סוף דצמבר, השעון מתקתק, ביום האחרון של השנה (31/12/2016) מסתימת ההרשמה ללוטו של לדוויל 100 2017. אני יושבת מול מסך המחשב. השאלה היא רק האם ללחוץ Enter או לא? ואז אני נזכרת באותו הרגע, ובאותו היום: כשאני שם, בגובה הרב של ההרים, אני דוחפת את האופניים באטיות במעלה קולומביין…
בעוד אני נאבקת קשות להכניס אוויר לריאות, אני לא יכולה להתנער מהמחשבה: איך לעזאזל הם סחבו את את ציוד הכרייה לכאן לפני כל כך הרבה שנים”. נו טוב, כנראה הסיכוי לזהב או כסף גורם לכולנו לעשות דברים מטורפים.
מאת: שרון שחר
רוצים להגיע? נדרשת החלטה מהירה
ההרשמה ללדוויל נעשית כהגרלת לוטו. הלוטו נפתח ב-1 לינואר ונסגר ב-31 בדצמבר. אפשר להירשם כבודדים או כקבוצה, ואז אם השם של אחד עולה כך כל הקבוצה נכנסת. ההגרלה מתרחשת בתחילת ינואר, וההודעות לזוכים נשלחות באמצע ינואר. אם הגרלת את הכניסה העונג יעלה לך $425 (פלוס עמלה). למהירי החלטה יש עוד כמה ימים לבחון את מזלכם.
לדוויל 100 – מירוץ לרוחב השמיים
Race Across The Sky – מה כל כך מיוחד במירוץ הזה שמושך כל כך הרבה אנשים לסבול שנה אחרי שנה, ולחזור ולסבול עוד? בשביל אבזם לחגורה? (אני אחת מאותם מטורפים שרוצים את האבזם הזה וכבר יש להם חגורה מתאימה).
האם זה המסלול? האתגר? האם רק בגלל זה שלאנס ארמסטרנג התחרה וניצח? האם יש משהו מעבר להילת הסלבס’ הפוקדים את המירוץ שמושכת אלפי אנשים להגיע לעיר הקטנה הזאת ולסבול?
> לכתבה הראשונה על לדוויל – לחצו פה.
קבוצת הפרו והסלבס’ מעולם אופני ההרים, הכביש וכדורגל אמריקאי (קידמת התמונה – לורנס טן דם). תומונה באדיבות: סטיב סאנדי (Steve Sunday)
לדוויל העיירה
לדוויל היא עיירת כורים קטנה בקולורדו – שני רחובות וחצי, וקצת יותר מ-2500 תושבים. בקנה מידה אמריקאי זו אפילו לא עיירת פצפונת. היא לא עיירת סקי מפורסמת ואין בסביבתה הקרובה אטרקציה סנצסיונית. אז מה כן? יש לה אופי, והרבה היסטוריה.
ההיסטוריה של לדוויל מתחילה באמצע המאה ה-19 בשיא תקופת הבהלה לזהב – שנתגלה בסמוך לעיירה ומשך כורים ואחרים. בום הזהב של העיירת היה קצר מאוד, וזאת בשל מרבצי “חול” שחור שמנעו את כריית הזהב. סיפור רגיל באותה תקופה, שסופו בדרך כלל בעוד עיר רפאים בין ההרים. אבל המזל האיר לה פנים בשנית כשגילו שאותו חול שחור כולל מרבצים של מתכת אחרת – כסף.
בשיאה לקראת סוף המאה ה-19 מנתה יותר מארבעים אלף תושבים והפכה לאחת הערים הגדולות של תקופת הבהלה לכסף. ההיסטוריה של העיר מטובלת במיטב סיפורי המערב הפרוע שראינו במערבונים, עם דמויות כמו דוק הולידוי ופורעי חוק אחרים שהתגוררו בעיירה ושריף חזק שמנסה לעשות סדר. לרחוב הראשי של לדוויל יש עדיין את אותו לוק של המערב הפרוע, ובצהרי היום ציפתי לראות איזה דו קרב אקדחים מתרחש. נקפוץ קדימה עשרות שנים, וכמו ערים רבות בארה”ב שכלכלתם מתבססת על תעשייה או כרייה, גם לדוויל דעכה, ושיא הדעיכה היה בשנות ה-80 של המאה ה-20.
תחתית Powerline. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
ההיסטוריה של לדוויל 100
כאן באה נקודת התפנית. אם אין כסף – נבנה על תיירות. מירוץ לדוויל 100 נוצר כדי למשוך ענף תיירות חדש לעיירה. ענף המנצל את הנתונים הטבעיים שלה. הגובה – 3000 מטר מעל פני הים, ההרים והאתגר שגלום בחיבור שני אלו. הנה סרטון קצר שיתן לכם קצת צבע למה שכתבתי עד כה והרב מוטיבציה, אז תצפו עד הסוף.
קצת על סדרת התחרויות של לדוויל
היום הלדוויל 100 זאת למעשה סדרה שכוללת כ-17 מירוצים ואירועים שרובם מתקיימים בלדוויל. באופני הרים יש גם מירוץ 50 מייל שמתקיים באמצע חודש יולי וכיאה לעברה של העיירה קרוי Silver Rush 50. בשנה האחרונה נוסף מירוץ רב יומי על מסלול ה-100 שמתקיים בסוף יולי. תוסיפו לזה גם מספר מירוצי ריצת שבילים במרחקים שונים החל מ-10 ק”מ, שמתקיים יום אחרי הלדוויל 100 ועד 100 מייל שמתקיים שבוע אחרי. השלמת קומבינציה של אלו בשנה קלנדרית תזכה אותכם בתואר הנכסף: Leadman או Leadwoman, וכמובן באבזם מיוחד. מתחילים לראות מוטיב?
הרוב באים במטרה לזכות באבזם הנחשק, אבל גם במירוץ לאבזם יש אופציות שונות: המסיימים בפחות מ-12 שעות יזכו באבזם כסוף וקטן ואילו המהירים יותר שיסיימו בפחות מ-9 שעות יקבלו אבזם עם אפקט בלינג גדול יותר בצבעים כסף וזהב. יש גם גרסאות נוספות לאבזם – למסיימי 10 מרוצים, 20 מרוצים וכו’, ככה שתמיד יש סיבה לחזור בשנה הבאה. מעבר לקרב על האבזם, יש כאלו שיש להם סיבות אחרות או נוספות להתייצב על קו הזינוק. מאבק אישי, עזרה לאחרים, או סתם החלטה שזה היום המתאים לרכוב עם חצאית סקוטית.
היום שאחרי. משתתפי הלדמן ואחרים שוב בפעולה
הימים שלפני – שלב א’ בתובענה למה לדוויל?
בימים שלפני המירוץ העיירה לובשת אווירה חגיגית. חנות המטה של סדרת לדוויל נפתחת לקהל. זאת ההזדמנות לרכוש מזכרות מהמירוץ עם הלוגו “סדרת לדוויל” או “לדוויל 100”. הרחוב הראשי מתמלא ברוכבים וברכבים עמוסי אופניים. בתי הקפה עמוסים ברוכבים וצוותי התמיכה שלהם. ברור לכולם שמשהו גדול הולך לקראת פה.
אם אתם בקיאים במראה רוכבי העילית ללא קסדה, תוכלו גם לשחק במשחק הסלב-ספוטינג. משחק שלא שיחקתי מאז הימים בהם עבדתי בסמיכות לשדרה החמישית בניו יורק. כי על קו הזינוק השנה יתייצבו שמות גדולים בעולם אופני הכביש וההרים. אישית במשחק הזה די נכשלתי שעשר דקות אחרי שסיימתי שיחה של בערך שעה עם לורנס טן דם נפל לי האסימון מי זה הלורנס הזה שאיתו דיברתי. אופס…
רכיבה מקדימה של המסלול על הגלגל של טד קינג. שמחה לדווח ששרדתי בדיוק 3.5 מייל ואז הוא פתח מבערים
ביום שישי נפתח האקספו. להפתעתי האקספו היה קטן וצנוע יותר ממש שציפתי. SRAM פתחו עמדת תיקונים, GU חילקו דוגמיות של מוצרי התזונה החדשים שלהם שיהיו על המסלול למחרת, ועוד כמה דוכנים. גולת הכותרת מבחינתי היה הדוכן של Boa שהתקינו חינם (מילת המפתח) חוגות Boa צבעוניות לאלו שהביאו נעליים עם החוגה. כמובן שבחרתי וורוד.
סמוך לשעה 11 בבוקר האקספו כמעט מתרוקן וכולם מתחילים לצעוד לעבר אולם הספורט של הבי”ס המקומי שם יתקיים התדרוך לפני המירוץ. התדרוך הוא הפניג בפני עצמו. האולם מלא עד אפס מקום ואנשים נאלצים גם לעמוד במסדרון. אחרי הרבה פרומו לספונסרים מגיע הרגע שכולם הגיעו עבורו. לא, זה לא לשמוע כמה מילים אחרונות על המסלול או סתם עוד מנהלות של הרגע האחרון. אם כי גם אלו חשובים. את אלו כולם כבר טחנו ולעסו מספיק בימים האחרונים. כולם כאן בשביל דבר אחד, או יותר נכון אדם אחד. אנחנו כאן כדי לשמוע במקור את הנאום המפורסם של מיסד המירוץ קן קלובר (Ken Chlouber), לקבל השראה ואנרגיה לבאות.
הבטן מתהפכת יותר ממה שהתהפכה קודם והעצבנות מתעצמת. Yes, I will be digging deep tomorrow. רק שאז עוד לא ידעתי כמה עמוק.
אולם הספורט של בית בספר המקומי מלא על אפס מקום לתדרוך אחרון וכמה מילות השראה ממיסד המירוץ קן קלובר
קו הזינוק
על קו הזינוק השנה התייצבו 1564 רוכבים, מהם כ-50 רוכבי עילית שמתוכם מספר לא מבוטל של רוכבי הטור העולמי בעבר ובהווה. את קו הסיום חצו 1349 רוכבים, 136 מתוכם נשים. 27 ארצות זכו ליצוג. 6 זוגות התחרו על אופני טנדם, 16 גברים התחרו על אופני סינגל ספיד ו-2 נשים.
אני, במתחם הלפני אחרון, הכחול, וזאת רק בזכות היותי חלק מקבוצת World Bicycle Relief. כיוון שחלק עיקרי בלדוויל הוא הקהילה המקומית וכדי להוסיף עניין למירוץ, אחד מרוכבי העילית המקומיים נשלח להתחיל בסוף התור במטרה לעקוף כמה שיותר רוכבים עד קו הסיום. על כל רוכב שנעקף $5 יתרמו לעמותה. בסוף אותו יום הוא עקף מעל ל-1,200 רוכבים. משימה לא קלה, ותכף תבינו למה.
רוכבי העילית במתחם הראשון (מימין לשמאל: טוד וולש (6), ג’רמיה בישופ (4) – שימו לב לאירובר). תמונה באדיבות Steve Sunday
הטמפרטורות נושקות לאפס מעלות כשהשמש עולה. מסתבר שזאת אחת ההתחלות הקרות ביותר של המירוץ מזה שנים. מזל שהבאתי איתי סווטשירט. השפתיים כבר סגולות ואני נלחמת ברעידות. לא נורא אני אומרת לעצמי עוד מעט מתחילם תתחממי מהר, לפחות זה מה שכולם אומרים.
בהחלטה שתסתבר כקריטית ושגוייה החלטתי ללבוש לבוש מינילי: שכבת בסיס דקה, חולצת רכיבה דקה ומאווררת, וסט, מחממי ידים, מחממי ברכיים וזהו. ההנחה היתה שאחרי כמה דקות של קור עם הטיפוס הראשון אני אתחמם. אז נתתי לרייסרית שבי להוביל את ההחלטה, כי למה לאבד 2 דקות בלהוריד שיכבה אם אפשר לקפוא כמה דקות. 6:25 כמה דקות לירית הפתיחה, אני מוסרת את הסווטשירט לצוות התמיכה שלי (שם בומבסטי למישל וסאמר הכלבה שלי). תוך כדי התקדמות איטית רוכבי המתחם הלבן נאבקים על עמדה טובה יותר, ואני חושבת לעצמי כאילו זה משנה משהו כשאתה כ”כ בסוף. והנה זה בא – יריית הפתיחה.
תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
Gun Time המסלול והמירוץ
לדוויל 100 הוא בעצם כ-104 מייל (כ-166 ק”מ) המתחילים ומסתיימים בלדוויל במסלול הלוך חזור וסה”כ טיפוס מצטבר של כ-3,600 מטר. רוב המסלול הוא שילוב של דרכי עפר וג’יפים, קיטעי קישור של אספלט, קטע סינגל אחד זורם, וכמה קטעי הייק-א-בייק, כי אי אפשר בלי.
את המסלול נהוג לחלק ל-5 חלקים לפי תחנות ההאכלה: Pipeline ו-Twin Lake ו-3 הטיפוסים העיקריים: St. Kevin’s (מבטאים “Key-ven”), מיד אחריו Sugarloaf ומצידו השני Powerline, ואחרי קטע מתגלגל בא הטיפוס הארוך ביותר לפסגת מכרה Columbine. 
ההנאה מההתחלה המהירה נגמרת עבורי די מהר, כשהעניים מתחילות לדמוע מהרוח הקרה, וצבע הפנים שלי מתחלף לסגול עמוק. איבדתי לגמרי את התחושה בידים וכפחת הרגליים.
הדהירה המהירה נגמרת בחרקה מחרישת אוזניים. אוי הכאב של הקרחונים שפעם קראת להם כפות ידים לוחצים על הברקסים. אנחנו בעצירה מוחלטת. צוואר הבקבוק המפרסם ותחילתו של המירוץ האמיתי. עבור הרוכבים שבראש זה המקום לפתוח מבערים ולרוץ קדימה. אבל עבור השאר: כאן מתחיל המירוץ על הקו – אותו מירוץ ריגעי בין אלו שמנסים לעקוף לאלו שרק מנסים לשמור על הקו שלהם מבלי להוריד רגל.
מגיעים לירידה – זה הרגע שלי לצאת לעקיפה. זה הקטע הטכני של המסלול ובירידה כמובן, זה הרגע לזרוח. אוי כמה הייתי משלמת לאצבעות בתפקוד מלא, אבל גם 50% יספיקו. לוקחת קו קצת אגרסיבי ואפילו עוקפת כמה גברברים. הם מצידם לא אוהבים לראות את ברבי עוקפת אותם. אני מיד מרגיעה: חברים תנו לי להנות מרגע התהילה שלי. אתם תעקפו אותי בעליה הבאה.
Powerline – ירידה תלולה ומחורצת. כמו שאתם יכולים לראות הקו שתבחרו קריטי. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
מנסה לאכול ולשתות, לא, עדיין אין מצב. הבטן לא משתפת פעולה. 3 שעות לתוך המירוץ ובקושי שתיתי 3 שלוקים ואכלתי חצי חטיף. נו טוב, אין זמן לבזבז. 16 ק”מ של טיפוס מפרך לפסגת מכרה Columbine. זאת הנקודה הגבוהה ביותר על המסלול שמגיעה לגובה של כמעט 3,800 מטר. כשהחלק העליון שלו תלול, מדורדר ועובר בני התמותה הוא הייק-א-בייק ומאבק בחוסר החמצן.
סוף סוף אני בפסגה, אבל אין זמן לבזבז. הטיפוס לקח לי הרבה יותר זמן משתכננתי. מבלי לבזבז שניה מיותרת אני דוהרת חזרה. אז, כשתגיעו לפסגה, קחו דקה או שתיים להנות מהנוף ואולי אפילו תמונה. כי מי יודע אם אי פעם תהיו שם שוב.
22 ק”מ של מסלול מתגלגל. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
עם בערך 2 דקות מיותרות ל-cutoff אני חוצה את תחנת ההאכלה. אני פוגשת את מישל מוסרת את התיק שלי ולוקחת ממנה את התיק החליפי. סוף סוף גם התחממתי מספיק להוריד את הוסט ומחממי הידים. שיא חדש, לקח לי רק 97 ק”מ להתחמם.
כמעט בפסגה. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
תחנות ההאכלה שוות אזכור נפרד. המירוץ מעניק תמיכה מלאה למתחרים. אבל רוכבים רבים מעדיפים להיעזר בצוותי תמיכה משלהם. צוותי התמיכה האלו הם מה שהופך את התחנות למסיבת ענק: טור של אוהלים ומעודדים שמשרת רוכבים על פני לפחות חצי קילומטר מקבל את פנינו בכל תחנה. למסיבת הענק הזאת, יש גם פוטנציאל לבלגן גדול ולהחמצת הצוות שלך אם אין לכם אוהל גדול וצבעוני. כדאי לתאם מראש את נקודת המפגש. במקרה שלי את הקשקוש בזנב של הכלב הקופץ לא יכולתי לפספס.
תחנת ההאכלה ב-Twin lake, תחנות ההאכלה הם הפניג בפני עצמו. (תמונה מישל הנדרן)
ממשיכה בדרך ומגיעה אל “המסריחה הקטנה” (Little Stinker): קטע שבהלוך לא ספרתי מתגלה בחזור כעליה קצרה ו…מסריחה! שיפוע של כ-25% ודרדרת מצריכים ירידה מהאופניים ודחיפה. המסריחה הזאת, שברה אותי סופית. בקושי הצלחתי לדחוף את האופניים בעצמי והייתי אסירת תודה לאותו צוות מעודדים כשתפסו את האופניים ועזרו לי לדחוף לקראת סוף המסריחה.
המסריחה הקטנה. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
אמצע הדרך – סוף הדרך
בעוד אני נלחמת ברוח הפנים, אני רואה אותה את התחנה הבאה ואז רואה גם אותה – הגברת שאתם לא רוצים לראות כי זה אומר רק דבר אחד: סוף הדרך.
אני מנסה להעמיד פנים שלא ראיתי אותה, אבל זה קצת קשה כי היא ממש באמצע המסלול. היא מסמנת לי לעצור, ואין ממש ברירה. אני כבר יודעת את הסוף, אבל היא אמרת את זה בכל מקרה: “פיספת את הקט-אוף ב-5 דקות”.
קייט, חברתי לקבוצת WBR, מראה לנו איך עושים את זה ברכיבה. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
באינסטינקט של ישראלית טובה אני מנסה להתווכח או יותר נכון להתחנן: תני לי להמשיך אני אסיים ב-12.5 שעות, עדיין בתוך 13 השעות, אבל אז אני עוצרת את עצמי. היא כבר מורידה את הצמיד מהיד שלי ואת הטימינג ציפ ממספר המתחרה. אני פתאום מבינה שהדמעות בעניים הם דמעות המשלבות בתוכן לא רק אכזבה אלא גם הקלה. הגוף אמר את שלו וזה הזמן לסגור את הבסטה. זהו, יומי מסתיים אחרי כ-75 מייל (120 ק”מ). היום אני כבר לא אזכה לראות את השטיח האדום וקו הסיום.
שטיח האדום וקו הסיום. קייטי מסיימת בעידוד הילדים. תמונה באדיבות ג’רד ואשלי גרובר (Jered and Ashley Gruber)
תוצאות
בין רוכבי העילית, בגברים טוד וולש, ג’ו דמברוסקי וג’רמיה בישופ שלטו במסלול כבר מהק”מ הראשונים. השלושה החזיקו ביחד רוב המסלול, אבל כשהגיעו לPowerline בחזור, בישופ לא עמד בקצב שהכתיבו וולש ודמברוסקי הכבישון. דמברוסקי הפתיע את וולש שלמרות היותו כבישון הצליח להחזיק איתו את Powerline וכמעט עד הסוף, עד שוולש תקף ב”שדרה” ואמר שלום לדומברוסקי. וולש חצה את קו הסיום ראשון בזמן של 6:19 שעות, שני הגיע דמברוסקי כ-6 דקות אחרי ושלישי בישופ כחצי שעה אחריהם.
ג’ו דמברוסקי שורף את המסלול (תמונה מישל הנדרן)
זה הנצחון השלישי בלדוויל 100 לוולש שעבורו זה היה אישי, הוא סרב לתת לכבישונים להשתלט על המירוץ ולנצח. כמוני התייצב למחרת על קו הזינוק של Breck Epic ואף שם סיים בראש הפודיום. ג’ו לאחר התאוששות קצרה חזר לאירופה להתחרות בוולטה של ספרד.
בקרב הנשים, סאלי ביגהם הבריטית שלטה באופן מוחלט מן ההתחלה וסיימה ראשונה בזמן של 7:05 שעות. זה הניצחון השלישי שלה בלדוויל. בין המקום השני לשלישי הסתמן מאבק די צמוד שבסופו סיימה לורנזה מורפין ממקסיקו בזמן של 8:01 שעות ומספר דקות אחריה סיימה ג’ניפר סמית’ מקולורדו.
מנצחת הנשים Sally Bigham בהפרש של כמעט שעה מהמקום השני
היום שאחרי
לכל רוכב תחרותי יש יום כזה. יום שכמה שתנסה הנסיבות לא עובדות בשבילך. לדוויל 100 היה ה”לא היום שלי”. אחרי ההתחלה הקרה מהרגיל, הגוף שלי לא הצליח להתאושש, והרגשת הקרטיב נמשכה ק”מ רבים. גרוע מזה לא הצלחתי לאכול או לשתות כמעט כלום ונורת המנוע נדלקה כבר אחרי 3 שעות. במנטליות איירונמן של להמשיך לזוז קדימה הצלחתי לדחוף קדימה אבל בקצב איטי מהמתוכנן. קריאת העידוד של קן קלובר dig deep את כמעט בסוף (העלייה כמובן) סיפקה בוסט ריגעי. אבל נס פח השמן במקרה שלי נמשך רק עד הק”מ 120 ואז גם הוא אזל.
ביום שאחרי אותה הרגשת חנק של אכזבה שעדיין תקועה בגרון, צריך לחזור ללדויל: יש מירוץ 10 ק”מ לעודד. בעוד אני בקו הסיום, אני רואה את קן קלובר ומחליטה לגשת להודות לו על העידוד ב-Columbine. הוא שואל אותי איך הלך ובעצב אני מסבירה לו שלצערי לא סיימתי. אחרי מספר מילות עידוד הוא גורם לי להבטיח לנסות שוב בשנה הבאה. אני כנראה מזוכיסטית מלידה ומוצאת את עצמי מבטיחה.
שרון שחר – כותבת הכתבה: להתראות בלדוויל 2017!
למרות האכזבה האישית והעובדה שהחגורה תצטרך לחכות עוד שנה לאבזם שלה, אני גם מאוד גאה ושמחה. אני גאה שיחד כחלק מקבוצת World Bicycle Relief הצלחנו לגייס מעל ל-78 אלף דולר שהם 535 זוגות אופניים והצלחנו לשפר את חייהם של 535 תלמידי בית ספר באזורי הספר של אפריקה. אני גאה שלמרוץ הזה יש משמעות נוספת, חשובה יותר מהמטרה האישית, וזאת הושגה במלואה. אני שמחה גם על החוויה עצמה, על האנשים שהכרתי, החברויות, ועל הלקחים שלמדתי.
חזרה למחשב ולמציאות. נו באמת, כאילו היה ספק. לחצתי על ה-Enter ואני מתכוונת לחזור באוגוסט הבא. לא רק בגלל ההבטחה לקן אלא בגלל שעבורי זה סיפור ללא סוף. אז כן אני מתכוונת לנסות שוב.
לפני שאסיים רציתי להודות גם לכם הקוראים על כל מילות העידוד ששלחתם לפני המירוץ. עזרתם לי במסע ההשירדות שלי.
אז לדוויל נתראה באוגוסט הבא!
לרכוב עם כוכבים. בתמונה עם (מימין לשמאל): ג’ו דברוסקי, טד קינג, טימי דוגן, לורנס טן דם וקרייג לואיס חלק מחברי הקבוצה
מאת: שרון שחר
תמונות: Jered and Ashley Gruber, Steve Sunday, Athlinks מישל הנדרן ושרון שחר