מה שלומך, שאלתי את גיא ניב מייד כשפגשנו. “פיזית שלומי טוב אני בריא, אפילו חזרתי להתאמן. אלה ימים רגועים יותר. אני לוקח לעצמי כמה ימים של רכיבות עם אתנחתא לכיף. פירוט? היום היה קצר, רק שעה וחצי ובימים הקודמים 100-120 ק”מ ליום בערך”. ככה החלה שיחה מעניינת עם רוכב שהסיפור שלו הוא סיפור מדהים – רק בינואר רכב לראשונה על אופני נג”ש ובמאי זינק לג’ירו ד’איטליה. לרוע מזלו תפס וירוס ופרש בשבוע הראשון למרוץ.
ראיין: גיא חלמיש
צילום: אורי ניצן, נעה ארנון, גיא חלמיש
סיפור המחלה והפרישה
סדר האירועים החל מסוף סטייג’ 4: סיימנו סטייג’ קשה, הרגשתי מעולה, הרגשתי בעניינים! עזרתי לקבוצה ועשיתי את העבודה שלי. בהתחלת ההתאוששות הכל היה חלק ורגיל והלכתי לישון כרגיל. בלילה קמתי כמה פעמים לשירותים עם שלשולים: וירוס בטן שלווה בכאב ראש וחום. בבוקר כבר הרגשתי עם חום וחולה. הבעיה הגדולה הייתה שלא הצלחתי לאכול בארוחת הבוקר כלום. שם הבנתי שזה הולך להיות יום מאוד קשה, כי עם חום וכאב ראש אפשר להתמודד אבל ללא מילוי המאגרים זה קשה מאוד. הבנו בנקודה מסוימת שזה וירוס בטן שיכול להיות שאחרי כמה שעות הוא מאחורי, ורצינו לנסות לשרוד כמה שעות בכל זאת.
כשנכנסתי לסטייג’ כבר בזינוק הניטראלי אני מוצא את עצמי מתקשה להישאר בדבוקה וחסר אנרגיות. למזלי היום החל בשעתיים סופר רגועות, עם רוח פנים מאוד חזקה ובריחה שכבר יצאה, אז היה מאוד קל בדבוקה ועדיין בשעתיים האלה הייתי במצב הישרדותי: נושר חוזר, נושר וחוזר. בפעם החמישית פשוט לא הצלחתי לחזור, נשארתי לבד 90 ק”מ לפיניש ולפני שלוש עליות מדורגות, לא קשות אבל מדורגות.
בנקודה הזו אני מבין שנגמר הג’ירו בשבילי ושאין לי סיכוי להשלים את הקטע במסגרת הזמן. עברו כמה דקות ארוכות שאני רוכב ומתפרק על האופניים ומבין שזה נגמר ובסוף עוצר בצד ועולה על הרכב של הקבוצה.
אני כמובן בשלב הזה מאוד נסער, מתוסכל, עצבני ועצוב- הכל ביחד. יחד עם זאת הדירקטור מנסה להרגיע ולהסביר שהכל בסדר ושזה לא אשמתי וזה מה יש וחלק מהספורט. אתה יודע שזה נכון אבל לא באמת רוצה לשמוע את זה באותו שלב. קיבלתי טלפון מרן, שלא אספר מה היה בו, אבל רק אומר שזו היתה שיחה מאוד חשובה עבורי שנתנה לי גב ותמיכה וכל מה שצריך.
תן לי לנחש מה הוא אמר: יש עוד כמה תחרויות קשות ומדהימות לפניך, והן כאלה שכל רוכב ישראלי היה חולם עליהן.
“זה באמת חלק ממה שהוא אמר, וזה גם הסטייט אוף מיינד שלי כרגע, אבל באותו רגע עברתי את החוויה של אובדן הג’ירו והעיכול של זה במלואה. אני בהחלט רואה את עצמי ממשיך בעבודה, ממשיך לגראנד טורים בעתיד, ויש לי עוד הרבה מה לעשות ולהשיג.
היה קצת מעצבן הקטע של הקבוצה מול שלושת הישראלים לפני הג’ירו, לא?
מבחינתי זה לא היה מעצבן, אלא מצב של דריכות מתמדת. אגב זה לא רק בין שלשות הישראלים וכולם כיוונו לשם וכולם רצו להיות בסגל וכולם רצו להוכיח שהם שווים ג’ירו. בקבוצות World Tour שיש להן שלושה גראן טור בשנה זה יותר רגוע, כי אם לא תהיה באחד תהייה באחר, וגם המעמדות בין הרוכבים יותר ברורים. בקבוצה כמו שלנו לכל המערכת זה חדש וכולם רוצים להיות שם – אפילו הצוות המקצועי המלווה. זה הגיוני ולגיטימי וזו הסיטואציה – קבוצת ספורט…”
מה אתה חשבת לגבי הסיכויים שלך?
תלוי באיזה חודש היית שואל אותי אז. התחלתי את השנה ובפעם ראשונה שמציגים לנו את לוח המירוצים, עוברים עם כל אחד מהרוכבים על התוכנית שלו לשנה (שהיא כמובן בסיס לשינויים אבל נותנת תמונה). לי הציגו ואמרו לי שלא אהיה בג’ירו בצורה ברורה ופשוטה: אתה בשנה ראשונה במקצוענות, מהשטח, חסר נסיון- אתה לא תהייה בג’ירו. אז אמרתי להם שאני אוכיח שאני כן צריך ויכול להיות שם. אני יודע שאתם חושבים שזה הזוי, אבל אני רוצה לשמוע מכם שאתם לא סוגרים לי את הדלת, ושישפטו הדירקטורים לפי קצב ההתקדמות שלי ותוצאות המרוצים בתחילת השנה. רציתי שאם יגיע לי, שיקחו אותי, והם קיבלו את זה. אני חושב שכמה חודשים אחרי שני הצדדים עמדו במילה שלהם. ידעתי שעל הנייר שני החברה שהיו שם במצב טוב יותר, אבל ידעתי שאני אעבוד קשה, ואוכיח להם שאני יכול.
כשהגעתי למחנה האימונים בסיירה נבאדה, זה היה כבר נקודה שאמרו עליה מהתחלה ששם יהיה הסגל המורחב לג’ירו- והמטרה להגיע לשם היתה בהחלט חשובה. עדיין לא ידענו שם מי השמונה שיבחרו, אבל כן- זה לא סוד שהקבוצה לקחה לשם את הסגל המוביל לג’ירו. זה הוצהר ונאמר.
למה אתה חושב שרועי לא נכנס?
אני מעריך שהוא לא נכנס כי כנראה בצוות המקצועי החליטו שזה כנראה עדיין לא מתאים. מעבר לזה אני לא יודע להגיד מדוע הוא לא היה שם. אני רוצה לראות את הרוכבים הישראלים כמה שיותר מצליחים וזו מטרת הקבוצה. למקבלי ההחלטות היו את השיקולים שלהם ואני משוכנע שרועי עוד ימשיך לייצג אותנו ולעשות הרבה דברים גדולים בשביל הקבוצה.
האם האמנת שתסיים את הגירו בהצלחה?
זה ממש לא מובן מאליו לסיים ג’ירו. המטרה הרשמית הייתה לשים רוכב יישראלי ברומא והתחלנו עם שניים. בשיחה שלי עם בן הרמנס שאלתי אותו אם הוא מעריך שאצליח לסיים. הוא אמר שברגליים בטוח שיש לי את היכולת, אבל זה תלוי בהרבה מזל: שאתה לא תהייה בנפילה או חולה. נכון שרוכבים חוטפים וירוסים בגלל העומס של המרוץ, אבל אצלי זה היה בשלב כל כך מוקדם שזה רק ענין של מזל. הגוף לא קרס, כבר חוויתי מירוצים של חמישה ושבעה ימים, וככל שנכנסתי למרוצים הרגשתי דווקא יותר ויותר טוב. כמובן שההשפעה של מרוץ של שבוע שונה מגראנד טור- בשבוע שלישי קשה לי להאמין שאפשר להרגיש יותר טוב. אפשר לראות את זה בצורה אובייקטיבית בתוצאות של המרוצים שלי: בואלנסיה סטייג’ 4 היה הכי טוב שלי. בתחילת שנה במאיורקה היו לנו ארבעה חד יומיים ברצף והכי טוב היה השלישי. בטור אוף ד’אלפס היום החמישי והאחרון היה הכי מוצלח שלי: נכנסתי לבריחה במסלול אליפות העולם באוסטריה. עד הוירוס הזה לא היה סטרס שלא חוויתי על הגוף ובאמת זה היה עניין של חוסר מזל.
אגב, כרוכב מקצועני אתה תמיד בחרדה שלא לחלות. מרגע שאתה מקבל הודעה שאתה בסגל לג’ירו, חצי ממה שאתה עושה זה לדאוג שלא תחלה- אלקוג’ל בכיסים תמיד, ולפני כל אירוע משפחתי מוודאים שלא מגיע אף אחד חולה.
אמנם היפותטי אבל אם היית מסיים – מה הייתה הצלחה בעינך?
לעמוד על קו הסיום ברומא זה כבר יהיה הישג, אי אפשר להקל בזה, ונאחל לגיא שגיב – שיהיה שם!
רציתי לעזור מאוד לבן בסטייג’ מסוים, אפילו כמה סטייג’ים, כמו שעשיתי בכמה מרוצים העונה. ברמה אישית רציתי להיות שותף בלפחות בריחה אחת באחד הימים, לראות ולהיראות. מי יודע: בשבוע השלישי של הטור הרבה פעמים הבריחות מקבלות אישור מהדבוקה ואפשר לגנוב קטע ותוצאה. אני מניח שבשבוע האחרון של הג’ירו נראה יותר בריחות בכלל ונסיונות של האקדמי להשתלב בהן בפרט.
החיבור הטוב שלך עם בן הרוכב המוביל הקבוצה – יש לו חלק בכנסה לג’ירו?
הקבוצה לוקחת בחשבון את החיבור והעבודה המשותפת של הקבוצה. הקשר שלי ושל בן מאוד טוב- הוא לקח אותי תחת חסותו כסוג של פרויקט ועוזר לי המון מתחילת העונה עד היום, ואני מאוד אוהב לעבוד בשבילו ומרגיש בר מזל שיש לי כזה חבר קבוצה בכיר שאני יכול לקרוא לו Team Mate וללמוד ממנו.
איפה אביב יחזקאל? לא שמענו ממנו כמעט לאחרונה בקבוצה
אביב פעיל ועובד יפה ואני חושב שהוא ראוי ליותר סיקור מהתקשורת! הוא לא במטפסים ולכן לא ראה את עצמו כמועמד לג’ירו, אבל הוא עושה עבודה מדהימה. הוא מהדומיסטיקים שעושים את העבודה הכי קשה שיש: בטורים קטנים יותר בטיאוואן, או במרוץ בספרד בקסיטליה ליאון – אביב היה מהדומסטיקים שעבדו קשה, וזה חלק מקבוצת אופניים והוא עושה עבודה נהדרת. אני באופן אישי מאוד מעריך אותו ושמח שאנחנו ביחד בקבוצה. הוא הראשון שקיבל אותי ועזר לי כסטז’ר, והוא רוכב שכל אחד יכול ללמוד ממנו הרבה מאוד ומהמעלות שלו גם בלי קשר לאופניים.
למה המועדונים הישראלים לא היו חלק מהג’ירו?
לתפיסתי תפקידם של המועדונים הישראלים נכון למסגרת והמשאבים שיש להם הוא להכשיר את הרוכבים הישראליים לרמה הגבוהה ביותר שהם יכולים כדי שירכבו בקבוצות מקצועניות. יחד עם זאת הקבוצה (האקדמי) כן פועלת עם המועדונים להרחיב את הפירמידה ויש פרויקטים כאלה.
המטרה של הג’ירו הוא לקדם את הענף כך שילדים יראו אופניים ויחשפו לספורט הזה- לא בשביל לקדם את המועדונים הישראליים. האקדמי – כגוף הבכיר בהחלט צריכה לעשות את זה: לקדם את הרוכב הישראלי ולעזור למועדונים אבל אני לא בטוח שהבאת הג’ירו לישראל מתאים לשם כך.
את ההשפעה שלו אני מאוד מקווה ורוצה להאמין שנראה בשנה שנתיים הקרובות- בעלייה חדה במספר הילדים שרוצים להצטרף למועדונים ורוצים להיות רוכבים מקצוענים. זה גם פידבק שאני מקבל מהרבה אנשים שלא קשורים לענף שהתלהבו מהענף ושמחים שהכרנו להם את הענף הזה.
הקבוצה (האקדמי) פה בשביל לעזור לרוכב הישראלי להתקדם ולהתפתח – רוכבים שיוכיחו שהם מספיק טובים יתקבלו לקבוצת הפיתוח ויקבלו פלטפורמה. היום הצלחת הרוכב הישראלי תלויה ברוכב הישראלי ולא בתקציבים או במשאבים, כמו הבעיות שהיו לפני תקופת האקדמי. אז באמת היה מאוד קשה להכנס לקבוצה מקצוענית, בודדים הצליחו ואם הצליחו זה היה לקונטיננטל ובתנאים מאוד קשים. היום הרוכב הישראלי מקבל הזדמנות. אנחנו לא דור מוכשר יותר מדורות קודמים – אנחנו דור שקיבל את הזדמנות חייו ועכשיו זה תלוי בנו לאן נוכל לקחת את זה.
גיא ניב
למה לשאוף לענף המקצועני, שחלקו מרמה, כשאתה יכול ללכת לאוניברסיטה?
ענף האופניים המקצועני בהתנקות. הוא לא יהיה נקי ב 100 אחוז אבל הוא בתהליך. אני באמת מאמין שאפשר להצליח בלי החומרים ואני לא מסכים עם הקביעה ששולחים ילדים שבשביל להצליח שולחים ילדים שיהיו חייבים לקחת חומרים אסורים. אופציות טובות יותר – תמיד יש, וזה לא מתאים לכל אחד. זה אורח חיים סיזיפי ולא תמיד מתגמל אבל אם מישהו רוצה – שילך לחלום שלו. אני קם כל יום לתחביב שלי בעבודה! מעטים האנשים שעובדים במשהו שהוא התחביב שלהם. יש גם הרבה יתרונות ורגעים יפים: אתה רואה עולם, אתה פוגש תרבויות אתה מכיר מלא אנשים. ועם כל הימים שקשורים להרבה עבודה קשה יש גם הרבה ימים שכל התפקיד שלך הוא לנוח שעה וחצי על האופניים ולהתאושש וגם זה חלק מהדברים הנחמדים בעבודה הזו ובקריירה הזו.
שגרת האימונים
אני מזמין לעקוב אחרי חשבון הסטראוה שלי – כל אימון שאני עושה אני מעלה. אני מאמין בזה, שיוכלו לראות איך נראה הלוז והאימונים שלי. אני כמובן לא ממליץ לאף אחד להעתיק את זה ולעשות את זה- כל אחד צריך הכוונה אישית שמתאימה לו. אם נדבר קצת במספרים: אפשר לראות שבדצמבר ובינואר מאוד עמוסים מבחינת שעות וקילומטרז’ – חודשיים שבכל אחד מהם עברתי את ה 3000 ק”מ, רק מאימונים, ללא תחרויות. כ 25 שעות שבועיות.
החל משם שנכנסים לשגרה של מרוצים ומנוחה. היה בלוק של הכנה בתחילת אפריל עם מחנה אימונים בגובה, וטור אוף דה אלפס כהכנה לג’ירו שמתחבר למחנה – בלוק של שלושה שבועות, ולפני הג’ירו צריך לנוח בעיקר.
מתגעגע לשטח?
כן אני מאוד אוהב רכיבת הרים, ומתבייש לאמר שהיום אני אפילו בלי אופני הרים בבית, כי כל האופניים האחרונים שלי היו של יבואנים והוחזרו. מה שחסר לי בענף אופני ההרים הוא בעיקר תחרויות גביע העולם. בדיוק בסופ”ש הקרוב הנבחרת נמצאת באלטשטט – בגרמניה. אני מאוד אוהב את האווירה הזו. עם אביעד עשינו קמפיין אולימפי מרשים שהסתיים בהעפלה הסטורית לאולימפיאדה עם שלומי חיימי ואני מתגעגע, אבל אני לא מתחרט לרגע על השינוי שעשיתי. אני מאוד אוהב את האורח חיים של רוכב הכביש המקצוען, את המעטפת שאני יכול לקבל בעקבות זה ומאוד התחברתי למירוץ הקבוצתי, הטקטי, התפקידים.