מאי 2005. כעשרה רוכבים יושבים במעבר טאבה לירדן וכוססים ציפורניים. רגע אחרי מגיע חזי יצחק, החוט המקשר בין הרוכבים, ומודיע שהירדנים מסרבים להכניס אופניים לירדן בגלל ניסיון התנקשות במלך על ידי אופנוען! למה? לשניהם יש כידון… לוגיקה פשוטה שהשאירה אותנו בחוץ להרהר באלטרנטיבה: הקפצות על הרחם. חזי, חוקר מדבריות שהאופניים מבחינתו הם רק האמצעי, הציע כתחלופה טיול רגלי בנחלים שבצידו השני של הירדן וכך יצא שטיול האופניים הוחלף במסעות בוואדי פונון, וואדי אל חסה וואדי אבן אל חמד. הטיול השאיר טעם של עוד אלא שכדרכו של עולם רשימת המאסט דו ארוכה עד מאד וירדן נדחקה עמוק בתוך הרשימה.
ינואר 2013 , חברת מאגמה שמתמחה בטיולי ג’יפים בירדן מקבלת את הרישיונות המיוחלים להכנסת אופניים לירדן. לבניית המסלול הראשוני הוזמנתי בין היתר עם עוד מספר מדריכי אופניים וצלמים להוות את ראש החץ. בשיחות ראשונות עם אריאל קירצ’וק ויפתח סהר ממועדון AllRide (השילוב של השניים האלו הניב למי שלא יודע את סינגל חרובית, את הפאמפטרקים הראשונים ועוד כמה פרויקטים שעדיין חל עליהם צו איסור פרסום), היה ברור מה אנחנו הולכים לחפש: נאקבים ארוכים שיורדים אל הערבה וסליק רוק שאפשר לרכוב בהם סטייל יוטה, ארצות הברית.
השבר הסורי אפריקאי הטיב עם הירדנים הרבה יותר, ההרים שלהם יותר גבוהים, הנחלים שלהם יותר זורמים וגם הצד שלהם נע צפונה בקצב של 11 מילימטר בשנה (זה נשמע מעט אבל וואדי פונון המקבילה הירדנית לפארק תמנע נמצא כבר 105 קילומטר צפונית לו). זו הדרך שלנו כך אומרים הירדנים להצטרף מתי שהוא לשוק האירופאי ולהשאיר אותכם הישראלים להתמודד לבד עם הבעיה הפלשתינית.
כתב: עזרא שהרבני
צילום: אריאל קירצ’וק, עזרא שהרבני
לירדנים שוב היו תוכניות משלהם. הפעם נושא הבשורות הרעות היה מנחם עבאדי, המדריך של חברת מאגמה. לא הספיק למנחם עבר של כ-300 טיולי ג’יפים בירדן ועשרות מסמכים ממשרד התיירות, משטרת עקבה ועוד כדי שהפקיד יחסום אותנו בגופו מלעבור עם האופניים. שוב נאלצנו להרים טלפון לאשר פחימה, המציל הלאומי שלנו שבא לאסוף את האופניים ולאפשר לנו להצטרף לאלטרנטיבה הלא אטרקטיבית: טיול טנדרים בירדן.
רגע אחרי בעקבה, אני מזהה ערימות של מתכת זרוקות בצידי הכביש, מדובר היה בבליל של אופניים שהסינים בארץ כבר מזמן העבירו לדארפורים שמצידם כבר שדרגו את שלהם. ערימות של אופני 24, 26 אינץ’ בשמות כמו mountain cat ,panasonic ו bridgestone, עם כידונים בעלי קרניים רופפים, כיסא שנקדח בבורג ואינו מאפשר הרמה וברקסים השם ישמור.
חלקם היו עם כידוני נג”ש, סטייל אופני המוטוביקאן שזרוקות אצלי במחסן משנות השמונים ואחרים היו עם תיקי Bike Packing צבעוניים בקצה העליון של המשולש.
אמינות עשר, אפס תקלות בשלושה ימים
באותם הרגעים היה ברור לי שזה התיקון שלי להוריד את הטיקים הלא רצוניים שהתחילו להיות לי בידיים. 15 דינר ליום לאופניים של שני שקל, בחישוב פשוט סוחר הברזל דרש 45 יורו לחמישי, שישי, שבת, אלא שלמזלנו הגיע המדריך הירדני והסביר לו שמדובר בסך הכל ביומיים: מחמישי עד שישי ומשישי עד שבת. נפרדנו כאמור מ 60 יורו לשני זוגות שהחזירו את החיוך לשניים שכל מה שרצו זה לפדל בירדן.
מדובר היה באירוע מכונן, נקודת מפנה שמבחינתנו הייתה באותו הקנה מידה של החצייה של התעלה או של השודד שנפל לים בשיר של כוורת, לא פחות. לא חיפשנו רק את הנאקבים ואת הסלעים, חיפשנו גם את השונה, את המרחב הפתוח. מעטים המקומות במדבר הישראלי שלא רואים בהם כלום ל 360 מעלות. לאט לאט תוך כדי רכיבה בקע דייסה התחושה היא של כניסה למרחבי ענק שלא נגמרים. הקע הנו ימת מלח, משטח מישורי רחב ללא סוף, לא סתם נבחר המקום למרוצי גמלים.
קע דייסה בדרך לוואדי רם
הטיקים נעלמו והחיוך התפשט על השפתיים. האופניים החזירו אותנו לילדות. פה ושם טיפסנו על מרבדי סלע בצידי הקע, ריווחנו מרפקים לצורכי שיכוך וגלשנו כאילו היו אלו המורווד והסופרפליי שהשארנו בגבול. על פלטה קטנה בתצורת סינגל ספיד כשהשרשרת באלכסון נאלצתי לייצר קדנס מספיק גבוה כדי להספיק כמה שיותר לפני החשיכה. רכיבה הזויה בעמידה בדפקים אנארובים ללא קליטים שכן לכסא הייתה תנועה בלתי נשלטת ימינה ושמאלה.
כשאלוהים יצר את המדבריות בעולם הוא ייצר אותם בשטאנץ, אולם את המדבר הירדני הוא כנראה עשה בעבודת יד. מדובר במדבר בוטיק: ההרים מאבן חול אדומה נראים כאילו אלוהים שיחק בחול ים עם דלי וטיפטף אותם טיפות טיפות. מאהל האירוח שוכן על קיר סלע שכזה, קירות הסלע מתפוררים אט אט, מספקים צורות משתנות והדיונה מצידה מקבלת 50 גוונים של אדום. במקום כזה מתבקש לשלב טיול ג’יפים של שעתיים במרחבי וואדי רם. לא סתם הג’יפאים אוהבים את ירדן. למעט המחיר הנמוך של הדלק אפשר לנהוג בכל מקום, ללא פיקוח בדיונות בין איי סלעים ענקיים בצורות מטורפות, ובין לבין לשלב עצירות לצד ציורי סלע מלפני 2600 שנה עם אפשרות לעלות מדי פעם על גמל לצילום סמי תיירותי.
לצד הסלע בכפר שוכן לו מעיין מטורף ובו אפשר להשתעשע באופניים, הסלע הנוקשה לא מאכזב ומאפשר גלישות במורד אל עבר הבריכה עם טבילות במקור המים העיקרי של עקבה.
יפתח גולש אל המעיין לרקע הסלע הנוטף
האירוח של הבדואים הוא לא פחות ממושלם, קבלת הפנים המסורתית עם צ’איי רווי סוכר לפני המקלובה המוגשת לארוחת ערב. אז גם סיכמנו את היום בו הצלחנו לעשות מהלימונים לימונדה ותהינו האם יש קשר בין חוסר השיניים אצל הבדואים לכמות הסוכר בתה.
טיול זריחה המאהל צמוד לסלע על אבן החול האדומה
ארץ הקשתות הייתה היעד הבא. מיקומה בדרך לפטרה ואליה התכווננו לצאת ברכיבה, אלא שהרכיבה בתנאים יותר קשים מהקע כשאט אט שבילי ה4*4 הופכים חוליים, הביאו לזריקת אופני הברזל אל הטנדר להשלמת הכמה קילומטר החסרים.
בכלל אצל הג’יפאים ישנו מוטיב חוזר כשהם נשאלים “עוד כמה קילומטר עד שמגיעים” הם עונים ב- “כמה קילומטר”. דברים שכל כך חשובים לנו רוכבי האופניים כמו עבירות חולית ומרחק הופכים לשוליים בקרב הג’יפאים, מבחינתם רק ששקית הגרעינים לצד הנהג לא תתרוקן.
בקשת הגדולה של חרז’ה, העלינו בכוחות משולבים את האופניים למעלה למקצה רכיבות שהפריד בין האמיצים (יפתח) ובעלי שיקול הדעת (אני). בירידה משם הכוחות המשולבים התאדו ואוסף הצינורות נאלץ לעמוד במבחן השלכתם אל הדיונה שמתחת…
אזור פטרה, אותו חקרנו התגלה כאזור עם עושר נבטי קדום, רכיבה לצד בורות מים קדומים, קברים נבטים חצובים בתוך הסלע, מאגורות אחסון, מדרגות שמובילות לכל מיני מקומות, סדקים וחריצים בסלע המאפשרים כניסה לאופניים או ברגל בלבד ואפילו סופסוף מקטעי סלע שמאפשרים רכיבה. שוב סחטנו את המשככים (המרפקים והברכיים) ושוב הבאנו את האופניים לקצה עם רכיבת אול מאונטיין, תוך יצירת קווים מתונים בדרך למטה.
זה לא במואב יוטה
וכך התנהלנו שני רוכבים בליווי צמוד של שני צלמים רמי דרג עם פמליה נכבדת של שלושה טנדרים, שני מדריכים ישראלים, מדריך מקומי ושוטר ירדני.
עדי ואריאל מצלמים את יפתח הדוגמן על הסליק רוקס.
דיי מהר התחלנו לבטא את עוצמות הרגש במגוון קולות בלתי נשלטים, צהלות, יבבות, צחוקים וקריאות התפעלות בלתי ראציונליות. כשדובי רוזנברג, מדריך השטח של מאגמה מטפס על הסלעים ומנסה לכוון אותנו מלמעלה.
בפטרה הקטנה אנחנו פוגשים בחבורת ישראלים חובבי צילום בטיול ג’יפים ומהווים אטרקציה. מעבר לבאסטות הקפה והכאפיות מבצבץ חריץ מזמין רכיבה. בתמימות וללא אסוציאציות אני שואל את אחד מהם “אחי, מה יש מאחורי החריץ” שאלה שהעלתה צחוק עד דמעות בקרב כל מי שהיה סביב.
מעבר דרך החריץ בדרך לגלות עולמות חדשים
ובכן חברים נחסוך מכם את התגובה, החריץ ההוא ללא קונוטציות מיניות פותח צוהר אל הרחם, לעולם שלם מבודד וחפור היטב בסלע.
העולם שנגלה מאחורי החריץ
ואז נגמר לנו הזמן, בכדורגל קוראים לזה זמן פציעות, כולם מסתכלים על השופט ומחכים לשריקה, הלילה כבר נכנס ואני מגביר את הקצב, בורח לג’יפ שם נמצא השופט הפרטי שלנו שקובע מתי מסיימים ומדלגים למלון. אלא שהסדק שבהר דורש חקירה ואני רוצה עוד, את הפרטנר איבדתי כבר מזמן, נטשתי אותו בכביש ואני רוכב לי הלוך ושוב בקניון הארוך והחשוך עד שאריאל מגיע להנציח את הרגע
ההתרגשות המטורפת המשיכה להתגבר למחרת בירידה בנאקב נמלה, הדרך הנבאטית הקדומה שחיברה את פטרה אל הערבה. דרך זו נסללה בחלקה העליון והתחתון והיא יורדת מרום של 1000 מטר אל מתחת לפני הים. בירידה המטורפת שבאה אחרי מספר חציות של רכסי הרים עם נוף במגוון צבעים וצורות הרגשנו כמו בוב ספוג ופטריק, מחזקים בגבורה את החברות האידיוטית וגולשים בחיוך אינפנטילי במהירות מפרקת איברים אל הערבה הנכספת.
מדי פעם בועטים ברגלית המשתחררת, בלי כפפות סופגים את הבורות במרפקים, נושאים תפילה חרישית ששום סנייק בייט לא יעקוץ את חיית המתכת כשממנה התחילו אט אט לעוף חלקיקי פלסטיק משל היו המצורע שמתכנן בריחה מבית הכלא וזורק את אצבעותיו מבין הסורגים. אחד המראות הבלתי נשכחים הוא של נחל רחב משובץ בגמלים ועצי ערער עם סחופת נחלים אדומה בוהקת כשמסביבו כקונטרס הרים בגוון של חום בהיר. עוד רגע וזה נגמר, מבט לאחור לפרידה זמנית מההרים והרהורים חסרי מעצורים לגבי הנאקב בכיוון ההפוך כשלפתע הרעב אחז אותנו. המאמץ הבלתי מתפשר להישאר על הסוס הביא אותנו בטיימינג מושלם אל ארוחת צהריים שארגן ראיד המדריך בערבה הירדנית. לא היו לנו ציפיות מהמטבח הירדני אלא שראיד הצליח להוציא את המקסימום ממצרכים כמו טונה, תירס, זיתים, חצילים, לאבנה ופיתות כשלקינוח חלבה עם פיסטוקים.
מתוך תשוקה לאיזו מעיין אנחנו ממשיכים לרכוב צפונה על הכביש. דראפטינג ארוך ומתיש שבסופו נכנסים לכפר חביב ובו נחל זורם שמאפשר מקלחת טובה וחזרה הביתה נקיים, שמחים וטובי לב (קולטים? נחל זורם אל מול פונדק ה-101, לא נתפש). בגבול אני נפרד מחיית הברזל הנאמנה שלי. חשבנו כתגמול לשדרג אותם בחלפים שסיימון ממצמן -אלוני אבא הביא אלא שהזמן אט אט אזל לנו וויתרנו על התעלול. אילו רק היה יודע המשכיר מה עברנו אתם, היה אולי מבין שערכם האמיתי אינו נמדד בדינרים אלא באושר עילאי שהסבו לשני רוכבים שחזרו לסופשבוע אחד להיות ילדים.
נבל דויד, אחד הפיתולים מהירידה הגדולה אל הערבה, החלק האחרון של איבוד גובה מצטבר של למעלה מקילומטר.
אחרית דבר
עוד אישור ועוד אישור ובסופו של דבר מנחם עבאדי וחברת מאגמה יצליחו להכניס את האופניים אל המדבר הירדני. 20 דקות מאילת נמצאים הרי אדום ומחכים שנושיט את היד וניגע בם, תפתחו יומנים הממלכה ההאשמית הופכת להיות האטרקציה התיירותית של אביב 2014. אולי. נ.ב: אם המותג “עבאדי” יוצר אצלכם, רוכבי האופניים קונוטציות שליליות בגלל כמות המרגרינה שנמצאת בעוגיות הריני להודיעכם שאין כל קשר בין השניים.
