כולנו מכירים את היתרונות של הדקה ה-90, מחכים על המזוודות, קובעים תאריכים ותופשים את הקרון האחרון ברכבת במחיר יותר מוזל, גם באופניים יש את הדקה ה-90, אלא שכאן זה לא בגלל שאנחנו מחפשים דיל יותר בזול אלא משום שכנראה הגענו לגיל שאנחנו לא מסוגלים להחליט או להתחייב. זהו המאבק התמידי בין הרצון להמשיך ולהסתלבט לבין אתגר הדורש עבודה קשה- הקונפליקט המוכר של המטייל אל מול המתחרה.
תמיד יש כרטיסים שמתפנים. יש מה שנקרא בלת”מים שנופלים באמצע החיים ועליהם בנינו. כל שבוע פתחנו בווטסאפ בשאלה הקבועה “מה קורה? נרשמים?” וכל שבוע דחינו את ההחלטה. הכי טוב לדחות, הכי קל לדחות, להטיל וטו, להישאר נייטרלים, נטולי דעות, נטולי החלטות, נטולי נטולות.
מאת: עזרא שהרבני
צילום: יוג’ין לויט, עזרא שהרבני
הצ’וקר
כבר שנים שאני לא נמצא בתוכנית אימון, וכשלא מתאמנים תהליך ההזדקנות עובר האצה, כל בוקר אתה מתעורר כשכואב לך משהו אחר. אתה זוחל מהמיטה למטבח, נאנח, פעם זה הגב, ביום אחר הברכיים. יש אומרים שזה בסדר כי אם אתה מתעורר בגיל חמישים בלי כאבים אז כדאי שתבדוק דופק, יכול להיות שאתה כבר מת…
בטניס יש מושג שנקרא צ’וקר (נחנק בזמן אמת). בדריך הוא צ’וקר רציני גם צונגה: כשהם מגיעים לרגע האמת מול המדורגים האמיתיים ג’וקוביץ’ את פדרר הם נחנקים. הפחד שלי הוא להיות צ’וקר. אמנם היה לי אליבי באפיק ישראל הראשון (תחרות לאחר חופשה ללא תוכנית אימונים עם פרטנר שהגיע כמכונה משומנת היטב…), אבל בסיטואציה שאתה מחליט ברגע האחרון, עם מוטיבציה לא גבוהה במיוחד הסיכוי להפוך לצ’וקר הוא גדול מאוד.
החלטנו
אז היה מומנטום חיובי קצר והחלטנו. זה קרה בסוף יולי, מה שאומר שאם תורידו חופשה משפחתית נשארו רק כשבעה שבועות להתאמן. הפרטנר הנבחר הינו אדי רייזין, שבנה לי את הקבצים למבצע יואב האחרון. אדי, קוזאק רחב כתפיים במידה XXL הוא קלאסי לדראפטינג- הוא יכול להחזיק פלוטון שלם מאחוריו, לעצור רוח של ארבעים קשר ולייצר סביבת עבודה סטרילית של חדר כושר.
אדי כבר מסודר, יש לו שעון טריאתלטים שקורא דופק במנוחה, יש לו אופניים מעודכנים והוא נמצא כבר בתוכנית אימון לישרא-מן. האפיק בשבילו זה “על הדרך”. הבשורה הכי קשה הייתה מבחינתי שבזמן שבחופשה בכרתים עליתי שני קילו, הוא ירד באותו השבוע ארבע. כנראה שהייתי צריך להגיע לאפיק אחרי אתיופיה, אז גרדתי את השבעים קילו מלמטה, ממש כמו לפני שלושים שנה.
תחילת האימונים עם אדי רחב כתפיים
תחילת תוכנית האימונים
בשנים האחרונות התקבענו על סובב נגבה: האופניים כבר מכירות לבד את הדרך – יוצאים מהבית לרכיבה של שעה וחצי, לרוב בלי מים שלא לדבר על ג’לים, חטיפים ואיזוטון. תמיד בלי משאבה בונים על תחנות דלק או חילוץ. במקרה אחד מיוחד אני זוכר את עצמי רוכב על PSI 6 אל תחנת הדלק, מנפח ומחפש את הדרך הביתה. חצי שנה אחרי בתיקון שפיץ שהצריך פירוק צמיג, התגלה לו מסמר שבע שוכב על הג’אנט, בדיוק כמו הילד הישן בתפוז של אריק איינשטיין.
עם הזמן הקפה שאחרי והרביצה בזולה של יורם הפכו למרכיבים חשובים יותר מהרכיבה עצמה ובתנאים לא אופטימלים לרכיבה, פשוט ויתרנו והסתפקנו בקפה…שגרה שכזו.
בסובב נגבה מקיפים את הקיבוץ דרך משואות יצחק, מצודת יואב וגבעת ארנון. כל כך מקובעים היינו שכל כמה חודשים החלפנו כיוון. הפסקנו את חציות הכביש לגברעם- כביש 35 שהינו כביש חוצה שפלה המחבר בין עזה לחברון היה לסמן הדרומי שלנו. מה שמעבר לכביש הפך בשבילנו למעבר להרי האופל, בית הקברות לפילים של סימבה, האזור האסור. היה זה אך סימלי שביום שההחלטה נפלה חציתי את הכביש ליד שדה יואב ויצאתי לחקור את הארץ הלא נודעת, בית הקברות לפילים שלנו.
מוזר אך מי ש”נהנה” מהגדלת הטווחים שלי הם הלקוחות המרוחקים שהזנחתי, פתאום זה לא מילה גסה לרכוב לשדרות או למחנה לפידות לביקור בית, לשלב את הלקוחות בתכנית האימון זה מגדיל הכנסות אבל אליה וקוץ בה, בדיוק כשמנסים לחלץ מהפאוץ’ איזה תמר מבין מזרקים ומחטים משומשים, מגלים שהוא תפס טעם מר של פנטל…
אורח חיים של ספורטאי דורש שינה טובה, יש לי כלבה בחצר שמספר שלוש שלי אימצה מצער בעלי חיים באר שבע , המקור שלה הוא חוות מעון, הכלבה היא כלבה בדוואית טיפוסית שלבד מהיכולת שלה לרדוף ואפילו לתפוס מכוניות היא נובחת בלי הפסקה.
הבאתי קולר נגד נביחות, לא קיבלתי אישור להשתמש בו
הבאתי כלבת גולדן רטריוור שלווה קונטרה כדי שתרגיע אותה, נהייתה לי כנופיה, הסולו הפך לדואט.
חמש פעמים בלילה בעיניים עצומות אני מכבה את האזעקה, ניגש אל הדלת, בחוץ בצד שמאל על כד חלב עתיק נמצא אוסף השבלולים של אשתי, זורק אחד אל החשכה ורגע אחרי שומע את הגולדנית מכרסמת אותו, ריטואל קבוע, בקימה השלישית אני כבר פותח טלויזיה, יש אולימפיאדה.בקימה החמישית אני כבר מתייאש, מכבה את השעון המעורר בפלאפון ויוצא לרכוב.
מרגע ההחלטה התחלתי לעלות יותר על האופניים, פסיכולוגית זה היה קשה. שוב לבד, יציאות עם פנס כדי להרוויח עוד שעה של קרירות, שעה שדורסי הלילה עוד לא הלכו לישון, כלבי האשמורת עדיין משוחררים ושערי המושבים עדיין לא נפתחו. כל מעבר ברחוב, מלחמת עולם של נביחות.
כל שער והמעקף שלו. בד”כ זה פשפש עם מדרכה או דלת צדדית שמצריכים מידה מסוימת של טכניות כדי לא לרדת מהאופניים, השערים מנסים לפגוע בשטף הרכיבה אבל ההחלטה היא שאסור לרדת מהאופניים, למען הברך אני מקבע את הגוף לתנוחת רכיבה ומתקדם. הרבה סיבובי רגליים, הרבה מחשבות שמופרות על ידי מי שחולק איתי את השדות בשעה הזו-התאילנדים הקוטפים חסה בשדות , עם הזמן מתגבשת לה המוטיבציה, מתבשל משהו מעניין, משהו מעורר שנותן סיבה לקום בבוקר. בקיצור בזמן שאפיק ישראל ארגנו את מחנה האימונים שלהם באוסטריה, מכוונים לשפועים של 10 אחוז, אני הוספתי עוד שעה לכל רכיבה. בזמן שלכולם נשאר הfine tuning האחרון, אני רק סובבתי רגליים במישורים, מפנטז על גבעת מגלגלות.
בגלל הקושי לרכוב לבד, החלטנו גיא קלומק שגר באורות ואני לתמוך אחד בשני ולרכוב ביחד, המרחק בין הבתים הוא עשרה קילומטרים כלומר כחצי שעה רכיבה ובין שתי הנקודות מחבר קו ישר אחד, הרעיון לצאת איש אל בית רעהו בחמש בבוקר כשהמטרה להיפגש במקום טוב באמצע, אלא שהתיאום ביננו הוא ממש גרוע וזו אחת הסיבות לכך שאנחנו לא מתאימים כבני זוג לאפיק, לא פעם אנחנו מפספסים אחד את השני ובזמן שאני מגיע לבאר טוביה הוא כבר חלף על פני והגיע לגבעתי…הרכיבה עם קלומק מחרפנת, יש לו אופניים עם נאבה מרעישה כשלא מפדלים ולתחושתי מרבית מהזמן אני שומע אותו לא מפדל, ברור שהדבר מהווה מדד לכושר הגופני הלקוי שאני נמצא בו ואני לא נלחץ אם אני שומע את הרעש בירידה או אפילו במישור, אבל תארו לכם איך אני מרגיש כשהרעש נשמע בעליה…
תוכנית של ממש
בחרתי בגל צחור ללוות אותי את שבעת השבועות לתחרות, הכל מתוך ההבנה שאם רוצים משהו קצר וכואב צריך לפנות אליו… אחרי שהוא שמע את נתוני הפתיחה הוא שאל אם אני אדם מאמין. את המשפט הזה אני מכיר מהבית, הרבה לקוחות יוצאים ממני עם רצפט לתהילים פורטה שלוש פעמים ביום.
גל הנחה אתי לעבוד לפי תוכנית האימונים שהתפרסמה באתר בפייסבוק ואפילו נתן לי הקלה-להיות קשוב לעצמי ואם קשה אז לעשות 25 אחוז פחות, קצת מוזר כי משום מה הוא הצטייר לי כמאמן שדוגל בג’יהאד ושיחסי סאדו- מאזו מאפיינים את יחסיו עם מטופליו.
נכנסתי לפייס, עיינתי בתוכנית שמופיעה תחת בלוק אחרון ומסכם, סופסופ משהו מעודד, אני מתחיל בשבוע מנוחה….מעל לתוכנית מופיע השעון העצר שלא עוצר 51:19:38:03, העיניים מרצדות מהמלל לשעון, מטריד כמו זמזום של יתוש באוזן, מלחיץ משהו…אז הדפסתי אותה, הצלחתי, השעון נשאר באתר…
הוצאות
השתתפות בתחרות גם אם היא בדקה התשעים הווה אומר להיכנס להוצאות. הדילמה האם לרכוש אופניים קלים בשני קילו או להישאר עם ה Trek המיתולוגיות מ-2011? האופניים שלי הם ה-29 הראשונים שלי ולתחושתי הם הקדימו את זמנם, בנובמבר הם יסגרו שש שנים. הכי טוב לדחות את הקניה, הכי כלכלי לקנות יד 2, אין יום שאני לא מהרהר כמה מערכות הילוכים “פספספתי” בדרך.
מעולם לא רכבתי על 10*2, 11*1, 11*2, הכי רחוק שהצלחתי זה לעשות סיבוב על אופני מבחן, מדדתי זמנים ושוב החלטתי לחכות לדבר הבא, אולי 12*1, לפחות שיהיה אפקט, לבטל את הפלטה הקדמית. ימים יגידו אם אשבר או אמשיך לדחות את ההחלטה. המינימום שאעשה נראה לי הוא להימדד בשנית כי אין מה לעשות כנראה שהסביבה לא גדלה אלא אני קטנתי עם הזמן והגיל…
ההבדל הגדול מתוכנית האימון ההיא המיתולוגית של טרנסאלפ 2010 הן הסחות הדעת: אז היה את תפוז, היה נוקיה 6130, שקט תעשייתי. היום, אתה קובע אימון בחמש בבוקר נכנס רגע לפייסבוק להתעדכן ויוצא בשבע בערב…
אתה יוצא לאינטרוול, דופק אנארובי מתבקש לכמה דקות הבאות, לפתע צפצוף מהתא כפפות או מה שנקרא התיק של הרמה של האופניים. בסופו של דבר הסקרנות מנצחת, פותח את הריץ’ רץ’, אופססס אתה כבר לא שם, ירד הדופק, ירדת לזון 2. לוקח כמה ימים להבין שאין ברירה אלה להיכנס למצב טיסה או לפחות לבטל את נדידת הנתונים לנייד.
להתאמן באוגוסט
יש לזה יתרונות וחסרונות: מצד אחד הילדים ישנים והבקרים תמיד פנויים. מצד שני חם, אז יוצאים בארבע, לבד בחושך, עוברת שעה, השמש עולה, מבדילה בין לילה ליום, וצובעת את הבוקר בצבעים של אדום. זה הזמן לצלם ולשלוח תמונת בוקר טוב ל*משפחה נפלאה*: יד ימין אוחזת בכידון, הפלאפון ביד שמאל, אתה כבר לא בפוקוס, גם הזריחה לא, נשאר עכשיו רק לאסוף את שברי מסך הסמסונג מהקרקע.
תאמרו שזהו רגע השחרור בעצם, בדיוק כמו אותו הרגע לפני שלושים שנה שגנבו לך את המצלמה בדלהי.
משהו השתנה בארץ מאז 2010: נכנסה יותר רצינות לעניין. בעוד אנחנו מתחזקים את המראה השעיר שמנמן והניאדרטלי, הרוכבים מסביב נעשו יותר מקצועיים. כולם נראים הרבה יותר צעירים, יותר רזים ויותר גבוהים. כמו שאמר לי פעם חבר שבכל ביקור שלו בחוף הים בתל אביב הבנות נראות יותר חתיכות יפות ובריאות ורק הוא מזדקן.
ובכל זאת בנימה אופטימית אסיים- הצפייה רק לטוב. כמו שאמר פרשן הטור דה פראנס, כדורגלנים מתחזים לפצועים, אנחנו רוכבי האופניים מתחזים לבריאים, אז נתחזה ונגיע כדי להינות… איך אמר בן גוריון “מי שלא מאמין בניסים כנראה הוא לא ריאלי”, אנחנו ריאלים… מבטיח לעדכן בהמשך.
מאת: עזרא שהרבני
צילום: יוג’ין לויט, עזרא שהרבני
