טרסי הומרסאנד היא בחורה נורבגית שרכבה באופניה כל הדרך מהקצה הדרומי של אפריקה ועד הקצה הצפוני של אירופה. זהו סיפורה.
פגשתי את טרסי בדירה תל-אביבית קטנה שם נתנה הרצאה על המסע המדהים שלה. ומה היא עושה בתל-אביב בדירתו של בחור ישראלי בשם יובל? מה היא עושה בכלל בישראל, ולמה חזרה לכאן אחרי שעברה בארץ בדרכה הביתה?
טרסי היא בחורה רזה וקטנה. במבט ראשון תתקשו להאמין שרכבה כ-25 אלף קילומטר על אופניים עמוסים שמשקלם דומה לשלה. כנראה שלפעמים גם היא לא קולטת את גודל המעשה, שכן היא מעידה על עצמה שהיא "לא רוכבת" ("I'm not really a cyclist"). ואכן, מאז שעזבה את בית הוריה בגיל 18 ועד שהתיישבה על אופנייה בדרכה מקייפטאון צפונה לא רכבה כלל. חוץ מרכיבה אחת במסגרת "יום רכיבת ערום העולמית", ארוע שהסלוגן שלו לדבריה – "You bare as much as you dare". גם כישורים מכניים לא היו לה. מה כן היה? אופני פלדה המותאמים למסעות ארוכים שחבר בנה בשבילה, כל הציוד הנחוץ למסע, והרצון לחזור הביתה לנורבגיה בדרך שלא מצריכה טיסה.
מסע אגדי בנימוק סביבתי
עניין הטיסה נוגע באחד המניעים העיקריים שלה והוא חלק מהאני מאמין של טרסי. היא מאמינה שהאנושות גורמת למשבר האקלים. והיא מייחסת לכל אחד את הכוח לתרום את חלקו למאבק בתופעה המדאיגה. היא כבר מזמן ויתרה על אכילת הבשר, וכמובן ממחזרת את מה שניתן. לכן כשהגיע זמנה לחזור הביתה לנורבגיה מדרום אפריקה, עלה במוחה הרעיון ההגיוני בסך הכל לנסות ולעשות זאת בדרך, שלא תגדיל את טביעת רגל הפחמנית שלה. והרי אין דרך יותר ידידותית לסביבה לכסות מרחקים מאשר באופניים – וכך נולד הפרויקט.
לחצו פה להצטרף לקבוצה הסודית והשקטה של בייקפאנל בווטטסאפ:
כאן אומר במאמר מוסגר שנגענו כאן בנקודה בעייתית בשבילי, ואני בטוח שגם עבור מטיילי אופניים רבים בישראל. טיולי אופניים הם דרך מצוינת לראות עולם בצורה שלא מזיקה לסביבה, אבל מרווח האפשרויות של טיולים שלא מצריכים טיסה הוא מצומצם, ותשתית האופניים בארץ לא ממש מתאימה לרכיבה תיירותית. לכן כל טיול אופניים שלי מתחיל ומסתיים בשדה התעופה. נכון לעכשיו אין מה לעשות עם העובדה הזאת, חוץ מלציין אותה בצער. נחזור כעת למסעה של טרסי.
הציוד הוא לא העיקר
ישנם מטיילי אופניים שההיבט הטכני מאוד חשוב להם. הם יכולים לדבר שעות על הצמיגים והבלמים והתמסורת של האופניים שלהם. טרסי אינה אחת מהם. אמנם כששאלתי על כך, היא התלהבה מאוד מהצמיגים שלה – Schwalbe Marathon Touring Plus, הסוג האהוד על מטיילים חוצי יבשות רבים – אבל ההכנות שלה בטרם המסע התרכזו בעיקר בנושא בחירת המסלול. רק במהלך מסעה היא למדה לתקן פנצ'רים, משהו שלא ידעה לעשות ביום שבו עזבה את קייפטאון. למזלה היא גילתה במהרה שכל תקלה יותר רצינית מזה ניתן לתקן כמעט בכל מקום אפילו באפריקה, וערכת הכלים שלה הלכה והצטמצמה. את טרסי הרבה יותר מעניינים האנשים.
למצוא את הבית בדרך הביתה
רוב ההרצאה שלה התרכז בסיפורי המפגשים עם המקומיים בארצות בהן עברה. טרסי התכוונה בהתחלה לישון מתחת לכיפת השמיים, הרחק מבני אדם. במהרה גילתה שיש פגמים בתכנית הזאת. הרעיון של לינה הרחק מבני אדם מילא אותה פחד וחששות, ואז ניסתה לשאול את המקומיים אם מותר להקים אוהל בחצר שלהם. לא רק שאף פעם לא נתקלה בסירוב, אלא שבהרבה מקרים המארחים התעקשו שתישן בביתם במקום באוהל, וגם שתאכל איתם, ולעתים תהפוך לחלק אינטגרלי של המשפחה – ולו ליום-יומיים.
כך המסע הפך מדרך הביתה לדרך של מציאת בית, או ליתר דיוק, הרבה מאוד בתים ומשפחות. כששאלו את טרסי במהלך ההרצאה אם הייתה רוצה לעשות את הדרך שוב, בכיוון ההפוך, והאם הייתה בוחרת באותו מסלול, התקשתה מאוד לבחור בין האפשרות של לבקר שוב את המשפחות ההן לבין להכיר מקומות חדשים – ומן הסתם משפחות חדשות.
בני אדם באשר הם
בדרך זו פגשה משפחה באפריקה שחיברה אותה לחגיגה משפחתית, והלבישה אותה בבגדים מסורתיים, שלא תרגיש שונה בבגדי הרכיבה שלה. וגם משפחה מצרית שאירחה אותה ברמדאן – ולא רק שדאגה לכבס את בגדיה – ללא ידיעתה – אלא גם הגישה לה ארוחת בוקר לקראת המשך הרכיבה – למרות שבני המשפחה עצמם היו בצום.
יש כאן שיעור חשוב של דרך לתכנן ולבצע טיולים – אבל גם של דרך חיים. לטרסי גישה מאוד חיובית לגבי בני אדם, יש היגידו – משקפיים ורודות, אבל דרך משקפיים אלה היא רואה את העולם בבירור. היא מאמינה שרוב בני האדם הם טובים ואכן רוב האנשים שפגשה במסעה היו אנשים טובים. מסע חובק יבשות הפך למסע חובק אנשים. טרסי מעידה שעם הזמן, מספר הקילומטרים היומיים שלה הלך ופחת – על חשבון הרצון שלה לחקור את הסביבה ולבלות זמן עם המשפחות המאמצות שפגשה.
אופניים – הכלי המושלם ללמוד על הסביבה
טרסי העלתה בהרצאתה שתי נקודות הקשורות לדרך ללמוד על הסביבה, שאני אישית מאוד מזדהה איתן. האחת היא שבהיעדר שפה משותפת, אנשים נאלצים להשתמש בערוצי תקשורת נוספים: בשפת הגוף, בהבעות פנים, בהקשרים. חייבים לתקשר בהתכוונות של ממש, ובכך יוצרים קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר מאשר אם היו מדברים באותה שפה.
הנקודה השניה מוכרת, לדעתי, לכל רוכב תיירותי: אופניים הם הדרך האופטימלית להכיר מקומות חדשים. אתה רוכב מספיק מהר בשביל לכסות מרחקים משמעותיים, אבל מאידך, מספיק לאט בשביל שהסביבה לא תימרח לתמונה עמומה, כפי שקורה כשחווים את הסביבה מחלון מכונית נוסעת. בנוסף, אתה שם בחוץ, פנים מול פנים עם מזג האוויר, הריחות, הצלילים, החול והאדמה. כל החושים שלך עובדים, וגם הזכרונות שנוצרים הם בעלי מימדים רבים יותר. אני יכול להעיד אישית, שכשאני מסתכל על התמונות מאזורים מסוימים בגרמניה מטיולים שעשיתי, ריח מתקתק של תוצרי מטבוליזם של פרות מקומיות עולה מייד בנחיריי.
כמובן, אי אפשר לרכוב כל הדרך מאפריקה לנורבגיה מבלי לבקר בכמה אתרים די מגניבים, ולטרסי לא היה חסר. רכיבה דרך אגם מלח מיובש. רכיבה בליווי חיות בר כגון זברות וג'ירפות. ביקור בפירמידות – גם המפורסמות של גיזה, גם המפורסמות פחות של אתיופיה. שחיה בבריכה שמעל מפל הויקטוריה שגובהו מעל 100 מטרים. ומאזורינו – ביקור במקדשים של פטרה.
רגעי שבירה
לא הכל הלך חלק. קשה לדמיין מסע כזה מבלי שיצוצו בעיות ואתגרים, צפוים או מפתיעים. וטרסי לא נמנעת מלספר גם על רגעי שבירה: על חציית סהרה בטמפרטורות המגיעות ל-50 מעלות צלסיוס, על פאנצ'רים בלתי פוסקים כשהסרט המבודד התפורר מהחום והשפיצים החלו לחורר את הפניימיות. על ימים בהם המים בבקבוקים נהיו חמים ומגעילים תוך חצי שעה. על היום שבו הייתה צריכה לחצות את אזורי המחיה של אריות, ופתאום גילתה עקבות טריים של אריה על השביל לפניה.
אוהבים את הכתבות שלנו? קבלו אותן אחת לשבוע במייל:
היא מראה סרטונים אותם הקליטה במסעה, בהם רואים את פניה מכוסים במסכה של חול הדבוק לקרם הגנה, עינייה מלאות דמעות והתמונה מרצדת מרוב שהידיים המחזיקות את המצלמה רועדות. ועדיין היא המשיכה במסעה. ובכך טרסי הגיעה לפסגת ההישגים של מי שהפך מסעות לדרך חיים: לתכנן את מה שניתן לתכנן, להתגבר על מה שלא ניתן לתכנן, ולתעד את שניהם למען אלה שנשארו בבית. בשביל שכולנו נוכל לראות את העולם דרך עיניו של המטייל, ואולי גם נחליט לקום מהספה ולצאת להרפתקת חיים – ולא משנה כמה קילומטרים היא תיקח.
ישראל
משהסתיימה ההרפתקה האפריקאית של טרסי, נגעו גלגלי אופניה בקרקע של ישראל, וכאן נתעוררה שאלה של איך ממשיכים. טרסי, נחושה בדעתה להמשיך במסעה בדרך מערבה ללא טיסות, חיפשה אפשרות של הפלגה לטורקיה, ובשל כך בילתה כמה ימים בחיפה, כשמארח אותה בחור שאותו פגשה דרך רשת חברתית. החיבור הראשוני ביניהם לקח יומיים, לטענת שניהם. לאחר מכן טרסי המשיכה במסעה, אבל השניים שמרו על הקשר, והפכו לזוג – וזה מסביר את ההרצאה בדירה התל-אביבית.
בסופו של דבר טרסי עלתה על יאכטה שהפליגה לאנטליה ומשם המשיכה במסעה – כאשר את הטמפרטורות מטורפות של סהרה מחליפים השלגים של הרמה האנטולית. אבל לה לא היה אכפת, היא נהנתה מכל רגע, גם מהשלג, וגם, כמובן, מהאנשים המקומיים המדהימים, שהדגימו את מוניטין האירוח הטורקי.
וכך, אחרי כמה חודשים באוסטריה, ואחרי המשך מסע דרך אירופה, הגיעה טרסי לנורבגיה. אבל לא עצרה בביתה בדרום המדינה אלא המשיכה עד קצהו הצפוני של ארץ ארוכה זו. שם רכבה בשלג עמוק, ברוחות עזות, ובטמפרטורות שהגיעו לשיא של מינוס 30 מעלות, כל הדרך עד נורדקאפ, הנקודה הצפונית של אירופה. המסע, שתוכנן לקחת שנה וקצת לקח בסופו של דבר ארבע וחצי שנים בדרכים, אבל זאת דרכם של טיולים חובקי יבשות – ברגע שמתחילים, קשה לעצור.
טרסי כרגע כותבת ספר על המסע שלה, שאני אישית מצפה לו בכיליון עיניים. כמו כן, מתוכננות עוד כמה הרצאות שלה בתל-אביב, ואני ממליץ בחום לקוראינו לבקר באחת מהן – ננסה לעדכן אתכם בקב' הווטסאפ השקטה שלנו:
