על יוזמה ורגישות
מרוצי אופניים הם ספורט לא פשוט. מי שלא מבין את מארג האינטרסים שמקיים את הטקטיקה וההתנהלות בדבוקה יראה בדרך כלל אנשים רוכבים על אופניים ולא יבין מה מעניין בזה. העניין הוא שכל הזמן מתקיים בדבוקה דיון פוליטי מי יוביל, למה ובאיזה קצב. טקטיקה היא שם המשחק.
הדיון הזה קשור בדרך כלל לתוואי המסלול: ביום מישורי קבוצות שיש להם ספרינטר שיכול לנצח, יעבדו מקדימה לסגור את הבריחה ולהבטיח ספרינט, שזה הסיכוי הכי גדול שלהם לנצח את המירוץ או את הקטע. מאחר ויש יותר מקבוצת ספרינטרים אחת, קיים פה מאבק משני בין קבוצות הספרינטרים מי יעבוד יותר תוך כדי השלב. בימים בהם הסיום בקיר תלול וקצר, נראה את הקבוצות של ה”פאנצ׳רים” מביאות את הדבוקה לתחתית העליה האחרונה ואז, אותם רוכבים שיכולים להתפוצץ לזמן קצר עד בינוני (2 עד 10 דקות) יאבקו ביניהם להכריע את המירוץ בקיר התלול והקצר.
בעליות הארוכות נראה את המטפסים וקבוצותיהן מכתיבים קצב גבוה בעליה על מנת לדלל את הדבוקה עד שחוקי ההישרדות בדבוקה ישאירו את יחידי הסגולה, אלי הטיפוס, בדרך כלל רוכבי הדרוג הכללי להאבק ראש בראש על השניות והדקות.
יש גם את התסריטים הפחות מקובלים: אחד היפים שבהם הוא ניצול מצב מזדמן, בעיקר במישורים כשהרוח חזקה ועדיף רוח צד. אז נראה פתאום קבוצה שלמה עולה ומפוצצת את המירוץ מקדימה. הדבר דורש מחויבות גבוהה מהקבוצה, מאמץ אדיר, כמו מרוץ נגד השעון, אבל הרווח יכול להיות אדיר. כל מי שלא יהיה מקדימה או יאבד את הגלגל לפניו ירד אחורה אל ה Echelons (מבוטא “אשלון”): פלוטונים קטנים, רוכבים באלכסון לרוחב הכביש מנסים לגשר לאשלון הקדמי יותר. סבל טהור. במצבים אלו אין תסריט ידוע מראש ואין חוקים. מטפס, פאנצ׳ר או ספרינטר שלא יהיה עירני או ממוקם נכון, יכול לאבד את הדבקה הקדמית והרבה זמן. זה מה שניסו סקיי לעשות בקטע 4. וולורדה, שפעם בתסריט דומה בדיוק ירד לאוטו להחזיר מעיל גשם, נפל הפעם ושילם במקום ובמזומן דקה פיגור. היוזמה של סקיי לקחת את המרוץ בידים היתה יפה ומרשימה. חיכו או לא למוביל שנפל זה דיון אחר. לדעתי הם יזמו את המהלך ולא את הנפילה ולכן יכלו להמשיך וללחוץ. אבל באמת שאין כאן תשובה של שחור ולבן.
וידאו – קולומביה מתקיפים ב 2009 שלב 3
האחד יהיחיד – קונטדור
יש ספורטאים שמשחקים את הספורט שלהם אחרת מהאחרים. מסי בכדורגל, ווין גרצקי בהוקי קרח, מיכאל שומאכר וסבסטיאן לואב (אלוף הראלי) בנהיגה, ופדרר בטניס הם כמה דוגמאות. לדעתי קונטאדור, כשהוא רעב, בכושר ובעליה נמצא בשורה אחת עם הענקים שמניתי ודומים להם.
שינויי קצב והתקפות בעליה זה הדבר הכי קשה באופניים. זה גם הדבר הכי יפה לצפיה. הרי אנחנו רואים מרוצי אופניים בכדי לראות רוכב אחד מפרק את כולם בעליה, ומה הדרך הכי יפה לעשות זאת, אם לא בשינויי קצב, התקפות, שיריביך לא יכולים לעמוד בהם? יש מטפסים רבים וטובים. פרום, וויגינס, באסו ושמידט ירכבו טמפו שיהרוג לאט לאט את כולם, או כמעט את כולם, אבל קונטדור עושה את זה עם סכין ודוקר פעם אחר פעם. הוא קם, חושף וחורק את שיניו ומאיץ. מאחוריו, בשארית כוחותיהם מנסים יריביו לשרוד, הרבה פעמים ללא הצלחה. את היכולת שלו להאיץ שוב ושוב, בעוצמה ולאורך זמן ואז להמשיך לסבול כאב ולרכוב טמפו, אין לאף אחד אחר. זה כל כך יפה לראות וזה משנה את כל המרוץ כי כולם פוחדים מזה. בקטע 3 ראינו את קונטדור מייצר על 5 ק”מ יותר שינויי קצב והתקפות ממה שראינו בג׳ירו ובטור דה פראנס גם יחד. זה מרתק ויפה גם כשזה לא מנער את כולם. אני התגעגעתי לסגנון הרכיבה הזה. צפויים בוואלטה רגעי קסם לא מעטים שכאלה.
איזה טיפוס אתה?
יש בוואלטה מאבק מעניין בין שתי דתות של טיפוס. מצד אחד כת שינויי הקצב. מוביל אותה כבוד הרב לשינויי קצב אלברטו קונטאדור. נציגים בולטים אחרים של הז׳אנר הם אלחנדרו וולורדה ויואקים רודריגז, שניהם נציגים של הקהילה הספרדית. רוברט חסינק הוא נציג הולנד בכת, ולמרות שלא הראה זאת מאז הטור של קליפורניה השנה, יש יכולות לא מבוטלות בתפילות שכאלו.
מנגד ישנה כת מאמיני הקדנס והטמפו. הרב הראשי של כת זו, הנוהגת ללבוש שחור ותכלת, אלא אם כן אתה אלוף אנגליה, כריסטופר פרום שמו. שינוי קצב אצלו יתבטא בהעלאת הקדנס מ 90 ל 110 למשך ההתקפה. הכהן ריצ׳י פורט והכהן הקולומביאני ריגוברטו אורן אורן (השם הכפול במקור ואינו מהווה בשום אופן מחווה קולומביאנית לעזאם עזאם) הם מארגני התפילות המרכזים של כת אכזרית זו.
שתי הכתות לא מרגישות בנוח בנוכחות הכת השניה. כת הקדנס והטמפו סובלת בתפילות של שינויי קצב. אנשי שינויי הקצב מתקשים ליצר תפילות ראויות כאשר הטמפו חזק.
לאחר שהרב הראשי ארגן תפילת שינויי קצב בקטע 3, הזדרזו אנשי הקדנס והטמפו ואירגנו תפילה קשה במיוחד בסיום קטע 6. גם בקטע 8 ראינו את פרום הרבה מאד מקדימה. מכתיב קצב גבוה עם ובלי חברי קבוצתו ומבטיח בכך מינימום שינויי קצב. הברירה של להאיט ולתת לחברי הכת השניה להכתיב את הקצב היתה כנראה פחות טובה עבורו.
יש שמועות שיתכן והמאבק בין הכתות יוכרע בוואלטה הזאת דוקא ע״י אלוהי הנג״ש…
זה לא נראה קשה בטלוויזיה
הטלוויזיה לא תמיד מצליחה להעביר את הקושי של ענף הספורט הזה. מי שרכב פעם במרוץ אופני כביש וחווה התקפה או שינוי קצב מבין איזה מאמצים עילאיים נדרשים מהמשתתפים במרוצי אופניים.
בקטע 7 איאן סטאנארד, אלוף אנגליה ואחד ממפלצות המישורים של סקיי, נצפה רוכב במהירות של 57 קמ״ש במסלול מרוצי המכוניות שבו הסתיים הקטע. להיות מסוגל לרכב אחרי למעלה מ 150 ק״מ במהירות שכזו אינו דבר של מה בכך. כל מי שניסה להחזיק אפילו 40 קמ״ש במישור מבין כמה זה קשה. דוגמאות נוספות לא חסר, בשלב 8 בשעה הראשונה עבר הפלוטון 52 ק״מ!! איך אפשר לברוח במהירויות האלו? בדרך כלל אנו לא רואים בשידורי הטלוויזיה את השעה הראשונה, או את התחרות עד ליציאת הבריחה, זה נראה פשוט בטלוויזיה אך רק בכדי להגיע לבריחה הרוכבים האלו צריכים מנוע אדיר, וגם את חסדי הדבוקה. אם הדבוקה לא רוצה שתצא בריחה, בדרך כלל לא תצא בריחה.התמונה של סטאנארד אחרי קטע 7 ממחישה חלק מהסיפור
להיות קדימה תמיד
נקודה מענינת נוספת בעיני, היא היכולת המנטלית של רוכבי הדרוג הכללי.
מדברים הרבה על הגעה לשיא הכושר בנקודה מסוימת בשנה. יחד עם זאת ואחרי שלאנס לימד את כולם שבאים רק לטור במטרה לנצח, ולא עושים גרנד טורס נוספים באותה שנה, אנו עדים לשינוי. וולורדה, רודריגז, פרום, באסו, חסינק, ון דן ברוק ורבים אחרים נוטלים חלק בשני גרנד טורס באותה שנה.
העניין, לפחות בעיני, הוא מנטלי – איך הם באים להתחרות. כאן יש הבדל גדול.
פרום ווולורדה סימו את הטור ואת המשחקים האולימפים והגיעו נחושים וחדים גם לוואלטה. רודריגז הגיע שני בג׳ירו ובא לנצח את הוואלטה. תומס דה גנט (וואקאנסולייל, בלגיה) הגיע שלישי בג׳ירו והגיע לוואלטה אחרת לגמרי, גם יורגן ון דן ברוק (לוטו בליסול, בלגיה) נראה רק כמו צל של אותו רוכב אגרסיבי שסיים זה עתה רביעי בטור דה פראנס.
יש מדרגה מנטלית, אותה מעטים עוברים. אלו שאומרים קבל עם ועולם, אך קודם כל לעצמם, אני רוכב דרוג כללי בגרנד טור.
פרום עבר את המדרגה. הוא בא לנצח. הוא רוצה שהקבוצה תעבוד בשבילו והוא מחויב לניצחון. כל יום. עדיין לא היה לו יום חלש. אבל היו לו חמים קשים. הוא נחוש וחופר עמוק כשקונטדור מנסה לפרק אותו.
גם רודריגז עבר את המדרגה הזו וגם וולורדה (שכבר ניצח וואלטה אחת). וולורדה, שאיבד דקה בנפילה של שלב 4 נלחם על כל שניה של בונוס בכדי לחזור ולהיות קרוב יתר ליריביו בדרוג. רודריגז וגם וולורדה לא היו כאלה תמיד. וולורדה החל דרכו כרוכב קלאסיקות ופאנצ׳ר נפלא. הוא הפך רוכב טורים קצרים (כמו הטור של מורסיה או פריס- ניס) ולאחר מכן, אחרי מספר כשלונות, רוכב גרנד טורים. עדיין חסר לו הנג״ש. רודריגז עשה דרך דומה. שניהם שורדים טוב יותר. עקביים יותר. מתפרקים פחות בימים חלשים ומתמודדים בצמרת.
חסינק, דה גנט, ון דן ברוק עוד לא שם. אי אפשר להסביר את ההפרש של ון דן ברוק מהמובילים בוואלטה רק ב peak של כושר. הוא פשוט לא אותו רוכב בוואלטה.
אין הדברים נאמרים בזלזול כלפי אלה שלא מתמודדים בצמרת כי אם בסוג של הערצה ליכולת, של אלו שתמיד שם, מקדימה. פעם אחר פעם. זה קשה יותר ממה שניתן לדמיין. זה ההבדל האמיתי בעיני בין הגדולים ביותר לגדולים מעט פחות.
כתב: דני אסקרוב
