עולם האופניים עובר תהליכים לא פשוטים, ועמו עוברים את התהליכים האלה אנשים שהם הבסיס לקיומו. “המאסטרים” – סדרת תוכן חדשה שבה אנחנו עולים לרגל לסדנאות של המכונאים הטובים בענף, באה לעשות כבוד לאלה שרואים במכונאות האופניים את הייעוד שלהם. המיקוד בסדרה יהיה באלה שפתחו סדנא ייעודית או בייתית (בניגוד לעבודה בחנות רגילה).
אנחנו רוצים להכיר ולהראות לכם את סביבת העבודה של האנשים שבחרו במקצוע הזה מתוך עניין אמיתי, רצון להעמיק, ויכולת להמשיך וללמוד ללא הפסקה ולהמשיך ולהתמקצע בעולם שכמות המוצרים שבו, החלקים והחלקיקים, התקלות והפתרונות היא אדירה.
כל מי שרציני בקשר לאופניים שלו, רוצה שישרתו אותו תחת עומסים אדירים ולא יכשלו וישאירו אותו תקוע באמצע המדבר או המירוץ… כל מי שאוהב את האופניים שלו, לא יפקיד אותם בידי מכונאי שאינו ראוי לתואר מכונאי. מי שסבל מ”פתרונות” לבעיות שרק יצרו בעיות חדשות, זמן ועלות שקועה ואבודה באופניים שלו למד על בשרו להעריך את ה Craftmanship של האנשים האלה. כמו בכל תחום, אומנים אמיתיים יש מעט, אבל מזל שיש עוד כמה כאלה – האנשים שבאמת מבינים באופניים.
השיחות שלנו עד היום עם המאסטרים של הענף גילו לא מעט תסכול וגם מרירות. לא קל להיות איש מקצוע בענף שלא תמיד מעריך את מה שיש לך לתת. בעולם שבו הסדנא שלך היא החלק האחורי והלא מעניין של החנות, והמסחר הוא החלק העיקרי שלה. בסביבת מעסיקים ולקוחות שאינם מוכנים לשלם את מה שאתה מרגיש שראוי לשלם לך, ובעולם שבו אין הסמכה פורמלית, ומדרג מוכר של קרדיט (כמו שיש בהרבה מקצועות ותחומים אחרים) שאפשר להתקדם ולצמוח לאורכו. כתוצאה מכך החלה מגמה בקרב המאסטרים הבולטים לפתוח חנות של אדם אחד או סדנאות ביתיות. אם המקצוענות שלך מוערכת על ידי קומץ קטן בלבד של רוכבים מחויבים, המוכנים לשלם עבור הזמן והידע שלך, אולי זה הגיוני להתרכז באותם לקוחות ולתת את השירות הזה לאותו הקומץ שמעריך אותו? אתה הופך אדון לזמנך ואין עוד גורם מתווך סביבך – לפחות בשעות של הסדנה הפרטית (רובם עובדים להשלמת הכנסה גם אצל גורמים נוספים). הסדרה תנסה להתמקד במאסטרים המכונאים האלה.
בפרק הראשון בחרנו לבקר אצל ניל אובריאן:
ניל אובריאן, נשוי + 2. גר בעמיקם. עלה ב 96 מאנגליה שם למד הנדסת ייצור – עוד לפני תקופת ה CNC…
איך נכנסת לאופניים?
חיפשתי משהו לעשות, התחלתי לרכוב לעבודה, ותוך שנה כבר להתחרות”. ניל היה אלוף הארץ באופני הרים בשנת 2000, חבר נבחרת ישראל 6 שנים ועוד.
היכן הסדנא שלך ממוקמת?
בבנימינה – צמוד לתחנת הרכבת ממערב. רח’ הטחנה – אזור התעשיה בנימינה. ניל חולק את החלל עם ארי שמייצר את אופני הקסטום שלו באותו המקום.
איך הגעת לענף והיכן למדת את המקצוע?
נכנסתי מצורך אישי: שיהיו לי אופניים תקינים – היתי מגיע לחנויות אופניים, שם אופניים לתיקון, ומקבל אותם עם בעיות חדשות… אז רמת המכונאים לא הייתה טובה. התחלתי לתקן בעצמי וכך גם לחסוך נסיעות. החנות הראשונה שעבדתי בה היתה סלאלום חשמונאים לפני שהפכה לרשת…
כמה אתה רוכב בעצמך – תוכל לתת לנו תיאור טיפוסי של הקילומטרז’ השבועי שלך?
הבסיס הוא קומיוטינג ותמיד היה – זה אומר 8-10 שעות שבועיות. לא בהכרח בקצב רגוע – זה חייב להיות כיף ולכן משלב לפעמים רכיבות בסינגלים וכו’. בניגוד לתדמית החדשה של קומיוטינג כסטייל זה לא תמיד קל – צריך ללמוד לאזן את זה עם הלוגיסטיקה וההתחייבות שזה מחייב.
בנוסף – מאמן את אשכולות – עוד 7-8 שעות בשבוע.
הדרכות פרטיות באופני הרים: עוד 3-5 בשבוע. זה אימון הרבה יותר הוליסטי ומותאם אישית לצרכים המיוחדים של כל רוכב.
בנוסף – עוד רכיבה שמוקדשת לו עצמו – אפילו אם זה לשעה – בלי תיק על הגו – רק בשביל הכיף.
האם אתה עובד במקביל בעוד מקומות?
בנוסף למה שהוזכר אני מאמן טכני ומכונאי של נבחרת ישראל באופני הרים – בעיקר בנסיעות לחו”ל. מעביר סדנאות למכונאות ובניית גלגלים (בערב בד”כ), גם במסגרת שת”פ עם אילן שאול ביה”ס למכונאי אופניים.
מה אתה אוהב במקצוע מכונאי האופניים?
קצת פילוסופי – ההתעסקות בידיים ובמכניקה העדינה. תעשייה היום זה או ייצור המוני, מכונות גדולות וכו’, או מחשבים. תחום מכונאות האופניים זה תחום שנשאר אמיתי. זה גם כל הזמן משתנה ומחייב לימוד. תחום דינמי מאוד שמחייב אותך להתעניין בתחומים אחרים כמו מכניקה, פיזיקה, הנדסת חומרים… אתה כל הזמן מחדד את הידע שלך כדי להעמיק את ההבנה בתחום – אולם זה מעשיי – זה לא רק וירטואלי.
מה מתסכל אותך במקצוע?
שזה לא מקצוע. שאין לזה בסיס לאבולוציה אמיתית. מבחינת הענף זה פקק בחור – לא דלת… זה שם כי זה חייב להיות שם אבל מעבר לזה אף אחד לא מתייחס לזה. כל מי שלקח יוזמה בתחום כמו אילן שאול או יובל – זה מה שאוכל אותם. כמעט אין זכות קיום כאיש מקצוע עצמאי. אין אופק לשאוף אליו – לא כלכלי ולא מקצועי – כי כל מה שאתה לומד זה בעצמך. אוטודידקט בלי דיבידנדים. התעשייה לא נתנה תשומת לב לשאלה מה זה שירות בתחום האופניים? מהסתובבות בעולם רואים שבמקומות מפותחים תמיד הסדנה היא לב החנות. המכונאי הוא האיש הכי מבין בכל המובנים של הרכיבה והציוד ולכן הוא איש המכירות והשרות הכי טוב. פה זה מאחור. כמו המוסך – מלוכלך, רועש, לא רצוי בעין של הלקוח – בפינה הרחוקה שלא יראו.
אולי זה מחייב מעורבות של משרד התחבורה – אם תחויב הכשרה ותעודה למכונאים שתחייב את היבואנים, לא יהיה אפשר להעסיק ילד שלא יודע כלום.
יש לך איזה מומחיות פציפית בתוך עולם המכונאות?
גלגלים. גם אל נושא הגלגלים נכנסתי מתוך צורך לטפל באופניים שלי. כל התחום הזה מעניין ואם חוקרים אותו – מעניין עוד יותר! הדבר הזה (הגלגל) קיים עוד לפני המהפכה התעשייתית ולא השתנה הרבה מאוד מאז. מדהים כמה זה פשוט וכמה זה עובד. זו דוגמא של סימטריה ואיך דברים סימטריים הם כ”כ הרבה יותר חזקים מדברים לא סימטריים. מטאפורה לחיים. מאוד מרשים.
מצד שני – יש הרבה בנייה לא מקצועית. האנשים לא אשמים – פשוט אין מי שמנחה ומכשיר, אין ביקוש מספיק להעברת הידע וההתפתחות ויש סטגנציה מקצועית.
כמה אנשים נשארים בתחום יותר מעשר שנים? רק השרוטים ביותר שורדים. זה ישתנה לאט לאט, בין השאר עקב המהפכה הטכנולוגית של הרכישות בחול והאינטרנט: אם אתה בא לחנות ואין חווית קניה – אז אין צורך לבוא לחנות. אם אפשר להשיג אותו דבר ב 30 אחוז פחות בלילה כשהילדים ישנים – ב 10 דקות, אז אין צורך לבוא לחנות. אז, כשהחלקים אצלך אתה הולך למישהו כמוני שירכיב ויטפל בזה – חסכת כסף ויצאת עם מוצר טוב יותר ואתה מרוצה יותר – כי לא הגעת למקום ש 10 דקות אחרי שיצאת מהקופה אתה לא מעניין אותם.
ספר קצת על תהליך הקמת הסדנא – (מה גרם לזה, איך זה התרחש, איך הולך?)
הכרתי את ארי, וזה היה כמו להגשים חלום מטופש. החלטה מנוהלת ברגש של ילד ולא של איש משפחה שצריך לדאוג למשפחה שלו. המקום קיים שנתיים אולם הוחלט להקימו כשנה קודם לכן. חשבתי בתמימות שהשוק המקומי יגיב ביותר התלהבות, ובמקום זה פגשנו את הפנים האמיתיות של התעשיה: אין טובות, אין פרגון. במקום שאנשים יתעניינו באמת במה שאנחנו עושים אנשים התקשרו כדי ללמוד איך לבחור גיאומטריה לשלדות מסין שהם מייבאים… מעט מאוד אנשים באמת התעניינו בזה.
זו עדיין אופנה – עוד אין תרבות אמיתית של אופניים ומה שאנחנו עושים פה בסדנא הוא דוגמא לאיך התחום נולד. ככה בנו אופניים לפני 100 שנה, אבל אולי זה לא רלבנטי לארץ ולתרבות שלה. זה חייב להיות תרבותי: למשל בארה”ב כל תחום בניית הקסטום של שלדות וגלגלים פורח ויש עוד ועוד אנשים שנכנסים לזה. יש פער גדול.
היו בעבר מאמצי שיווק לא מבוטלים – הקמת סדנה ביער, בתחרויות, פרסום בגוגל. ברור שאפשר לעשות יותר – אבל איך שנקשט את זה במצב הקיים של העולם הפיננסי והלחץ של כולם נמצאים בו – אולי זה לא מתאים? אנשים לא רוצים לשלם על משהו שמקבלים בחינם – ואם השירות הוא חינם כחלק מרכישת אופניים קשה לגבות את שעת העבודה ששווהמכונאי איכות. אבל יש אמרה באנגלית:
…If you are paying peanuts youre getting monkeys
מה אתה לא אוהב לתקן?
טיובלס בייתי – לא סובל את זה! אם נשבר ניפל – צריך להוריד הכל – את הצמיג, את הפס, להפריד את הצמיג מעצמו מהחומר ומהפס, להוציא פס, להוציא ניפל להחליף לשים חומר חדש וכו’ וכו’. בשביל טיפול כזה צריך לקחת 80 שקל על החלפת ניפל – זה לא נשמע טוב למרות שהתהליך ארוך וקשה. מצד שני – מי שעושה טיובלס בייתי אוכל חרא… המלצה לקוראים – טיובלס: רק עם חישוק וצמיג tubless ready אמיתי ומותאם מראש.
מה ההערה הכי ביזארית שקיבלת מלקוח?
תלונות על רעש בפיילוף – יש אנשים שלא אוהבים רעש של נאבה (אופייני בעיקר ב DT Swiss וב Hope) עד כדי כך שהיה לי לקוח שרכש נאבה חדשה והחליף בעלות מלאה את הנאבה האחורית (כ 1000 שקלים) רק בגלל הרעש!
יש לך איזה טיפ אחד קל וכדאי לקוראים מתחום המכונאות?
מדי פעם לשמן את הקוויק רליס. הפלסטיק מתחיל להגמר ולהתקשות וקשה לפתוח ולסגור את זה. רוב האופנים שמגיעים אלי מגיעים עם קוויק רליס גמור.
מה הצפיות שלך לעתיד מהסדנא והפעילות בענף?
לשפץ את החזון ולעשות התאמות לשירות ולמגוון הדברים שאני עושה. כנראה שאשקיע יותר בלרכוב ולגרום לאנשים אחרים לרכוב. לשנות את הקונפסט האישי שלי: להיות יותר פעיל בתחום ההדרכות והאימון. בסופו של דבר זו הרכיבה שבמרכז העניין: אם לא הייתי רוכב אז לא הייתי מכונאי – אני צריך להיות נציג ושגריר של רוכבים. האופניים תמיד מצילים את האדם אחרי נפילה אנושית גלובלית, מיתון משבר וכו’. אנשים חוזרים היום לאופניים.
כתב וצילם: גיא חלמיש
מבחן לגלגלים של ניל יתפרסם בקרוב! בינתיים אם תרצו מכונאי קצה תוכלו להשיג אותו פה – בפייסבוק שלו. וגם פה: neiloatlantis@gmail.com, או בנייד: 050-8939121