בפארק תמנע שבערבה הושק שביל אופניים חדש באורך מרשים, המחבר את כביש 90 עד אגם תמנע. ההשקעה בפרויקט, שעמדה על סכום בלתי מבוטל של שבעה מיליון שקלים, מעוררת שאלות נוקבות: מי באמת ירוויח משביל האופניים הזה? והאם היה נכון להשקיע את התקציב במקום אחר? טור דיעה של גיא חלמיש.
הנושא של קבלת החלטות וביצוע פרויקטים גרנדיוזיים שנכשלים הוא תחום מרתק במדיניות ציבורית ונוגע לשאלות יסוד בניהול כספי ציבור. מדוע מדינות ממשיכות להשקיע בפרויקטים מפוארים אך לא אפקטיביים? מהם המניעים? ומה הבעיות המבניות המונעות הקצאה מושכלת של משאבים?
אלפים כבר מקבלים פעם בשבוע:
רכבתי במקום הזה פעמים רבות מאוד. מכל כיוון, הן באופני הרים והן באופני כביש. הייתי שם בתחרויות, ובמחנות אימונים, וסתם בביקורים פרטיים- אם תעשו חיפוש ב BIKEPANEL במנוע החיפוש של האתר אחר "תמנע" יצאו לכם עשרות כתבות, כך שאת המקום אנחנו מכירים היטב, ולעומק.
זוהר צפון איש קק"ל ומוביל בתחום האופניים בה, הגיב ברשת החברתית על כתבה זו ותאר את הרקע והיכן נמצא המסלול: "לפני מספר שנים כל רשת הכבישים בפארק נהרסה בשיטפון. משרד התיירות בהחלטה שלטונית ראויה ונכונה החליט לתקצב את הביצוע המחודש של הדרכים. הנהלת הפארק החליטה לסלול ליד כביש הפארק הראשי שביל אופניים המיועד עבור מי שרוצה לרכב בפארק בנופים של תמנע ולא רוכב סינגלים ולא רוצה להסתכן בדריסה על הכביש, כמו בכל פארק מכובד בעולם.
עלות השבילים היא 7 מליון ש"ח מתוך עלות כוללת של הפרויקט על סך 23 מליון ש"ח. הנהלת הפארק החליטה לחבר את הפארק לכביש 90 ונתקלה בקשיי תיאום מול נתיבי ישראל ולכן השביל נסלל רק עד הכניסה לאליפז כמה מאות מטרים מכביש 90. החלק שלא מגיע לשום מקום הוא בארוך של פחות מ2 קמ מתוך סך של כ 11 קמ של שבילי אופניים. שולי לחלוטין ועדיין מגיע כמעט עד כביש הערבה."
בכתבה הבאה אנסה להסביר מדוע לטעמי הפרויקט הזה הוא מיותר לגמרי. מה הסיבה לכך שהוקם זו שאלה- האם זו ראייה מקומית צרה? אינטרסים? העדר מקצועיות? דינמיקה פנימית של הארגונים בתחום הזה – שנזקקו להוצאת הכסף? או שזה פשוט תפיסות שגויות וחוסר הבנה? כתבה זו היא דעתי בלבד ומותר לחלוק עליה, רצוי בעמוד הפייסבוק של בייקפאנל.
גלגל חמישי לעגלה
השביל החדש נולד מתוך תפיסה שאפתנית – לאפשר גישה בטוחה ונוחה לפארק תמנע עבור רוכבי אופניים, ולחבר בעתיד את הפארק לשדה התעופה רמון. הכסף הגיע ממשרד התיירות, קק"ל והחברה הכלכלית חבל אילות, כחלק מפרויקט רחב יותר לפיתוח הגישה ושבילי האופניים בפארק. אבל אוי לנו פרויקטי אופניים כאלה, שלוקחים כסף ציבורי ומבזבזים אותו על שביל לא נחוץ שכזה (לטעמי) במקום על שבילים שכן צריכים. נימוקי:
מי באמת ישתמש בשביל הזה? רוב הרוכבים הפוטנציאליים הם אורחי קיבוץ אליפז הסמוך (מרכז הארחה קטנטן) או מבקרים מזדמנים שיגיעו מכביש 90. בשביל ששביל יהיה שימושי הוא צריך לשרת צורך אמיתי – של תנועה עבור ריכוזי אוכלוסיה, או לצד צירי תנועה עבור רכיבה בינעירונית כחלק מרשת. פה אין לא את זה ולא את זה אלא שביל שהוא סוג של בועה לעצמו.
החיבור לשדה התעופה רמון: המחשבה שמבקרים ינחתו בשדה התעופה, ירכבו לפארק וחזרה היא, איך נאמר, מגוחכת. מי שנוחת בשדה הזה בעיקר רוצה לברוח ממנו ליעדו באילת. נתיב אופניים המתחבר לשדה תעופה כמו רמון, שאין בו תנועת תיירים משמעותית על אופניים, מייצג תפיסה מוטעית של צורכי תיירות אופניים.
ערוץ ה whatsapp המעולה של בייקפאנל: לקבוצה השקטה
תועלות זניחות למשתמשים: הכביש המקורי מספיק טוב ומספיק ריק ממכוניות. מעט רוכבי כביש שמגיעים מדי פעם מאילת על כביש 90, כבר עשו את כל הדרך על אחד הכבישים הכי מסוכנים בארץ. אם ירצו להיכנס לכביש הגישה, רמת הסיכון בו היא גם בלי השביל החדש, שיפור אדיר מבחינתם. כל מה שהיה צריך שם עבורם זה טיפה יותר שוליים וסימונים לנהגים להיזהר (נזכיר, שגם אם עשרות אלפי מבקרים נוסעים בשנה בכביש הגישה הזה, הרי שרוכבי אופניים לרוב מגיעים בשעות המוקדמות ביותר, כאשר הכבישים ריקים יותר, ובורחים משעות העומס והחום של הערבה).
ניצול לא אפקטיבי של משאבים: אזור הערבה ידוע בתנועת רוכבים מצומצמת לעומת מרכז הארץ. תקציב כזה יכול היה לסלול שבילים לאורך כבישים מסוכנים בצפון או במרכז, מה שהיה משפר משמעותית את בטיחות הרוכבים ומשמש אוכלוסייה רחבה יותר.
תחזוקה עתידית: פרויקטים כאלה, שאין בהם שימוש מסיבי של אזרחים, שדואגים לדרוש את התחזוקה, נוטים להישכח אחרי ההשקה. התחזוקה שלהם דורשת משאבים נוספים, שלעיתים קרובות אינם מוקצים, מה שהופך את הפרויקט למלכודת תחזוקתית.
אגב, בפארק דווקא יש תשתית מצוינת – לרכיבת אופני הרים. בניגוד לשביל הגישה יש לה לסינגל אופני ההרים שם הצדקה רבה. הנה הצצה לסינגל:
פרספקטיבה רחבה יותר
כשבוחנים את השביל הזה אל מול הצרכים האמיתיים של קהילת הרוכבים בארץ, עולה תמונה עגומה. הכסף שהושקע כאן יכול היה לשמש לסלילת שבילים לאורך כבישים מסוכנים במרכז הארץ או לחבר יישובים שכנים בשבילי רכיבה פרקטיים.
ברמה התאורטית, בלי לטעון משהו ספציפי על השביל הזה, נשאלת השאלה – למה מדינות, רשויות, ואפילו אנשים פרטיים עושים דברים כאלה?
פוליטיקה של סמלים – חברות ממשלתיות, משרדי ממשלה, רשות מקומית ואפילו פילנתרופים פרטיים, נוטים לקדם פרויקטים גדולים בעלי נראות גבוהה, כיוון שהם מהווים "סמל" לפועלם (זוכרים את החללית הורודה שנחתה ועפה?). גם שבילי אופניים, גשרים, כבישים, ואצטדיונים נוצצים נראים טוב יותר מבחינה פוליטית מאשר השקעות שקופות כמו רפורמות חינוך או מערכות בריאות. כבר ראינו בקק"ל לא מעט השקות נוצצות בחיפושי קרדיט ו-PR אבל תחזוקת שבילים? מממ… זה משעמם וסיזיפי הרבה יותר. אגו של מנהלים וארגונים מוביל למחלת ה"תראו עשיתי" גורמת לעשיית דברים בעלי נראות, אבל לא בהכרח תועלת לציבור.
אינטרסים פרטיים ומוסדיים – לעיתים קרובות, פרויקטים גרנדיוזיים מקודמים על ידי קבוצות לובי או בעלי עניין שיש להם מה להרוויח מהם. לדוגמה, חברות בנייה ותשתיות גדולות עשויות לדחוף לפרויקטים תוך קידום יתרונות מוגזמים והתעלמות מהעלות הכוללת לציבור. יש שורה שלמה של ספקים, מקורבים, פרויקטורים, אנשים שמחוברים לעטיני התקציבים הציבוריים והם ימציאו כל פרויקט שאפשר כדי להתעשר. אם יש שם כסף, יש אינטרסים חזקים להוציא אותו, והעיקר שייצא לכיסם של היזמים.
בעיות תיאום בין גופים שונים מפריעים למה שבאמת צריך – פרויקטים רבים יכולים להיות מועילים מאוד, וטובים לציבור, אבל מורכבים לביצוע עקב הצורך בתיאום בין המון גורמים: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים פרטיים. כשאין מנגנון תיאום אפקטיבי, הפרויקט נתקע, עולה כסף רב ומאבד את מטרתו המקורית. לכן נראה פוליטיקאים וארגונים עושים פרויקטים שלא צריך – את אלה שקל יותר לעשות אותם. ככה מסיימים קדנציה עם "עשיה", גזירת סרטים, כנס והודעות לעיתונות.
התופעה הזו מקשה מאוד ויוצרת היעדר ראייה מערכתית ארוכת טווח. פרויקטים ציבוריים מתוכננים ללא מחשבה על תועלות לאורך זמן או פשוט שוגים בתפיסה שלהם. הדוגמא הזו, של פרויקט המקדם תשתית תחבורה באזור בעל פוטנציאל נמוך לשימוש בפועל היא דוגמה קלאסית לטעות בתפיסה.
אף אחד לא מבקר ובודק את זה בדיעבד – נכון, מדי פעם אנחנו מתלוננים על פרויקטים מיותרים. אבל ביננו, זה לא משהו שרוב הקוראים מתעניין בו במיוחד. שבילים כאלה יכולים להיות מיותרים לגמרי, אבל את זה מעט אנשים ידעו והשחקנים המעורבים ודאי יציגו את זה כהצלחה אדירה. מי כבר יבדוק אותם באמת? מישהו יעשה מעקב אמיתי על השביל הזה וכמה השתמשו בו? וגם אם יעשו המעורבים כבר המשיכו הלאה אחרי שנים בקריירה שלהם מציגים "הצלחות" ו"עשייה מדהימה" בקורות החיים שלהם…
שורה תחתונה
שביל האופניים בתמנע הוא לדעתי מופת לבזבוז משאבים ציבוריים על פרויקט נוצץ וחסר תכלית אמיתית. בזמן שרוכבים רבים בארץ נאבקים לשרוד בכבישים מסוכנים, הכסף מתבזבז על חלום מנותק מהמציאות, שמשמש בעיקר לצילומים יח"צניים. הגיע הזמן לדרוש שקיפות, ראייה רחבה ומקצועיות בתכנון פרויקטים ציבוריים, במקום להמשיך לשלם את המחיר על כשלי המערכת. כי בסופו של דבר, אנחנו אלו שמקבלים את החשבון – לא רק בכסף, אלא בחיים עצמם.
מאת: גיא חלמיש
צילום: צביקה לוין
הצטרפו לערוץ הטלגרם לקבלת הכתבות:
אל בייקפאנל בטלגרם
