיצוניות שלהם. אם יש גשם אזי שיעצרו שלושה ימים, וימשיכו אח”כ בקצב איטי יומיים שלושה ואחרי כן יגבירו (הרי גם בשנה הראשונה היו אנשים שסיימו אחרי שבועיים). אם יש טיסה – הם פורשים ובהנחיות למגיעים בשנים הבאות ילמד הלקח בחו”ל שאי אפשר להתייחס לאירוע הזה כמו קפיצה לחופשה של חמישה ימים ברודוס – זה אירוע ברמה בינלאומית, כולל הזמן, הקושי, והחוקים. כתוצאה מכך יאמרו המבקרים שאי אפשר לקרוא למסיימים פינישרים כי זו זילות של הכבוד לפינישר אמיתי.
צילום: אילן טבת
דיי מהר התייצבה קהילת הרוכבים, כדי לסייע, להקפיץ, לקלח ולתקן.
רוכב בשם ארז עצמון התנדב לחפש את האוהל של קלאוס ביער ביריה לאחר שהגרמני השמיע קולות מצוקה בדמות דלקת ריאות, בהמשך ביקור בכללית של ערד הכשירו אותו להמשך רכיבה.
צימר בצפון. צילום: אילן רובינשטיין
מאיר בוקאי ואמיתי טפלא עשו מצידם 16 שעות אפיק מכוניות משלהם מהמרכז לצפון פעמיים והקפצה למוזה בערד. 65 בקשות חברות בפייסבוק מרוכבים ישראלים קיבלה לייל עד לרגע שנרדמה במושב האחורי. קבלו דיווח של ניקולס על ההתחלה בערד.
הזינוק המחודש בערד. צילום: לימור שני
רוב הרוכבים החליטו על המשך הרכיבה מערד ולימור אסף את הספוט של אחד הפורשים כדי לתת אותו ללייל כדי שכולנו נוכל להמשיך ולעקוב אחרי התופעה הצנועה, ההזנקה המחודשת נקבעה ל12:00 בצהריים ולפתע האירוע נולד מחדש.
צילום: לימור שני
העננות הכבדה מתמונת הזינוק מערד העלתה חשש רב מההמשך ולמרות זאת כ-15 רוכבים החליטו להמשיך, חריץ בחוואר ונחל צין בוטלו והמסלול הומר למקטע כביש מנווה זוהר למעלה אברהם.
שתי תופעות מרעננות ברכיבה היו ניר אלמוג – רק שנתיים רוכב, שהתייצב עם סינגל ספיד קונה יוניט ביחס 32:20, וינון עצמון המאסף שבילה על המסלול על סנטה קרוז 26 אופני 26 מאובזר בסבל מהדור הישן, ינון שבר מעביר בפארן והמשיך סינגל ספיד עד לאילת.
המסלול הדרומי עבר שיפצור רציני בזכות התקדמות העבודות של סמר בייק על שביל ישראל לאופניים: הירידה משדה בוקר לערבה הוחלפה בביקור במצוקי מצפה רמון, סינגל נחל חווה, חניון בארות ונחל נקרות. את המקטע ניצח ניב עמוס ואחריו הגיעו ים רז ולייל.
ניב עמוס מגיע לאילת. צילום: ארז וייצמן
הסטטוס של ים שונה לalternated from race route בגלל רכיבת כביש שלו משדה בוקר לעבדת כדי לאתר כדור אקמול עקב חום והצטננויות. התקנות אומרות שאם סטית מהמסלול לצורך הצטיידות באוכל או משהו אחר אתה אמור לחזור לאותה הנקודה בדיוק כדי להשלים את המסלול, רוכב שבחר מסלול חלופי מחובתו להודיע. זכורה לי יציאה וחזרה לאותה נקודה של מקס מוריס אל חורה כדי להצטייד באוכל.
למרות זאת וחרף המחלה שפקדה אותו ים פרח בשבילי המדבר המוכרים לו כל כך וקינח בטבילה בים האדום.
ההחלטה על מנצח section דרומי ומנצחת section צפוני הייתה מבורכת לאור העובדה שקשה היה לכמת את היתרון שצברה לייל בצפון וכך כמו שתי מדינות לשני עמים, נהיו לנו שני מנצחים משני המינים שבקרוב יפצחו בריקוד משותף האופייני למנצחי גראנד סלאם בטניס…
לייל וניב עמוס. צילום: ארז וייצמן
מסתבר שאותו ארז וייצמן מהצפון הגיע לבלות באילת עם משפחתו התנדב עם המון רצון טוב לקבל את הרוכבים. אחרי הכל אנחנו לא אנטילופ וולס ולרוכבים שלנו מגיע יותר…
כדי לשמור על שלום בית הסכים ארז שאשתו תצטלם עם אינגו יפה התואר:
צילום: ארז וייצמן
אשר ללייל וניקולס, הם סיימו את התחרות ובמקום אופציית הלינה של אילן רובינשטיין במצפה התת-ימי פנו לישון במינימליזם האופייני להם על החוף כדי לחכות ליתר הרוכבים עם בירה וחיבוק רחב. מרגע לרגע ככל שהגיעו עוד רוכבים קהל הממתינים גדל, אחוז האלכוהול עלה כי ממילא לא היתה סיבה טובה למהר הביתה.
ניר, אינגו ולייל באילת. צילום: אילן טבת
אחרית דבר
מתיו לי האיש שמאחורי ה-TDR ביקש פעם מהעוקבים רק לצפות ולא להתערב. ברגע שצופה מתערב הוא פוגע בחוויית הרוכבים. בארצות הברית המושג self suported הוא כמעט בלתי נמנע עקב המרחקים, נקודות ההצטיידות הבודדות המאלצות את כולם לעבור בהם. בארץ הכל נגיש, הקהילה מאוד מחבקת ותומכת לפעמים אפילו מדי. בכל רגע נתון תוך שתי דקות אפשר לקפוץ עם הטנדר ולפנק את החבר בקפה או צידה לדרך.
ברגע שמחכה גברת ומחלקת לראשונים מרק חם היא יוצרת קדימות. ברגע שרוכב יודע שהטמינו למענו מים בקצה של מעלה העקרבים הוא משנה את הטקטיקה, הוא כבר לא בוחר בין לסחוב שמונה ליטר, לרדת מהמסלול להצטייד, למלא מים בגבים, לאסוף מי גשמים או לרכוב בלילה. בעצם כבר אין לו טקטיקה ולצופים אין את החוויה של מה הוא יבחר. אני מאמין שלאט לאט נעבור איזושהיא התאמה תרבותית לחוקי הבייקפאקינג, כמו שהשנה נילמד בדרך הקשה שאם יוצאים מהמסלול יש להודיע למארגנים ולחזור לאותה הנקודה בדיוק.
תמונה הזכורה לי משנה שעברה היא של אלי שמש הסגפן שהתעורר לרטיבות הממטרה בגלל שסירב לאירוח של מי שלא רשום כמלאך שביל.
להכנס לנעליים גדולות – של אילן טבת… (צילם היחיד שמצליח לעשות את זה)
לכולנו מדגדג להשתתף שנה הבאה, חוויה מרתקת להיות ניצפה. הכתבות של ניקולס יעשו את שלהם, עוד קצת עבודת שטח על השוק האיטלקי, גרמני ואנגלי והכל יהיה בסדר. אחרי הכל מסורת בונים באהבה או לא בונים בכלל. להתראות בשנה הבאה עם המורשת שישאירו אחריהם ניקולס ולייל: היו יותר פשוטים ויותר צנועים. בייקפאקינג אפשר לעשות עם אופני מתכת מיושנים, צריך רק לאהוב את זה.
אופני הברזל של לייל. צילום:ארז וייצמן.
כתב צפה ולא התערב עקב הנטייה שלו לקלקל לרוכבים: עזרא שהרבני
צילומים: עומרי בן יעיש, אילן טבת, אילן רובינשטיין, יובל סרט , לימור שני, ארז וייצמן, יואב (septAA) לביא