חנן יוסף בילה בשבוע מחנה אימונים של חברת ASICS העולמית בפלמה דה מיורקה. רון לשם כתב את הספר "אם יש גן עדן" על חוויותיו ממוצב הבופור, אבל מחנה האימונים הזה היה הדבר הכי קרוב לגן עדן עבור כל חובב ספורט. הוא מספר לפאנלים על החוויה הייחודית:
איך הגעתי למחנה האימונים של ASICS?
לפני כשנתיים, הפייסבוק זרק לי מודעה: ASICS מחפשת ספורטאים שמשפיעים על הקהילה. עכשיו, אני אולי חובב ריצה מושבע, אבל "משפיען רשת"? רחוק מזה. בכל זאת, חשבתי לעצמי—מה יש להפסיד? מילאתי את הטופס, זרקתי איזה פוסט לאינסטגרם (שגרף לא פחות מ-38 לייקים!), והמשכתי הלאה.
חנן יוסף: מפוסט עם 36 לייקים לחלום ב ASICS
כמה שבועות אחר כך, שיחת טלפון הפתיעה אותי: "ברכות! נבחרת להיות חלק מקהילת ASICS FrontRunner העולמית." לרגע הייתי בטוח שזה אומר שעליי להתחיל להפציץ את הפיד שלי בפרסומות לנעליים, אבל אז גיליתי שהרעיון הרבה יותר עמוק. ASICS לא חיפשה פרזנטורים—היא בנתה קהילה של אנשים מגוונים, כאלה שאוהבים להיות בתנועה, להכניס השראה לסביבה שלהם, ולחיות את הספורט בלי פילטרים.
נבחרתם! ותוכלו לקבל את הכתבות במייל אם תמלאו:
חיי כשגריר ASICS FrontRunner
בפועל, להיות שגריר ASICS FrontRunner זה פשוט להמשיך לעשות את מה שאני אוהב—להתאמן, להתחרות, ולשתף את הדרך. אני מעלה פוסטים ורילס לאינסטגרם, מספר על שגרת האימונים והתחרויות שלי, וגם נותן הצצה לחוויות עם השותפים לאימונים מכל המסגרות שבהן אני מתאמן.
אבל הקטע הכי מיוחד הוא שהפרויקט הזה לא נעצר בגבולות המדינה. ASICS FrontRunner היא קהילה בינלאומית, וזה אומר שגם האירועים שלה חוצים יבשות. בכל שנה מתקיימים כמה מפגשים מרכזיים, ולמזלי יצא לי לקחת חלק בכמה מהגדולים ביותר—כמו אליפות העולם באתלטיקה בבודפשט ואירועי מרתון פריז. אבל גולת הכותרת? אירוע שנתי—מחנה האימונים, שבו חברי הקהילה נפגשים, לומדים, מתאמנים (ומתאוששים עם סטייל).
הזמנה למחנה האימונים
בסביבות יוני השנה, התפרסמו הפרטים על מחנה אימונים של ASICS—שבוע שלם בפלמה דה מיורקה. תזמון מעניין, בדיוק בחול המועד, מה שאומר שהייתי צריך אישור מיוחד מגורם עליון… כלומר, מאשתי. אחרי דיון קצר (שכלל מבטא של "אתה באמת צריך עוד מחנה?"), ובשקלול המצב בארץ, החלטתי להגיש מועמדות לקבל הקצאה למחנה.
לשמחתי הרבה, קיבלתי את הבשורה: אני בפנים! נבחרתי להיות הנציג הישראלי, לצד 70 ספורטאים נוספים מכל רחבי העולם. עכשיו רק נותר לי לארוז, לשים קרם הגנה, ולוודא שהכושר שלי מוכן לרמה של מחנה בינלאומי.
חוויה האישית שלי במחנה ASICS
אחרי יום טיסות לא קצר (שכלל יותר מדי המתנות, חטיפים יקרים בשדה תעופה, ומאבק תמידי על משענת היד), סוף סוף הגעתי למלון שלנו—וזה היה רגע של וואו אמיתי. המלון היה פשוט מדהים: 50 מטר מהים, נוף עוצר נשימה להרים, ושביל אופניים שנראה כאילו נמתח לנצח. כבר התחלתי לפנטז על ריצות בוקר מושלמות. אבל אין זמן לבזבז—עוד לפני שהספקתי לפרוק את התיק, יצאנו כולם ל-Shake out Run. אחרי שלוש דקות של ריצה קלילה עם שאר חברי הקבוצה, הבנתי משהו חשוב: אף אחד כאן לא בא לשבור שיאים. המחנה הזה הוא קודם כל על החוויה—ספורט, אנשים טובים, ואווירה שלא רואים כל יום.
רצנו כמה קילומטרים לתוך העיר העתיקה, וזו לא הייתה סתם ריצה—זה היה קרנבל בתנועה. מוזיקה קצבית, קונפטי שעף לכל עבר, וצחוק מתגלגל שהפך את הרחובות של פלמה לדיסקוטק מאולתר. בין ריקוד לספרינט קליל, היה ברור שזו הולכת להיות חוויה אחרת מכל מחנה אימונים שהכרתי.
כשחזרנו למלון, פגשתי סוף סוף את השותף שלי לחדר—יואקים, שנראה כאילו יצא היישר מסאגת ויקינגים וקיבל במהרה את הכינוי "הוויקינג הנורווגי". עכשיו, לחלוק חדר לשבוע עם זר מוחלט זה תמיד הימור, אבל מהר מאוד גיליתי שהוא לא רק חיית אימונים אלא גם בן אדם מדהים. בין שיחות על ריצה, תרבות נורווגית, הפכנו לחברי צוות מושלמים.
קבוצת הוואצאפ השקטה של בייקפאנל:
המפגש עם ספורטאים מכל העולם
המפגש עם ספורטאים (וספורטאיות) חובבים מכל העולם היה אחד החלקים המרתקים של המחנה. פתאום אתה מוצא את עצמך יושב לארוחת ערב עם רץ מבולגריה, טריאתלטית מפולין ושחיין משוודיה, ומבין כמה מעט אתה באמת יודע על המקומות האלה. למען האמת, זו הייתה תזכורת די מביכה לכמה שהעולם רחב – ולא, "יודע לזהות את הדגל שלהם באולימפיאדה" לא נחשב ידע עמוק.
האנגלית שלי אמנם לגמרי סבירה, אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא מספיק כשאתה מוקף באירופאים שמדלגים בין שפות כאילו זה ספורט אולימפי בפני עצמו. צרפתית, ספרדית, גרמנית – מעגלי השיחה לפעמים הפכו למבחן הישרדות לשוני, וכך קרה שלא פעם מצאתי את עצמי מנשנש את ארוחת הבוקר תוך כדי שלא היה לי מושג על מה מדברים, מה שנותן מעט תחושה של בדידות לעתים.
הסוגיה הישראלית בשיחות
הנושא הישראלי כמעט ולא עלה בשיחות. בהתחלה חשבתי שזה מנימוס—מין הימנעות דיפלומטית כדי לא להיכנס לשיחות רגישות. אבל ככל שהמחנה התקדם, הבנתי שהסיבה עמוקה יותר: אנחנו פה בשביל הספורט וההשפעה החיובית שלו על חיבור בין אנשים ובריאות.
בישראל להעביר חצי שעה בלי מבט בחדשות זה נדיר, כאן לעומת זאת, פגשתי אנשים שחיים מציאות שבה אין צורך לבדוק כל הזמן אם משהו "מסעיר" קרה. תודו שזה קצת מעורר קנאה.
תרבות ספורטיבית אחרת
עוד משהו שהיה לי קשה לפספס: תרבות הספורט הצנועה שלהם. בישראל, אם מישהו רץ מרתון, סביר להניח שהוא יספר על זה לכל מי שמוכן (ולא מוכן) לשמוע. כאן? זה עולם אחר. אף אחד לא מתגאה בתוצאות, אין דרמות, הכל נונשלנטי ברמות שגרמו לי לחשוב שאולי אני מפספס משהו. למשל, אחד החבר’ה הסתובב עם תיק של Ironman. בתור ישראלי מצוי, מיד שאלתי איך היה. "בסדר," הוא משך בכתפיים. מאוחר יותר התברר ש"בסדר" = 9:31 שעות. כן, פחות מעשר שעות לאיירונמן, והבן אדם בקושי הזכיר את זה.
ואז היה את מקס מגרמניה. בחור שקט, מחייך, נראה לגמרי כמו עוד רץ טוב. יום אחד, בשיחה אגבית, הוא מספר שהוא "מתאמן לקראת אליפות העולם". שאלתי באיזה ענף, והוא ענה בפשטות: "ריצת 100 ק"מ." ואז, כאילו זה פרט שולי, הוסיף: "כן, אני אלוף גרמניה." כל כך נונשלנטי, שאם הייתי ממצמץ כנראה שהייתי מפספס את זה.
סדר היום במחנה האימונים
מכיוון שהזריחה במיורקה מתחשבת בעצמה ולא ממהרת לקום לפני 7:30, סדר היום שלנו התחיל יחסית מאוחר במונחים ישראליים—השכמה רגועה ב-7:00, ישר לארוחת בוקר מפנקת, ואז זמן התארגנות קצר עד ההסעה לאימון הראשון ב-9:30. האימון הבוקר היה אינטנסיבי, אבל לא פחות חשובה הייתה הרוטינה שאחריו: חזרה למלון ב-11:30, ואז זמן התאוששות משולב—בריכה, השלמת נוזלים ושמש ספרדית משובחת עד ארוחת הצהריים.
ב-15:00 הגיע האימון השני של היום, ואחרי שהשרירים קיבלו את המנה היומית שלהם, חזרנו לטקס ההתאוששות הידוע: שוב בריכה, ושוב מנוחה ומינגלינג. בערב? ארוחת ערב מפנקת, ואז המשך זמן חברתי עם עוד קצת… טוב, הבנתם כבר.
האימונים עצמם היו מגוונים—ריצת כביש, ריצת שטח, אופני כביש, אימוני כוח, מוביליות, ועוד. וכדי לוודא שנשרוד את כל זה, קיבלנו מעטפת מקצועית ברמה הגבוהה ביותר: מיטב ציוד ASICS, ערכת תזונה טכנית לכל ימי המחנה, וצוות פיזיותרפיסטים צמוד שטיפל בכל שריר שניסה למחות על העומס.
חוויותי מאימונים ומפגשים במחנה
ביום הראשון למחנה (יום שלישי) הייתי עדיין במצב "אימונים". התחלתי את הבוקר באימון ריצה באצטדיון עם הספורטאית האולימפית שרה לאטי (Sara Lahti), ואימון אחר הצהריים בבריכה קרירה בהדרכת טריאתלטית העילית הגרמנית לינה מייסנר (Lena Meissner).
ביום השני, רכבנו על אופניים בהדרכתו של מריו מולה (Mario Mola), שלוש פעמים מנצח סבב ה ITU ותושב מקומי ממאיורקה. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, כשהגעתי לרכיבה עם ווסט כי היו 15 מעלות, ההולנדי הסתכל עלי בתדהמה ואמר: "אבל זה יום קייצי!". מסלול הרכיבה היה במגמת עלייה במסלול האייקוני של מאיורקה לעבר המגדלור. הכבישים נוחים לרכיבה וחוויתי התחשבות מדהימה בין רכבים לרוכבים. הנוף היה די יוצא דופן במונחים ישראליים, זה היה כמו טיפוס ארוך לאדמית יחד עם נוף מהמם לים בשילוב עליות וירידות מאתגרות. את אחר הצהריים העברתי בריצה קלה מלאת מוזיקה וסרטונים לאינסטגרם כיאה ל"משפיענים". היה ממש כיף לרוץ בקצב קל ולהכיר את החברים לקבוצה.
פעילות קבוצתית ותחרויות ידידותיות
יום חמישי בבוקר הוקדש לפעילות קבוצתית של כל המחנה – או במילים אחרות, שילוב מפתיע בין משחקי הדיונון, סדנת ניהול של חברת הייטק, ומסיבת כיתה בבית ספר יסודי. נחתנו באצטדיון כדורגל קטן, שם התחלקנו לקבוצות ויצאנו לקרב אפי שכלל אתגרים כמו סחיבת "שק קמח", משיכת חבל, ואפילו תחרות אבן-נייר-ומספריים שנראתה פתאום כמו ענף אולימפי לכל דבר.
מה שהיה מעניין במיוחד הוא לראות איך כל ה"פוזה" והציניות מתפוגגות תוך דקות. אנשים שבדרך כלל מדברים על FTP ברכיבה או זמני קצה במרתון מצאו את עצמם נותנים את הנשמה כדי לנצח במשיכת חבל. הספורטאי הנורווגי הקשוח הפך לילד בן 10 שקופץ משמחה על ניצחון בסיבוב אבן-נייר-ומספריים, והאולטרה-רצים של המחנה גילו שאולי הם יכולים לרוץ 100 ק"מ, אבל לסחוב מישהו על הגב? זה כבר סיפור אחר. בקיצור, הבוקר הזה לימד אותנו משהו חשוב – לא משנה כמה רציני הספורט שלך, לפעמים הכי כיף זה פשוט לשחק.
אחר הצהריים רצתי קל עם מאמנת בשם פאני (Fanny Josefine Ahlfors). פאני היא ספורטאית בענפים שונים עם יכולות גופניות מדהימות, גיליתי שיש לה חשבון טיקטוק עם מעל מיליון עוקבים והיא ממש סלב בשוודיה בתחום הכושר. ללא ספק, האירוע של היום—ואולי של המחנה כולו—היה מסיבת ה-Black Hat Party. אני לא בדיוק חובב מסיבות גדול, ובטח שלא רקדן מוצלח, אבל הערב הזה היה פשוט חוויה נהדרת. חברי הקבוצה הוכיחו שלא רק על המסלול הם מצטיינים—על הרחבה הם נתנו הופעה לא פחות מרשימה. חלקם אפילו נראו יותר בטוחים על רחבת הריקודים מאשר בריצה, ואני? ניסיתי לזרום עם הקצב, בתקווה שאף אחד לא ינתח את הטכניקה שלי כמו שעושים בטריאתלון.
קבלו ראשונים את הכתבות בערוץ הטלגרם:
אימוני כוח אימתני וריצת שטח מאתגרת
ביום שישי החלטתי ללכת על אימון קל יחסית והצטרפתי לאימון כוח בהדרכת פאני. מהר מאוד הבנתי שעשיתי טעות—או במילים אחרות, האימון הזה היה הכל חוץ מ"קל". אני יכול לומר בביטחון שאפילו בטירונות לא סבלתי ככה מהתיזוזים. פאני לא השאירה מקום לרחמים, והשרירים שלי יידעו לספר על זה למחרת. אחר הצהריים, "אתגרתי את עצמי" לראשונה בריצת שטח. הנוף היה מדהים, המסלול היה קשוח, ולשמחתי צלחתי אותו בשלום. אבל אם יש משהו שלמדתי באותו יום, זה ששום תוצאה טובה ב-10 ק"מ על כביש לא עוזרת לך כשהשטח נהיה טכני.
חנן יוסף: "תוצאה טובה בכביש לא עוזרת כשהשטח ניהייה טכני"
אימוני מים פתוחים וריצת שטח מאתגרת
ביום שבת, שהיה היום האחרון של המחנה, מזג האוויר החליט שלא לעשות לנו הנחות—גשם, רוח, ותחושה כללית של "אולי כדאי להישאר במלון עם קפה חם". אבל כמו שאומרים, אין דבר כזה תנאים לא טובים, יש רק גישה לא נכונה, אז יצאנו לאימון מים פתוחים בים. המדריכה, שחיינית מים פתוחים מנורווגיה, נתנה לנו כמה טיפים מצוינים להתמודדות עם שחייה בתנאי טבע משתנים. אבל גולת הכותרת הייתה הסיפורים שלה על שחייה במים קפואים בנורווגיה. מסתבר שמבחינתה, מים בטמפרטורה של 15 מעלות הם בגדר "נעים"—מה שאומר שהיינו צריכים לחשוב מחדש על ההגדרה שלנו ל"קר".
בשבת אחר הצהריים חילקו אותנו לכמה קבוצות בהתאם לרמה לריצת שטח. המסלול אליו הצטרפתי היה רק 14 ק"מ, אבל כלל 500 מטר טיפוס ויותר מ-900 מטר ירידה. היה קל לחלק את רמת הרצים לפי יבשות: האירופאים כיכבו במסלול הסלעי הרטוב, דרום אמריקה היו בסדר ו"טים דיזרט" ישראל / ערב הסעודית / האמירויות ניסו לא למות.
אחרי המסלול הקשוח, כל הקבוצות התכנסו בוילה ספרדית מהממת לארוחת ערב שהייתה בדיוק מה שהיינו צריכים. בסוף הערב נערך טקס פרידה ותודות לכל מי שלקח חלק בחוויה, ואז חזרנו למלון, עם רגליים עייפות ולב קצת כבד, לקראת החזרה הביתה.
יום אחרון במחנה האימונים של ASICS
ביום האחרון של המחנה, כתבתי: "אני יושב על שפת הבריכה במלון המהמם בפלמה דה מאיורקה, מנסה לסכם שבוע של חוויה מעבר לכל דמיון. מחנה האימונים הבינלאומי מטעם חברת ASICS היה חוויה יוצאת דופן. המפגש עם ספורטאים מכל העולם והיכרות קצרה עם אורח החיים שלהם הזכירו לי את המילים של עלמה זהר בשיר "אהבה אינדיאנית": שפה מלחמה ומיתון וחמסין, הוא בכלל אינדיאני, מה הוא מבין?
זו באמת הייתה חוויה יוצאת דופן, להגשים חלום של כל ספורטאי לעשות במשך שבוע רק את מה שאנחנו אוהבים בלי לחשוב על תלאות היום-יום. תודה לכל מי שעזר לזה לקרות.
מאת: חנן יוסף, עבור אסיקס
תמונות: צלמי מחנה ASICS
עקבו אחרינו באינסטגרם של בייקפאנל
