בשנת 1995 היה איזה אירוע קטן וחדש במדבר שאמרנו, חייבים ללכת. לא היה לנו אז מושג שאנחנו בעצם שותפים להתהוות של אחד מאירועי העוגן של ענף האופנים הישראלי (שהחל שנה קודם, ע”פ היסטוריון האירוע נמרוד כהן). לקחנו את אופני ההארד טייל 26 שלנו, עם מזלגות האלסטומר וה V-Brakes, (אני לבשתי בגאווה את חליפת המוטורולה שלי שקיבלתי ממקום העבודה – מוטורולה ישראל, שארגנה לקבוצת הרוכבים שלה את אותן החליפות בדיוק כמו של אלוף העולם של הקבוצה המקצוענית והגאווה האמריקאית: לאנס ארמסרונג!). ירדנו למדבר לרכיבה שלא נשכח בתוך נחלי ים המלח. רם גולומביק היה נביא הרוכבים העילאיים והמתנשאים של אז (רק בלי ההתנשאות), אני הגעתי במקום ה 40 אחרי אחת, לורי קופנס שעוד לא היתה “לורי קופנס” אלופת ישראל הסדרתית, אלא עוד חובבת אופניים בענף בתולי. המנצח הגריל אופני Dunhill תוצרת ישראל, וכולנו הצטופפנו בסככה פצפונת בסוף המירוץ…
היו עוד כמה סובבי סדום ודזרט צ’אלנג’ים בדרך אל המגה אירוע הזה שהיינו בו בסוף השבוע האחרון. אז, כמו היום היה כיף, היו אופניים, היו חברים והיה מדבר.
טור דה סדום 1995 – ה”דזרט צ’אלנג'” הראשון
אז והיום: אי אפשר להתבלבל
הצמיחה האדירה של האירוע הזה, וההתמסדות שלו כמגה פסטיבל ספורט במדבר (לעומת תחרות אופניים ותו לא) מהממת. כאשר יורדים ביום שישי בערב מערד מדהים לראות את אורות המתחם שמזכיר איזה סצינה מסרט מדע בדיוני עם תחנת חלל. הנחיתה בקרוב.
מתחם ענק, שקודם מקבל אתכם בחניה ענקית. הרעש וההמולה מעבר לתלולית העפר המפרידה בין המכוניות לבלגן נשמעים עמומים ברקע, ואתם עוברים את ההפרדה הזו ונכנסים למקום אחר: מאות אוהלים, קראוונים, אקספו ענק עם מיטב משווקי הענף, איזור זינוק מרשים ומדוגם, מאהל ההופעות והתרבות, מסעדות מקומיות, פינת משחקים לילדים, מתחם באלאנס שיופעל למחרת עם תחרויות שליטה מגניבות ובטח שכחתי עוד כמה פיצ’רים ברשימה הענקית…
מאירוע של רוכבים לאירוע עממי ומשפחתי של רוכבים, אצנים, ומשפחות
אז נכון – יש את האירועים הקיצוניים – האולטימייט צ’אלנג’ (ריצות לילה של בין 10-30 ק”מ בשישי ולמחרת מרתון רכיבה), ויש את מרתון שלוש ההקפות ו 72 הקילומטרים, אבל מה שניכר לפנים הוא המשפחתיות של הדזרט צ’אלנג’ במתכונתו הנוכחית. דני שחור מ DAA הביא את כל משפחתו למתחם האוהלים. הוא מספר שבשנה שעברה הם היו במלון והשנה הילדות דרשו אוהל. בשבילן זו חוויה אדירה של להיות באירוע ולהשתתף ממש בצורה פעילה עם אבא… כמוהם עוד הרבה משפחות ואת החוויה הזו, המשפחתית רואים גם על המסלול:
בשנה הבאה – תבואו בשישי!
היו כמה שהגיעו רק בשבת בבוקר. בעיני זה פספוס אמיתי. יום שישי בערב, וכמובן הלילה שבין שישי לשבת התגלה ככיף אמיתי ולמעשה שם בדיוק ההבדל מעוד תחרות רגילה שתלכו אליה בשבת בוקר, ותברחו מהר הבית למשפחה בצהריים. ה Desert Challenge מעיף אליכם אירועים, הזנקות, אקספו שהכי כיף להיות בו בערב שישי כי בשבת גם צפוף יותר, וגם תהיו אחרי האירוע והמאמץ. בשישי כיף להסתובב בין הדוכנים, לראות מה חדש לרכוש קצת פינוקים ואבזורים, אולי לרקום את זוג האופניים הבא שלכם, ולדבר אופניים.
היה מגניב לראות את זינוקי הפולנים – אלה שרצים לבד בחושך… הם נראים אחרת מהרוכבים ויש להם את הסטייל שלהם. יותר קיצוני, יותר הארדקור. אנשים שבאים לרוץ 30 ק”מ עם תאורת ראש, לבד במדבר, זה לא החבורה הצבעונית, סטלנית ומשפחתית שתראו בסבבים העממיים באופניים למחרת… הם רציניים בעניין שלהם, ורזים לאללה.
הילדים מוזנקים לריצות שלהם ב 5 אחרי הצהריים. קטנטנים שרצים החל בהקפה אחת של 400 מטר וכלה בגדולים יותר שקיבלו שתי הקפות. הורים שמחים וגאים רצים לצד ילדיהם ומעניקים להם חווית ילדות שלא ישכחו. הילדים לא יודעים את זה אבל ההורים, שמקבלים חווית הורות ובונדינג עם ילדיהם – לא ישכחו גם כן.
תרבות ואופניים – הרצאה על יוגה ואופניים, ופאנל “החולמים”
נמרוד כהן, שהאירוע הזה הוא הבייבי שלו רצה לתת ערך מוסף תרבותי לאירוע ויזם מסורת חדשה של אירוח הרצאת העשרה ודיון בפאנל דוברים. הקהל התאסף באוהל, וקיבל פירוט והדגמה כיצד יוגה יכולה לסייע לרוכבים לשמור על גופם, למתוח שרירים ולהגמיש. לאחר מכן ישבנו נימי, עמרי זרח מ Caravan Collective, ארי רוזנצוייג מאופני ארי, ואנוכי מטעם BIKEPANEL, לפאנל שבו עסקנו ביזמות מקורית בענף האופניים. שיחה מעניינת על אופני קסטום וההבדלים בינם לבין אופני קצה מהמדף, התועלת השונה והייחוד שהם מספקים, על הקשיים והאתגרים בהקמת עסקים בענף הזה, ועל תוכן בענף האופניים והעובדה שיצירתו ועיסוק בתרבות בו, לשוק קטן כ”כ כמו ישראל, זה לא כלכלי, במקרים רבים רק קישוט צדדי ולא מושקע למודל עסקי אחר (חנות, רישום, הפקת אירועים וכו’), וכשהוא איכותי ובמרכז יש לו תוחלת כלכלית מפוקפקת.
מימין: נמרוד כהן, גיא חלמיש, עמרי זרח, וארי רוזנצוויג. (צילום: שוץ צילום ספורטאים)
כן, היתה גם רכיבה ותחרות
כן, אם נשמע לכם שיצאתי מהאירוע הזה עם תחושה שהרכיבה והתחרות הם רק חלק מהעניין, אולי אפילו לא המרכזי שבו, אתם צודקים. מדובר בחוויה שהיא גדולה בהרבה מחווית תחרות. זה סוף שבוע שלם ועשיר – לא בוקר שאתה מגיע לתת בראש ולהעלם, וככזה החוויות שצוברים בו הן רבות ומגוונות יותר מהמקצה שלך.
הרכיבה עצמה סבבה סביב הקפה שטוחה למדי שעוברת פעמיים בערוצי הנחלים המוכרים של האיזור, על משחקי הסלאלום, הקירות וההחלקות שלהם, והרבה מאוד בדרכי 4*4 רחבות ומהירות. כמעט ללא עליות. מעט רוח פנים בצד המזרחי של ההקפה, וקצב מהיר יחסית הנובע ממסלול קל. הראשונים מהעלית סיימו את 72 הק”מ בשעתיים וחצי בלבד! המאסטרס סביב 2:45.
מקצה המרתון לשלוש ההקפות (72 ק”מ), החל ברכיבה טקטית, איטית משהו של המובילים בהקפה הראשונה. נפילה ובעיות אחרות ניתקו אותי מהשפיץ לקראת סוף ההקפה הראשונה, ואח”כ, כך דווח לי שהקצב עלה והחלה התחרות האמיתית. אופי המסלול הכתיב יתרון לרוכבים הגדולים והחזקים ולרכיבת פלטונים. במצב כזה, ללא עליות סלקטיביות, יכולת להיות רוכב לא מי יודע מה במישורים (כמוני), ולנסות למצוא איזה גב רחב להסתתר מאחוריו, אולם אם התנתקת – אכלת אותה, וירדת להקבצה ב’. קטעי המפתח לכך היו מעטים: היתה איזה סמי עלייה שאפשרה סלקטיביות מסוימת. למעשה, למעט קטעי הנחל זו היתה כמעט רכיבת כביש – רק בשטח.
אירוע נפלא, מומלץ לחלוטין, אבל יש גם ביקורת
הפנייה הרחבה למגוון גדול של רוכבים – מאלה שעושים מרחק של הקפה אחת, ועד לרוכבים המנוסים שרוכבים שלוש הקפות היא אתגר, שלטעמי האירוע לא הצליח לעמוד בו בהצלחה. אולי זה הרצון לייצר הקפה יעילה לניהול בצורה חסכונית שהציב את כל סוגי הרוכבים האלה על מסלול אחד, מבלי לצרוך פיזור של רוכבים על שטחים אדירים, עוד מרשלים, נקודות הזנה, סימון וכו’. אז נכון שזה סימן ההיכר כבר של התחרות הזו, ומי שמגיע אליה יודע שככה זה, אבל מי אמר שככה זה צריך להשאר? המשמעות לא נעימה הן לרוכבים המתקדמים והן לרוכבים המתחילים. בהקפה השנייה רוכבי ה 72 הגיעו אל המוני הרוכבים מהמרחקים הקצרים יותר – בעודם צפופים על המסלול (בהקפה השלישית הבעיה היתה קטנה יותר כי הפערים כבר גדלו). מצד הרייסרים – אתה נתקע על צפיפויות בעממי, או שנאלץ לבקש לזוז – שזה גם לא כיף. גם רייסר מבין שהחברה על המסלול באים בשביל ה Fun שלהם, הוא לא אלוף העולם, וזה לא וייב חיובי בשבילנו לתת קריאות כאלה כגון “עוקף משמאל”, “באמצע”, “זהירות”… אנחנו מעדיפים לתמוך ברוכבים של המרחקים הקצרים – לא לבאס אותם!
ה desert challenge הציג לנו השנה מסלול מעולה ואטרקטיבי מאוד לרכיבה עממית, וכזה שמאפשר גם לילדים מיומנים יחסית ברכיבה להתאמץ ולסיים. במובן הזה זה הגיוני וממשיך את הקו המשפחתי של האירוע, אבל רחוק מלעורר השתאות עבור תחרות ורוכבים מתקדמים יותר – אלה שרוצים לרכוב חזק כל אחד ליכולתו את מקצי 2-3 הקפות. בשנים קודמות היו אלמנטים סלקטיביים בהקפה, שהיוו אתגר, והגדילו את עוצמתה, וההתרגשות לקראת התחרות. בשנה שעברה היה את הקיר של מקורות, והיתה גם פעם אחת עלייה משמעותית בהרבה – אמיתית, ארוכה וקשה במיוחד אל רמת המדבר לאורך צינור מפעלי ים המלח (או איזשהו מפעל אחר), כולל הייקאבייק בזוויות של קרוב ל 30%! זו היתה הקפה אפית שראויה למרתון אמיתי. בעיני ראוי להחזיר את האתגר והעליות לתחרות, ולהפריד לחלוטין בין העממיים לתחרותיים.
בקטנה: היו דיווחים על סימוני מסלול לא אופטימליים בריצת ה 30 ק”מ, והמלצות לשים יותר נקודות מים. אם כבר מביאים אחלה חולצה כזו של אדידס – באמת רמה גבוהה, אז למה במידות אמריקאיות בישראל שעובדת על מידות אירופאיות? המדיום שלי נראה כמו Large…
desert challenge – אירוע חשוב, שונה, מושקע בטירוף ומאוד מומלץ – לכל המשפחה
זו בעיני שורת הסיכום שאתם צריכים לקחת איתכם והיא שמתארת בצורה הכי טובה את האיכות המדהימה של האירוע הזה, וסדרי הגודל שלו. לא לחינם הוא גדל כל שנה, והשנה שבר שיאים עם 3000 משתתפים. זה אירוע משפחתי מדהים, שאם יש לכם ילדים בגיל המתאים – חובה להגיע אליו, ולהשאיר את הראש התחרותי בבית. אתם תגלו חוויה מעשירה, מהנה, ספורטיבית וכייפית, של סוף שבוע שהוא פסטיבל ספורט מעולה. הילדים יצאו עם חוויות אדירות, וסוף סוף לא תצטרכו לנצל נקודות קרדיט יקרות במשפחה כדי לצאת לרכיבה שלכם…