יש הרבה רוכבים שהיו רוכבים הרבה יותר לו היתה להם נגישות להקפה סטרילית מתנועת מכוניות, ואיכותה היתה טובה.
האימוץ הנרחב של ראש ציפור על ידי רוכבי תל אביב, ר”ג והסביבה מוכיח את זה היטב. הצורך נובע מכך שרכיבה באמצע השבוע בכביש מגדילה סיכון: יש הרבה יותר תנועה מאשר בשבתות והסיכוי להפגש בצורה לא נעימה עם אחת מהן עולה. אני משתדל לרכוב כביש רק בסופי שבוע, ובאמצע השבוע משתדל לרכוב בעיקר אופני הרים, למעט רכיבות כביש במתחמים סגורים – כגון ראש ציפור או פארק האופניים בנתניה. הצורך בהקפות סטריליות קיים בהחלט וזה צורך שחשוב למצוא לו מענה.
מאת: גיאחה
צילום: אילן שחם, יוג’ין לויט
אבל יש בעיה: בכתבה קודמת (שפיץ מס’ 2: בלתי מתהנדסים), כתבתי על הסיכוי הנמוך שהקפה שנסללה במיוחד בשביל רוכבי כביש תתפוס כיעד שהרוכבים יאמצו. השורה התחתונה היתה שזה משהו שצריך לצמוח בצורה אורגנית ורק אם יש איזשהו מקום שאומץ כבר על ידי הרוכבים כדאי לחזק אותו ולטפל בו כמו שנעשה בראש ציפור. זמינות רוכבים ליד המקום, ובעיקר התחזוקה – עידכון האספלט, מילוי השוליים אחרי גשמים וסחף, ונקיון המסלול הם מרכיבים קריטיים לשימור החיות של הקפה כזו לאורך זמן. כתוצאה מכך מתחמי רכיבה חיים, שוקקי רוכבים, וסגורים וזמינים באמצע השבוע הם משאב נדיר.
עוד בעיה: מתחמי הרכיבה שיש בד”כ נהדרים לאימוני אינטרוולים קצרים יחסית (למרות כמה שרוטים שעושים בהם גם נפח), והם בעיקר כמעט תמיד – מישוריים לחלוטין. אם אתם רוצים לשפר את יכולת הטיפוס שלכם באמצע השבוע אין לכם המון ברירות. הפתרון השגור יהיה לטפס כמה פעמים בעליה מוכרת כלשהי, כזו עם מעט תנועה. יש כמה כאלה, והמתאימות ביותר לכך הן בכבישים ללא מוצא – כגון מערת הנטיפים, ועוד.
הנה אופציה אפשרית לרכיבה קצרה, עם עלייה יפה, אפקטיבית, בסביבה שקטה ממכוניות, ועם הזדמנות לתרגל סיבובים מהירים בירידה: לופ הכביש של פארק קנדה.
המסלול הסלול בפארק קנדה
אם אתם תושבי המרכז, מחפשים איזה מסלול כמעט סטרילי, ועם עליה אמיתית – זה יכול להיות יעד מעולה עבורכם. רק כמעט סטרילי משום שהוא לא סגור למכוניות – ואלה, בכמות מאוד נמוכה באמצע השבוע, יכולות להגיע מדי פעם אז חייבים לרכוב בזהירות גם שם. היתרון שלו הוא בגיוון – ובעיקר, בכך שהוא יכול להיות מסלול נפלא לאימון חזרות קצר שבו אחרי כ 10 הקפות שם אפילו תצברו גובה מצטבר מכובד בהחלט של כ 1000 מטרים.
רוכבי השטח מכירים את היער הזה הייטב – יש בו כמה סינגלים מצוינים, והוא נחשב טוב במיוחד אחרי הגשם, כיוון שהקרקע והמיקום משאירים את המקום רכיב יחסית, גם כשבבן שמן הסמוך בוצי מדי. בבוקר אמצע שבוע טיפוסי יחנו בחניה המסודרת שבכניסה למקום לא יותר מ 5-10 מכוניות של רוכבי שטח שבאו לפנינת הטבע והרכיבה הזו – דקה נסיעה מלטרון. אם אתם חייבים את הקפה שלכם מייד אחרי הרכיבה, אפשר לחנות בלטרון ולרכוב לפה – זה ממש ליד.
יתרון נוסף של ההקפה בפארק קנדה הוא שהיא לא נבנתה למען רוכבי האופניים – היא קיימת שם, בתחזוקה טובה וגבוהה (על ידי קק”ל?) ממילא, והמכוניות שכן מגיעות לשם בסופי שבוע, מנקות קצת את רוב האבנים מהכביש, למרות שבכמה סיבובים תמצאו כאלה במסלול, וכדאי להזהר. כשזה לא בשבילנו הציבור הזעום של רוכבי הכביש, וזה מתוחזק הייטב לאלפי המטיילים שמגיעים לשם – יש סיכוי שהכתבה הזו תהיה רלבנטית לתקופה ארוכה יותר…
פער הגובה שתצברו פה הוא כ 100 מטרים חביבים. מתחילים בגובה 271 מטרים מעל פני הים, והנקודה הגבוהה ביותר היא ב 368 מטרים. המרחק של ההקפה כולה הוא כ 4.5 ק”מ, וקטע העלייה שבה אורכו כ 1900 מטרים, מה שאומר שהשיפוע לא היסטרי, וזה נובע גם מסוג של מישור באמצע העליה שאורכו כ 300 מטרים שיאפשר לכם להחזיר מעט דופק, אם תרצו בכך.
אחרי כ 1900 מטרים – פונים שמאלה מהכביש בו התחלתם למגמת ירידה. הירידה הזו היא קטע הכביש המגניב יותר שבלופ, והיא יפה, עטורת סיבובים, ופה ושם אבנים על הכביש. היא מורידה אתכם עד לאגם שבתחתית הפארק, וממנו העליה מתחילה שוב. פנייה שנייה שמאלה ואתם חוזרים לקטע בו התחלתם.
הקפה בקצב טמפו איכותי שהעלתה לי דופק בכיף עם ירידה לא מטורפת במהירות לקחה לי סביב ה 10 דקות בד”כ, כלומר רוב הרוכבים יכולים לעשות לופ כזה די בקלות במקסימום 15 דקות והמהירים והמטפסים יכולים לרדת מה 10 דקות באינטרוולים החזקים יותר. מושלם לשעה וחצי של בילוי בוקר, והרבה יותר ארוך מהכמה דקות הבודדות של ההקפה בראש ציפור למשל.
רכיבה בטוחה.
צילום: אילן שחם ויוג’ין לויט
כתב: גיא חלמיש