גיא חלמישקבוצה מובחרת יצאה במשלחת ראשונה למשהו שיהפוך לטקס קייצי קבוע: מחנה האימונים של בוץ הרפתקאות עם Hot Epic Israel – בהובלה והדרכה של גל צחור, ועם פיטר- המדריך המקומי של בוץ מה Bike Academy. למה מובחרת? כי נאלצנו לרדוף אחרי כמה מהתותחים של CCC – גל עצמו, עידית שוב, השפירא’ז (רז ועומר), לוגאסי ועוד כמה רוכבים שגלגליהם האחוריים חמקמקים במיוחד… יש להניח שבפעמים הבאות הקבוצות יתגוונו יותר, אולם הפעם היתה זו קבוצה אפיקיסטית הומוגנית למדי, או לפחות ככה נהנינו להשלות את עצמנו, רוכבי המאסף שמאחור…
הנה החוויה שספגתי, תוך גילוי נאות- בייקפאנל פרסם את המחנה והתחרות והוזמנתי למחנה לצורך הסיקור, אבל מי שמכיר אותי יודע: האופוריה והאושר שקיבלתי מהדבר הזה נתנו לי אנרגיות רכיבה שכבר מזמן לא היו לי, וזה משתקף בצורה אותנטית בתמונות והשיתופים עוד בזמן המחנה… היה פשוט אדיר.
להצטרפות לטיול מלאו פרטים ויחזרו אליכם מבוץ:
לסיקור מחנה האימונים ב 2016 לחצו פה
לא רוכבים על העשב! באוסטריה העשב קדוש, כי עליו יש את הייצור היחיד שחשוב יותר מהאדם באוסטריה: הפרה.
בחיפוש אחר מזגן טבעי
המחנה יצא ללא מעט זמן: יוצאים בשבת וחוזרים בשבת. הטיסה בשש בבוקר, ויש כמעט שבת במלואה לאחר הנחיתה במינכן. ההעברה בשני הטרנזיטים הדחוסים במזוודות אופניים נמשכת כשלוש שעות ברוטו למלון באיזור קיצביל- הרי הטירול שבאוסטריה, מקום בו אומרים שהפיצות טובות מבאיטליה והבירות טובות מבבלגיה. עוד נברר…
ההבטחה למזג אוויר ממוזג ומוצלח יותר לאימונים לקראת הוט אפיק ישראל התממשה וענתה על הצרכים של כל המשתתפים, שכולם בשיא תקופת ההעמסה וההכנות לתחרות 8-10 באוקטובר. בטיימינג מושלם שבו בישראל ממוצע של 40 מעלות עומס חום בכל הארץ, נחתנו ל 20 מעלות נעימות, אבל אחרי הצהריים החל לטפטפף טיפטוף הולך וגובר ועד מהרה התיישב ענן ומבול על העיירה. הגשם לא פסק, והמכורים התבאסו שהם לא יכולים לצאת לרכיבת שחרור קלה כבר בשבת (מהטיסה). אני, מתוך ידיעה שאני הולך לרכוב חמישה ימים קשים (שלושה, הפסקה ליום אחד ועוד יומיים לאחר מכן), ובהם 60-90 ק”מ ליום ו 1500-2500 מטרים מצטברים, לא כל כך הצטערתי על כך: עוד אחוש פה את האוכף והרבה… כשנרגע קצת המבול יצאנו לעשר דקות של גלגול רגליים עם ביגוד ונעלי ספורט לווידוא שהאופניים תקינים. כמובן שבשבילנו הגשם התחיל שוב.
בגדול המסלולים דווקא שונים מזה שיש פה, אבל באחד הימים טעמנו קצת סינגלים בכל זאת.
קמים בבוקר יום ראשון ליום הרכיבה הראשון, והתחושה אחרי הטיסה והיום הארוך של אתמול היא שכאילו אנחנו פה כבר שנים. חבורת רוכבים שלא יכלה לרכוב אתמול, אחרי 24 שעות כמעט בלי שינה, טיסה, העברות, אריזות, פירוק, הרכבה… אנחנו רוצים כבר לרכוב והמתח חייב להשתחרר! מתחילים בק”מ הראשונים והיא (הקריזה לרכוב) מתנדפת כלא היתה.
אוסטריה מקבלת את פנינו בלי טיפת אבק וחול. הכל נקי, מאוד ירוק, ומאוד מאוד יפה. פיטר המדריך המקומי מגיע עם אופני אנדורו כבדים, כי אופני המרתון שלו בטיפול. זה לא הפריע לו לעשות פה ושם תחרויות עם גלצה בעליות… רוכב על. הוא דרום אפריקאי בכלל, מעסה או פיזיותרפיסט והיה חמש שנים חלק מנבחרת ספשלייזד באופני הרים (הבינ”ל). השתתף באולימפיאדה עם הרוכבים של הנבחרת, וליווה אותם ודאג לכל מחסורם- התפקיד שלו היה לטפל ברוכבים. בקבצה המקצוענית המכונאים דואגים לאופניים- הוא למסז’, אוכל, וכל הצרכים האחרים שיש לרוכבים שיוכלו להתמקד בעבודה. בארי סטנדרד, הרוכב הדרום אפריקאי שנהרג בתאונת דרכים עצובה מאוד לא מזמן היה חבר טוב שלו. סאוסר חבר שלו… אחרי שהיה גם חלק מקבוצת דאונהיל מקצועית בעברו גם גרג מינאר ונוספים מהסבב האגרסיבי יותר הם במילייה הניים-דרופינג שלו. ובאמת: הוא מקצועי, ומלווה כל שבוע קבוצת ישראלים אחרת של בוץ, שלא מדגדגת לו את יכולות הרכיבה. אחרי הביקור שלנו, לא היתה לו ברירה – הוא שוקל ברצינות להגיע ל Hot Epic Israel השנה, ועד סוף השבוע הזה, נדאג שיעביר את זה משיקולים להחלטות. ביום המנוחה הוא הביא את מיטת המסאז’ (30 יורו לחצי שעה + טיפ) וקיבלנו מסז’ בסטנדרט של הרוכבים הטובים בעולם. סאוסר אוהב מסאז’ עמוק וכואב, מתברר במיטת המעסים.
מימין – גל צחור, משמאל- פיטר המדריך הדרום אפריקאי של ה Bike Academy – המפעיל המקומי של בוץ בסביבת קיצביל:
המלון
אחלה מלון משפחתי ומפנק קיבל אותנו: חדר אופניים מדוגם ומלא כלים, עמדת שטיפה מקצועית, מסדרון ארוך לאחסן במרתף את כל מזוודות האופניים, וחדרים גדולים ונוחים. הפורמט הוא של Half board – כלומר ארוחת בוקר וארוחת ערב, ואלה היו מצוינות ולא קמצניות.
כל בוקר יורדים משכימי הקום ומטיילים כמה דקות לבית הקפה של העיירה לאספרסו כפול או קפוצ’ינו של בוקר. ב 8 בבוקר חוזרים לארוחת הבוקר במלון שבה פירות, נקניקים, גבינות, לחמניות, חלה מתוקה וטעימה במיוחד, קורנפלקס, וביצים רכות ומקושקשות. הספורטאים הרציניים יותר בקבוצה הקפידו על תזונה דלת שומן, מוזלי (סלט פירות עם יוגורט ותוספות גרנולה וכאלה…) בכל בוקר, והרבה שתייה לשחרר רעלים מהגוף (יש כאלה שיוסיפו את ה”קמע ניצחתי ניצחתי” שלהם בדמות כמוסות תוספי מזון כאלה ואחרים).
מדהים אבל גם בזמן אמת, כשאתם שם בשטח, זה באמת נראה כמו גלויה מסביב.
ארוחת הערב היא טקס בפני עצמו: הקבוצה מקבלת שולחן אחד גדול ויושבת סביבו. השיחות קולחות לצד בר סלטים קולח בשירות עצמי, ולאחריו מנה עיקרית אחת משלוש אופציות לבחירה (בד”כ מנת בשר בקר או דג או חזיר, ותמיד לצידם מנה צמחונית. בעלי דרישות מיוחדות העבירו לבוץ את צרכיהם לפני הנסיעה), וקינוחים מעולים במיוחד. האוכל טעים אולם אל תחפשו פה מנות דלות שומן, כי תתקשו למצוא… זה לא אוכל של ספורטאים ויבבני משקל שסופרים רכיבי מזון בגרמים-לקילו-לוואטים-לשיפוע… זו ארץ הבירה, השטרודלים עם הגלידה והקצפת, וה”מזון מנחם”… הפתרון באוסטריה הוא אחר: רוכבים יותר! את השתייה בארוחות קונים בתשלום נוסף, ואחרי שבוע שלם של שתיית בירות, מיצים, ואי מניעת כלום מעצמי ללא שום חשבון הוספתי 50 יורו. רק מי שהעמיס יינות הצליח לעבור את ה 100, אבל נרדם עם חיוך הרבה יותר גדול כל ערב.
בתזמון המושלם – שיא עומס החום בארץ, יוצאים לשבוע לא יסולא מפז למתכוננים להוט אפיק ישראל- חודשיים לפני התחרות שיקפיצו אתכם מדרגה.
אי אפשר בלי רכיבת גשם באלפים
אבל למזלנו לא היה קר במיוחד (מעל 10 מעלות ברוב הרכיבה). הטריק של המקומיים הוא ללבוש מעין חליפת סערה (מעיל “ניילון” סטנדרטי לרכיבה אבל גם מכנסי “ניילון” – דומים למעיל, וכיסוי דומה לקסדה) שדוחה את הרטיבות הפנימית לעוד איזה שעה, ולהביא בתיק (שגם אותו הם עוטפים בכיסוי חיצוני נגד גשם) קצת ביגוד יבש להחלפה באמצע הרכיבה, ורצוי בסוף העלייה העיקרית של היום: לרדת במהירויות, בגשם, בקור עם ביגוד רטוב זה פחות כיף. הרייסרים של CCC לא לוקחים שבויים, אהה תיקים. הם גם לא מרגישים רטיבות או קור. אף פעם.
נגיד שיש לך בנזוג חזק, וחודשיים לפני אפיק ישראל אתם מגלים שנפער בינכם פער כושר משמעותי – אם החלש ייצא, שבוע כזה יכול להציל לכם את האפיק!
אז המדריך הופיע עם כיסוי הניילון המוזר לקסדה, שמתברר שהוא שומר מצוין על חום הפדחת ומונע את הרטבת הראש וגלצה אימץ לעצמו אחד כזה גם. אני מיהרתי לרכוש לעצמי חליפת סערה כזו לאחר שמעיל הגשם שלי התפרק למרכיבים ראשוניים תוך כדי הרכיבה, כדי שאהיה קצת יותר יבש ביום החמישי שהתחזית מאיימת עליו גם כן.
אבל אם יש לך בת זוג יפה, חכמה, חזקה, מקסימה, ובכלל סוף הדרך, נמליץ לך דווקא לצאת איתה למחנה האימונים, גם אם היא שמה גרביים על הנעליים מבחוץ…
הגשם הוציא עוד משהו מעניין במיוחד מאחד הרוכבים: קצף ובועות מהעכוז! אשתו עשתה ניסויים עם אבקת כביסה שביובש הישראלי לא הביאה את הכישרון שלה לידי ביטוי, אבל בגשם האוסטרי משולב בשיפשוף הפד על האוכף, יצאה הפעלת ימי ההולדת-בועות הזו לשמחת כולם.
לקח עיקרי לשנה הבאה, ובכלל – לנסיעה לרכיבה בחו”ל הוא לא לקמץ בביגוד רכיבה ולא להיות תלוי בייבוש הפריטים בחדר הדוודים שבמרתף: תביאו הרבה, עם ספיירים של כל דבר (כפפות, שרוולים, מחממים וכו’), או לפחות כרטיס אשראי ספייר ומוכנות נפשית להינות משופינג של מותגים מגניבים, ועוד ציוד במחירים אוסטריים לא זולים במיוחד- דומים לישראל.
רוכבים ולא מאמינים – אנחנו באמת בתוך המקום הזה?
העליות באוסטריה
העליות באוסטריה הן ארוכות ותלולות. בניגוד לעלייה הישראלית הטיפוסית, פה אין מפלט ואין מרגוע. מטפסים מגובה 700-800 מטרים של העמקים והעיירות, לגבהים של כ 2000, והעליות האלה פשוט חותרות מעלה בזוויות של 15 אחוזים ומעלה כמעט בלי הפסקה. פה ושם נחים על 10% ואין ברירה אלא לעבוד לעבוד לעבוד. מדובר ב 1000-1400 מטרים מצטברים רצופים וקשים. בגשם של יום הרכיבה השני העלייה שלא נגמרת נגמרה סוף סוף בבקתת הרים מכוסת ענן, ו… סגורה – אין קפה וקולה בשבילכם היום.
ביום השני טיפסנו לקרן הר עם אנטנה מעל קיצביל – מקום תיירותי יותר ופתוח, ושם סוף סוף קיבלנו פיצוי ושוקו חם. המלצרית שלא רגילה לישראלים שקמים לכל מני סידורים לפני שמסיימים את הקפה, ופונים אליה בעמידה תוך כדי עם שאלות כמעט והעמידה את אחד מחברי המשלחת בעונש אוסטרי חמור סבר בפינה.
פערי גובה של 1000-1300 מטרים בין קצה העליות לעמקים מתחת, מייצרים בילוי ארוך בשיפועים משמעותיים
ביום הרכיבה האחרון הפיצוי הפך להתנצלות לאומית כשחיכינו במסעדה קצת יותר מהמתוכנן, ושם כבר הוזמנו שוקו, קולה, שטרודל קצפת, והיה זמן להנות ממצנחי הרחיפה שמשתחררים במקום, ומגן שעשועים לילדים ללא נייר לכלוך אחד על הרצפה. באוסטריה כבר מגיל אפס, ילדים לא רואים את ההורים שלהם זורקים לכלוך מבעד לחלון. העדר פחים בסביבה גורם לי לחשוב שהאוסטרים מצאו דרך להמנע מלכלוך עוד בצורת המקור שלו- הפסולת לא רק שנעדרת מהאיזורים הציבוריים, היא כנראה שלא נוצרת בכלל! האוסטרים לא מפליצים, לא מחרבנים, ולא מלכלכלים. רק לפרות שלהם מותר, ומשלחת רוכבים מדעית יכולה לאשר שהמוקשים של הפרות האוסטריות דומים לאלה של פרות פלסטין.
אחרי שמטפסים כשעה וחצי- שעתיים מגיעים לגבהים שמציגים לנו את המקום המדהים הזה. פשוט יפהפה פה ואי אפשר שלא להתפעל בכל פעם מחדש מההרים, ולקנא. הדיסנדינג המטורף למטה הוא מדהים. רוכבים במהירויות גבוהות מאוד ומפחידות למדי בסיבובים ובעקומות מושלמות. כשאנחנו יורדים על דרכי העפר הסיבובים די מסוכנים וצריך לשלוט במהירות כדי לא למצוא את עצמך בתהום. כשיורדים בכבישים הסלולים (העדפה של המדריך- ככה אתם מהירים מאוד בדרך למטה, ומבלים יותר זמן מהרכיבה בזוויות של 15% כלפי מעלה…) המהירויות קיצוניות. אלה כבישי השכבות-אופניים ואופנועים מושלמים: העקומות בנויות בקוטר קבוע וצפוי והן לא מפתיעות אותך עם הצרת קוטר ביציאה מהסיבוב (מצאנו רק סיבוב אחד כזה בכל הרכיבות). אפשר להכנס לזווית ולהשלים איתה בצורה נכונה ונשלטת יותר את קו הפנייה. הירידות באוסטריה שחררו את הדיסנדר שבי.
איזה השכבות! ירידות במהירויות מדהימות ועקומות מושלמות.
אופי הדרכים והאופניים המתאימים
אנחנו רוכבים מהמלון בעמק עד לתחילת העלייה בשבילי האופניים בתוך ובין העיירות. שבילי אופניים שפשוט אפשר רק להתקנא בהם – ברוחב תקני קבוע שמאפשר לרוכבים משני הכיוונים לעבור זה מול זה בנוחות. הרבה שבילים כאלה סלולים, וחלקים דרכי עפר מהסוג האירופי המתורבת והמהיר. אין בורות, אין פסי הרעדה טבעיים שנוצרו מהמכוניות שלא נוסעות בהם, יש שילוט ויש פעמים רבות גם איזה נחל זורם ליד. העליות בד”כ מתחילות באספלט עד לגובה הבתים האחרונים ואז ממשיכות לדרך עפר חלקה יחסית, ואת הירידות כאמור עושים לא מעט בדרכים סלולות בעיקר מההרים הגבוהים, אבל גם בעפר.
בסה”כ מדובר ברכיבות במסלולים מאוד מהירים שמסבירים למה האירופאים האלה אוהבים הארד טיילים. גם כשרוכבים עם גלצה ואנשי CCC צריך אופניים מהירים… ההטיה השבילונית משהו של ה KTM Scarp שלי, בשילוב עם המסלולים שמייתרים את השיכוך הלא רק כפול- גם הקדמי, עוררה בי פה תהיות לגבי הדגם הבא של הסקארפ ב 2016 שהוא רייסרי בהרבה, או לפחות הזכירה לי שיש סיבה לכך שמוכרים אופניים של פחות מ 9 קילו בעולם, לאחרים… כולנו רכבנו בסופו של דבר את רוב הקילומטרים עם בולם ומזלג נעולים לחלוטין. כמעט רכיבת כביש אבל בשטח.
חוץ מדרכי גראבל קלאסיות שאפשר להגיע עם ריג’יד אליהן, יש פה סינגלים לא מתורבתים, מלאי שורשים חלקים וסלעים, ואנחנו נמנעו מהם. כמה חברה שכרו ביום ההפסקה אופני אול מאונטיין, ועלו ברכבל אל ה Trail Head המקומי תוך דיווח עח כמויות הנאה לא מבוטלות.
לצדם של השבילים יש דשא אוסטרי קדוש. למה קדוש? כי אוכלות ממנו פרות שזה דבר חשוב יותר מבני אדם באוסטריה, וזו כנראה הנקודה היחידה שמקשרת אותה אסוציאטיבית להודו, רק שפה הן מיועדות למה שהאבולוציה התכוונה לו מלכתחילה: גבינות עם 30%-50% שומן, נקניקים עם עם 30%-50% שומן וסטייקים טעימים עם 30%-50% שומן.
הומוגניות הקבוצה
חבורה של אנשים מאוד איכותיים התקבצה לה פה וזה ממש תענוג. השיחות מעניינות, האנשים חכמים ומוכשרים, ויש אווירה מעולה. הומוגניות הרכיבה קצת פחות עקבית מהאיכות הכללית של כולם, ויש פיזור מסוים: גלצה בראש עם עידית והמתאמנים הקבועים של CCC שרגילים לשחוט אחד את השני כמה פעמים בשבוע. לאחריהם הקבצת המצטרפים החדשים והמוכשרים – אלה שרוכבים מצוין והשנה סימנו את האפיק כיעד. הם מגבירים אימונים כבר תקופה ארוכה ונכנסים לכושר מרשים. אחריהם אני שרוכב רק פעמיים שלוש בשבוע גג 6 שעות שבועיות, אבל נהנה מנסיון ולא עושה שטויות, ובסוף נמצא המאסף.
שבוע מושלם עם קבוצת רוכבים מדהימה
הפעם בסה”כ היה מצוין מההיבט הזה, אבל האמת היא שכמה רמות רכיבה בקבוצה זה אתגר מאתגר למוביל כשבכל פיצול צריך לוודא שהאחרונים לא מפספסים את הפניות, ואתגר קשה למאמן שרוצה להפיק מקסימום מחנה אימונים. השליש הראשון יכול להגיע לראש כל עלייה הרבה יותר מוקדם מהאחרון, מה שקוטע את האימון בהמתנות גם אם הם מגלגלים למטה באינטרוול השפלה וחוזרים עם האחרונים למעלה. קטעי טמפו קשים ומהירים במישורים הם גם אתגריים כשהפערים שיפתחו ממי שיפלט מהאליפסות יכולים להיות גדולים, וזה גם מייאש להפלט. כל זה מוביל לצורך בהפקת לקחים לשנה הבאה: התארגנות מתאימה לפי שתי רמות כדי שכולם ירגישו נוח בסביבה המתאימה להם.
באחד הימים למדתי את המונח “מזרן ג’ודו” של גל צחור – סדרת אינטרוולים על עלייה של איזה שתי דקות בהן הצטוו הרוכבים לתת all out, הומשלה לעבודה באימון ג’ודו שבו רמות שונות של מתאמנים יכולים לעשות את אותו האימון באותו מקום…
זה בכל זאת מחנה אימונים, ומוביל אותו גל צחור…
תראו, לא באנו לנוח. התרבות של גל מייצרת מקצוענות והתייחסות רצינית לכל היבטי התחרותיות. החברה פה לוקחים את הקטע הרייסרי מאוד ברצינות, וזה בא לידי ביטוי לא רק באימונים עצמם אלא גם במעטפת- בתזונה, בציוד, בהתייחסות להתאוששות: מכשירים אלקטרוניים לשחרור שרירים, משחות לחימום לפני הרכיבה, גלילי מסאז’… באימונים עצמם זה נראה כאילו הם לא חוסכים שום כוחות למחר. נותנים את המקסימום ומתחרים כל הזמן. מחר זה מחר, והיום מפיקים את המקסימום מהאימון!
בעליות יש מישהו שיגיע ראשון, בירידות יש, ובספרינטים. אחרי ה 2000 מטר שטיפסנו נגיע למישור לפני הגעה למלון ולפעמים זה גישור של 15-20 ק”מ. גם פה אין מנוחה: גל לוקח אתנו לטמפו בהובלות של חצי שעה עד 45 דקות שמוציאות לנו את המיץ ואת החיוכים, אבל רק אחרי שנגמר… למרות זאת יש לאמר – המספרים שתוכננו מראש של יומיים רצופים קשים במיוחד של יותר מ 3000 מטרים מצטברים לא התקיימו בפועל בקפדנות לפי הספר, אלא בוצעה חישה והתאמה לקבוצה ולתחושות שלנו במקום, וטוב שכך- רמת הקושי היתה מדויקת, נוכחת, לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי. מי שיגיע לפה בשנה הבאה, לא משנה לאיזה הקבצה או רמת רכיבה הוא יכנס, ייצא מפה בכמה דרגות משמעותיות חזק יותר משנכנס, ומוכן יותר לאפיק ישראל, זה בטוח.
סוסים.
באחד הערבים מתכנסים להרצאה של גל שמרכזת את כל הטיפים למשתתפים באפיק שהוא אסף בשלוש שנות הפעילות של Hot Epic Israel (ועוד איזה 20 שנות נסיון). אחד המסרים העיקריים והלימודיים החשובים שעוברים לאורך הרכיבות וגם בהרצאה הוא החשיבות של “רכיבה זוגית”, וחלוקת אנרגיה זוגית. אפיק ישראל זה מירוץ זוגות וכדי שזוג יפיק את המקסימום הוא צריך לתרגם כל כח עדיף של אחד מבני הזוג לקידום ותמיכה בחצי השני האיטי יותר. אם יש עלייה ואחד רק מטפס, הוא צריך לדחוף או למשוך (פיזית- לא רוחנית. ממש למשוך ולדחוף…) את השני, כך ששני הרוכבים יגיעו במהירות המשותפת הגבוהה ביותר למעלה. אחד הסשנים ברכיבה עצמה גם מתרגל דחיפות, משיכות, והנפות בן זוג.
גל צחור ועומר שפירא מדגימים משיכת בן זוג: לא לתפוס בכיס כדי לא לקרוע אותו- תופסים חופן מהחולצה עצמה. היד משוכה ישר והכי רחוק כדי לא לפגוע אופניים באופניים, והיד השנייה עם אצבע על הברקס…
הסיירת פושטת – על החנויות
היום הרביעי בחופשה מיועד להתאוששות לקראת שני ימי הרכיבה האחרונים. שלושה ימי רכיבה כבר ברגליים, וזה לא קל. אנחנו צריכים את המנוחה הזו, את האוורור מהאופניים ומהשגרה, ואת… הזמן לשופינג! זה הולך מצוין עם גלגול הרגליים ורכיבת השחרור שצריכים ממילא לעשות ביום הזה, וכך התגלגלנו לנו אל קיצביל, העיירה הגדולה יותר והסמוכה (כ 5 ק”מ מהמלון שלנו), שם יש כמה חנויות אופניים, מדרחוב יפה ותיירותי, ללא עליות ומאמץ לטובת רכיבת השחרור.
חנויות האופניים בכל אזור טירול לא ידעו מה נפל עליהן. חבורה של רוכבים ישראלים שמדברים בחנות בקול רם, פושטים עליהן בכמה כיווני איגוף אל מדפים שונים תוך חתירה ישירה אל היעד העיקרי- ארגז ה 50% הנחה שנמצא על הרצפה בפינה הכי רחוקה. רשימת הציוד ארוכה: מעילי גשם, תיקים, מכנסי רכיבה, ווסטים ועוד ועוד… יהיו אלה שגם ינסו להשיג הנחה נוספת ויתמקחו עם המוכר על המחירים ויהיו גם כאלה שיתבאסו מכך… המחירים לא זולים, אבל זה לא עוצר אף אחד מלעוף על כרטיסי האשראי. אנחנו בחופש, רוצים ליהנות, ועושים קצת פחות חשבון מהרגיל!
חוזרים הביתה.
אפשר לכתוב עוד המון, אבל בסוף כמו במחנה האימונים עצמו, צריך גם לחזור. חבל מצד אחד, אבל גם מאוד ממצה מצד שני: יש געגועים לילדים, יש עבודה, עסקים, דברים לעשות… זו היתה בריחה מושלמת מהמציאות לשבוע אחד. זה היה גם מחנה אימונים אדיר למשתתפי האפיק באוקטובר. בוץ, המפיקה של המחנה הזה בשיתוף הוט אפיק ישראל מרימה פה מוצר שווה ומומלץ, והנסיון שלה עם המקום, ה Bike Academy שניפקה לנו את פיטר המדריך המקומי החזק, וגל צחור שהוא, לא צריך לאמר לכם- אושייה אמיתית, כל אלה יצרו מוצר מושלם כבר בשנתו הראשנה.
לטעמי ב €1590 זה שווה כל יורוסנט- רמת הגימור והאיכות של המלון והאוכל גבוהים מאוד, רמת הרכיבות והשירות המקומי היא קצה, הליווי של גל ועידית הוא הטופ שאפשר לבקש גם ברמת מקצוענות רכיבה וגם ברמת האווירה והחוויה. אין לי ספק שאחרי הפידבקים מהמשתתפים, התמונות בפייסבוק, והאדירות הכללית של הנסיעה הזו, תהייה בשנה הבאה רשימת הנרשמים ארוכה בהרבה. לא המלון האינטימי הזה ולא קבוצה כזו יכולים לקלוט עד אינסוף רוכבים, כך שאני, במקומכם, הייתי פותח קשב רציני באיזור פברואר-מרץ כשמתחיל הרישום לאפיק ישראל 2016, ודואג לתפוס מקום מוקדם מאוד במחנה הזה…
צילם וכתב: גיאחה
