גיא חלמיש, עורך הפאנלים, ספורטאי פעיל ואדם אקטיבי בבסיסו, סבל משבר בכף הרגל שגרם לו לשינוי תוכניות ולימד אותו איך זה להרגיש מוגבל ותלוי באחרים למשך 6 שבועות בתור נכה קל. יש לקחים ויש תובנות:
בעיתוי הכי גרוע
הדברים קורים בדיוק בזמן הלא מתאים: בדיוק לפני חול המועד של פסח. יום לפני יציאה כיפית לצימר סופ”ש. שבועיים לפני טיסה לרכיבה באיטליה ודקה אחרי שקניתי כרטיסים, אני גולש בים ושובר עצם בכף הרגל… בן-רגע הכל מתבטל: איטליה תדחה לספטמבר-אוקטובר ובעלת הצימר הישראלית מבטיחה שתתן לנו תאריך אלטרנטיבי (חוקי Airbnb ממש לא מחייבים אותה וזה יפה מצדה). עדיין נותר נעלם גדול מאוד לגבי מחנה האימונים בשחייה ביוון שתוכנן לי ל7 שבועות מהפציעה. האם אוכל לשחות? האם אחלים?
מעל 15,000 נרשמו לפאנלים – הצטרפו גם לניוזלטר:
איך זה קרה שהפכתי לנכה קל?
גלשתי גלים בפעם השנייה בסך-הכל אחרי שנים ארוכות שלא גלשתי. מטרת החזרה היתה לייצר באאוטפאנל-אתר האאוטדור של הפאנלים כתבות גלישת גלים ורוח. עיקמתי את הרגל בדיוק בתפיסת הגל. אמנם הכאב היה בברך שהתעקמה, אבל בכף הרגל התגלה שבר תלישה קטן, בבסיס עצם המסרק הרביעית. במים בכלל לא הרגשתי את כף הרגל אלא רק את הכאבים בברך, אבל כשיצאתי מהמים הרגשתי מיד שמשהו לא טוב קורה פה ולא יכולתי לדרוך. יאללה, למיון בשישי. איזה כיף.
תובנה ראשונה מוכרת: לא מערכת הבריאות הכי…
מגיעים למיון. לא נראה מפוצץ. אבל מתחת לפני השטח הדברים עובדים אחרת. קודם כל עובדי ומתנדבי מד”א עוברים אותך בתור למרות שאתה לא עומד. טוב, זה מוצדק כי בכל זאת הם מביאים לא רק פצוע, אלא גם זמן של צוות ואמבולנס מושבתים וצריך להפחית בזבוז בהעברת המטען. ההמתנה מתארכת שעות רבות כי השד יודע איפה הרופאים במיון האורתופדי… הם איפשהו בבית החולים אבל לא איתנו. יש בסה”כ 3- 4 אנשים בהמתנה אבל אנחנו מחכים שעות! לבסוף הגיע הצוות ורק אז זה התחיל לזוז. הרנטגן לא מגלה הרבה, צריך CT פוסק הרופא, ובצדק. השבר התגלה רק ב CT אבל עוד נגיע לסיפור הזה. לפני כן עולה השאלה, איך בבית חולים ישראלי אין CT כבר במקום? למה צריך לשלוח מאושפז שהיה במיון עם ספקולציות, זמן, כסף ונסיעות כדי להבין מה יש לו? אז כשלא יודעים מקבעים: שמו לי סד גבס אחורי ועטפו אותו עם תחבושות אלסטיות, וקבעו לי תור לאחרי פסח לביקורת בבית החולים, רצוי אחרי שיהיה לי כבר CT. אני אמור לראות רופא אחרי חמישה ימים אבל בחול המועד בישראל לצפות לשירותי בריאות זו צפייה מוגזמת, וכך אני מוזמן לאחרי החג. הבריאות מובילה את הטיפול? הצחקת את המערכת. כולם בחופש.
אלפים הצטרפו- הצטרפו גם אתם לערוץ הריצה של בייקפאנל בווצאפ
תובנה שנייה: כסף שווה בריאות
אז אתה יוצא מבית החולים עם הבנה שהקיבוע הזה הולך לעשות לך נזק בפני עצמו ולאו דווקא הכרחי- כי השבר בכלל בכף הרגל, אז למה למנוע תנועה בקרסול אם כואב רק בדריכה? ככה. זה הגיוני אולי אם אין מידע, אבל זה שאין מידע, כי אין CT במקום – זה פחות הגיוני. אגב, גם לא הכי הגיוני הגבס הזה, כשיש כבר מזמן פתרונות שאפשר להתרחץ איתם. אבל אנחנו בבית חולים ציבורי והתרגלנו לצפות לפחות. גם הגיוני שיהיה פתרון שכירת קביים מבית החולים ולא רק השאלות מיד שרה, בעיר אחרת… אבל מי אמר שההיגיון צריך להוביל את השירות לאזרח? אוקיי, אז צריך CT. רק אישור ל-CT ממכבי בחול המועד? פחח… ותור פנוי ל-CT במהירות היה רק בבית שמש. נסעתי מיידית לבית שמש, שילמתי את ה-1200 ש”ח בתקווה שהביטוח הפרטי יכסה, והתקדמתי.
כעת נראה אתכם מוצאים מומחה לכף רגל. בחול המועד של פסח. אחד כזה שלא צריך לנסוע לתאילנד. כבר ברור לחלוטין לכל מי שאי פעם נגע במערכת הרפואה הישראלית הציבורית, שמהקופה אין ציפיות: רופאים מומחים מקבלים בתורים של שלושה חודשים ומעלה במקרה הטוב. ואם עשו לך קיבוע אולי מיותר, ולא ברור מה יש לך, וזו פציעה ומשהו מיידי שצריך לטפל בו? אז צריך… צריך גם מיליארדים לישיבות ושחיתויות במגזר החרדי, מיליארדים להתנחלויות, לעמותות דתיות אחרות ומיליארדים לבוחרי מירי רגב במרכז הליכוד. בריאות לתושבי ישראל? נו באמת. אתם משעממים אותו. גם באופן פרטי לא היה פשוט למצוא מומחה כף רגל שאינו בחופש בחול המועד, אבל הצלחתי לאתר צדיק אחד כזה (מתוך כעשרה!). שילמתי עוד כ 1000 ש”ח בתקווה שהביטוח הפרטי יממן והתקדמתי. כמובן שהתגלה הצפוי: שהיה אפשר להוריד את הקיבוע. אבל לא לדרוך על הרגל. אם אין לכם כסף לפרטי- תעשו נזק לבריאות שלכם, תכאבו יותר, תמותו יותר, תסבלו. ככה זה.
תובנה שלישית: הסקרנות לא הרגה את החתול
בעצם, אולי את החתול היא כן הרגה, אבל לא את הסקרנים: אחרי שהתארגנתי על קביים מחבר טוב, אנשים נועצים עיניים בכל מקום. בלי חינוך, בלי בושה. נכה הוא מופע מהלך עבורם. וואו מישהו עם קביים! אטרקציה! הוא נפצע בעזה? מעניין מה קרה לו! אבל היו גם מופעים אנושיים משמחים, כמו המורה מהתיכון ברמה״ש במכבי, שראתה אותי מרחוק נכנס למבנה, שינתה כיוון, ושאלה אם אני צריך עזרה. רצה ביוזמתה לשאול עבורי בתור אם אפשר לקדם אותי, הזיזה ילדים שלא טרחו לקום מהספסל והביאה לי את הפתק. כמה אמפתיה באדם אחד. הייתי רוצה אותה כמורה של הילדות שלי. נערי ונערות רמה”ש -זכיתם. בתור במקומות רבים תמיד יהיה מישהו שיגיד שאתה לא צריך לחכות כמו כולם. ויהיו גם תורים שבהם לאף אחד זה לא יזיז (כמו למשל לעובדי מתחם ההייטק שאני עובד בו ואף אחד לא מוותר בו על מקומו בתור למסופון של המסעדה. תמיד סירבתי כשהציעו לי אגב במקומות אחרים, עמדתי בזה…). שיא הגועל: אדם מבוגר שצוחק עלי בעודי מדדה בקפיצות על רגל אחת אל המים – “יצאו כבר כל המים מהאוזניים?”, הוא מאוד מבסוט מעצמו ליד שני חבריו מהבדיחה, בלי לשאול את עצמו אם מושא הצחוקים שלו מעוניין בכך? האם זו גסות רוח או סחבקיות? שיא הצחוק: בעודי עירום ומתכונן להכנס למקלחת במלתחת הבריכה, שחיין עירום אחר שואל אותי אם אני צריך עזרה – “תשמע… as weird as it gets – אתה צריך עזרה?”.
סגול, כחול וגם צהוב
אחד הדברים המלחיצים בסיפור הזה היה שינוי הצבע של הרגל אחרי הפציעה. בשילוב עם נפיחות שלא ירדה גם חודש אחרי הפציעה. בשלב מסוים זה היה כל כך מלחיץ שחששתי שיש לי קריש דם. פה המקום לספר שההמלצה במקרים האלה, כשיש קיבוע, היא לקחת גם קלקסן. זו תרופה מדללת דם הניתנת בהזרקה פעמיים ביום לבטן! המטרה של הקלקסן היא לוודא שלא יהיה קריש כזה, שיכול להוות סכנת חיים אם ינדוד מאיזור הפציעה אל הלב והריאות. הבעיה שמבחינתי, שונא מחטים, לא בטוח כבר מה עדיף: סכנת חיים או שתי זריקות ביום בבטן במשך חודש… התייעצתי עם חבר רופא, והחלטתי לוותר על זה: “אתה צעיר ובריא” הוא אמר. הקפדתי על שחיה כל התקופה עם קצת תנועה לרגל, ועל רגישות למצב – מה שהביא אותי פעם שניה למיון לשלול קריש דם כזה. הפעם הלך יותר מהר. הצבעים והנפיחות נעלמו במהירות רבה בשבוע החמישי כשהתחלתי לדרוך על הרגל, והיא החלה להתמודד שוב עם החיים בלי קביים.
תובנה רביעית – תעריכו את היכולת לקחת קפה
למזלי הצלחתי להתמודד עם הפציעה ולנהוג, אבל אם לא הייתי יכול לנהוג, זה היה יכול להיות ממש קשה בסדרי גודל משמעותיים ממה שהיה בששת השבועות המוגבלים שלי. חופש התנועה שלנו הוא דבר כל כך מובן מאליו בשגרה, ואוי – כמה שצריך אותו וכמה בקלות הוא מאויים. עם קביים הניידות מאתגרת. מאוד. מדרגות זה לא כיף. האויב הכי מסוכן הם מרצפות חלקות שבהן הקביים עפים הצידה בהחלקה מהירה ומפחידה, ואז הסיכון הוא נחיתה חזקה וישר על הפציעה. היה יום אחד קשה במיוחד, כשתבנית ביצים נפלה על רצפה וריסקה את תכולתה – זה היה יום עם הרבה החלקות וייאוש, אבל לשמחתי רגעים מתסכלים לא הצליחו לתסכל אותי רוב הזמן. להביא קפה מהשיש? כן, פעולה קטנה, שמבטאת את הצורך שלכם בעזרה מאחרים על דברים קטנים. שתי הידיים הרי תפוסות באחיזת הקביים ופשוט לא ניתן לקחת כלום. עצתי: מצאו משהו שיכול להיות דומה למגש על גלגלים עם חוט קשור אליו, אחרת לא תתנו מנוחה לסביבה.
תובנה חמישית – טוב שיש שחיה!
אני אוהב לשחות, קצת פחות אוהב להתאמן בשחיה. תמיד חשבתי שטוב שיש שחיה, אבל כשאין אופניים ואין ריצה, במיוחד טוב שיש שחיה!
התברר שאני יכול לשחות ועשיתי את זה מיד ברגע כשירד קיבוע הגבס. בתחילה ללא שום תזוזה של הרגל, עם מצוף בין הרגליים. לאט לאט החלה הרגל השניה לבעוט חזק יותר והרגל הפצועה בעדינות הצטרפה. האג’נדה התחברה מצוין לעובדה שבזכות מחנה האימונים המתוכנן בשחייה ממילא תכננתי להגביר את אימוני בתחום. האפשרות לשחות הרגיעה אותי מאוד ביחס למחנה. אבל עדיין נותרה תקופת ההחלמה והשאלה האם אצטרך קביים בעוד 7 שבועות פתוחה ומטרידה. אגב, רבים ריחמו עלי על כך שאני לא יכול לרכוב, לא יכול לרוץ או להתאמן. תשמעו, האמת היא שזה בכלל לא הטריד אותי: אני עושה את זה ממש בקלות כשאין ברירה. כשיש ברירה אני לא מתאמן בקלות, אני מחליט להתאמן. אני לא מכור והמאמץ לצאת לאימון קיים כל פעם מחדש. אבל ללא ספק פציעות הן הזדמנות טובה להכיר בחשיבות הגיוון והקרוס טריינינג.
תובנה מסכמת של להיות נכה קל
חוסן להתמודד עם החרא שנוחת עלינו מדי פעם הוא דבר חשוב מאוד. הכישורים שציידו אותי בחוסן הזה הם אופטימיות והנאה מהחיים שהיא כמעט תכונת אישיות בסיסית אצלי. יכולת מהירה יחסית להשלים, קצת כמו נזיר בודהיסטי, עם דברים שאין לי שליטה עליהם אפילו אם הם כואבים, ומיקוד במה שיש לי שליטה עליו.
גיוון רב בעיסוקים שלי מקנה יכולת להמיר מענה על הצרכים ממקום אחד למקום אחר, מספורט אחד לספורט שני. אם יש לכם תלות גבוהה בתחום ספורטיבי אחד יש סכנה שתישארו מתוסכלים ועצובים בפציעות. המסר הוא: לא להתרגש! לא קרה כלום! תיהנו מדברים אחרים ותחזרו אח”כ. הפרופורציות חשובות: אני נתקל בתגובות של ספורטאים שמרגישות לי מוגזמות וכדאי לזכור, כשמתמודדים עם בעיות, שמסתובבים סביבנו הרבה מאוד אנשים בתקופה האחרונה שמתמודדים עם קשיים אמיתיים, משמעותיים, פציעות קשות בגוף ובנפש. רואים גם ביניהם התמודדויות ברמות הצלחה שונה, וקטונתי לעומתם.
איך אני עכשיו, שמונה שבועות מאוחר יותר?
אחרי חמישה שבועות התחלתי להזיז יותר את הרגל במים בשחייה. לא כאב, אז קיבלתי ביטחון והורדתי את הקביים פה ושם. זה קרה במהירות ופשוט עזבתי אותם. בהתחלה הצליעה היתה משמעותית, אך במהירות (כיפית ממש!!) הצליעה השתפרה. בשבוע השישי חזרתי לרכוב והאושר גדול – התגעגעתי ופינקתי את עצמי ברודי פרוג’קט ספינשילד אייר לכבוד המאורע!
מרגע שהתחלתי להיות אקטיבי הנפיחויות והסגלגלות של הרגל נעלמו במהירות רבה. מקווה שאוכל לרוץ בהמשך ושלא יהיו השלכות ארוכות טווח על הריצה, שזה ספורט אימפקט בעייתי לפציעה בכף הרגל. חודשיים בדיוק אחרי אני ממש בסדר. השבר הזה לא היה רציני מאוד, ויש מצבים הרבה יותר גרועים משלי. לשמחתי הכאבים והמגבלות כמעט ונעלמו.
שלכם,
גיאחה
