סדרת התוכן “איפה רוכבים” של BIKEPANEL באה לתת לכם סקירה מאסיבית של אטרקציות הרכיבה המעניינות ביותר בישראל. בד”כ נתמקד בסדרה הזו בסינגלים המנוהלים והבנויים שהוקמו בארץ, כי אנחנו אוהבים אותם – הם פותרים לנו התלבטויות וחוסכים לנו זמן: לא צריך לתכנן מסלול, לא צריך להכיר יותר מדי. יש שילוט, יש מרחק, יש גובה מצטבר… וכל מה שצריך זה להגיע לחניה בבוקר ולהכנס לשביל. פינוק.
זה לא סוד שחברי הגוש מנסים לקרב אותנו אל ליבם. בין המסרים: אין סיבה לנסוע רחוק לקטיף דובדבנים ברמת הגולן אם אפשר הרבה יותר קרוב כאן ואם יורד שלג אפשר לוותר על ירושלים, לגשת לגוש ולשחק בשלג בלי פקקים. הזמנות לרכיבות בליווי של רוכבים מקומיים מתפרסמות באופן סדיר במדיה ומבט באתר התיירות המושקע של המועצה מגלה עומס בחומר מעודכן, כולל אפילו את הכתבה בביקפאנל של יותם על כבישי האזור.
הראשון שהתלהב מהפוטנציאל לסינגלים באזור היה הורדוס שאת מלון הקיץ שלו הוא בנה בהרודיון, שהחל לשמש כבר בעשור הקודם כנקודת יציאה לרכיבות דרך נחל תקוע לעין גדי או דרך חלחול אל כביר או נחל דרג’ה אל מצוקי דרגות.
אותו המלך בנה מהגוש אמת מים שסיפקה מים לבית המקדש. האמה שאורכה כ-20 קילומטר הונדסה בשיפוע יורד אחיד של מטר לכל קילומטר. תחילתה בנחל פירים משם נמשכת אל מעיינות שלמה בישוב ארטס ואל בריכת השילוח. כיום ניתן לבקר באמת הביאר, להציץ אל הפירים לאורך הנחל ומשם לגשת לתצפית מכביש 60 אל הישוב ארטס שנמצא בשטח A ובו גן עדן מקומי ושמו בריכות שלמה.
ההתיישבות היהודית החלה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היה זה יהודי בשם הולצמן שרכש את האדמות, הולץ משמעו עץ ומכאן השם- גוש עציון. ארבעה ישובים הוקמו בגוש ושרדו עד מלחמת השחרור, אך דין הגוש היה כדין הרובע היהודי. הלוחמים נפלו בשבי הירדני, הישובים נהרסו וניבנו במקומות אחרים בארץ: משואות יצחק ועין צורים על כביש 3 במועצה אזורית שפיר, רבדים רגע לפני צומת מסמיה וכפר עציון הפך לניר עציון ונמצא כיום בחוף הכרמל.
עברו 19 שנה ואחרי מלחמת ששת הימים חזרו היהודים אל הגוש כשעם האוכל בא התיאבון ומעבר לישובי הגוש הבסיסיים מפעל ההתיישבות שגשג ונבנו ישובים וכבישים, חלקם צורמים לעין ואחרים יפהפיים עד כאב. האלון הבודד שראה לאורך ההיסטוריה את כל מאבקי השליטה באזור הפך להיות לסמלה של המועצה האזורית והוא גם נקודת היציאה לרכיבה.
המועצה בדחיפה של ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, גייסה לה את משרד החקלאות וקק”ל לתקצוב הפרויקט, יואב בהט נירתם לבניית סינגלים בין האטרקציות השונות בגוש ותהליך הבניה נמתח לאורך שנים כשמצד אחד יואב בונה שביל ומצד אחר משקם מנזקי מזג האוויר והשלגים את הסינגלים שנבנו בשנים הקודמות.
לצורך הבניה יואב ויתר על המיכון הכבד ונעזר לבניה במתנדבים ומדריכים של בית ספר שדה עציון כשמדי פעם לעבודות היותר קשות שוכרים גם בצוותים פלשתינאים.
תהליך התכנון הניב 2 שבילים: שביל האבות מסומן כחול, מבוסס בעיקר על דרכים רחבות, 14 ק”מ אורכו ומיועד לאוכלוסיה רחבה יותר, ושביל המעיינות המסומן באדום, המקיף את רוב המעיינות ואתרי הטבע באזור. אורכו 22 ק”מ, והוא כולל בעיקר סינגלים וטומן בחובו עליות וירידות ארוכות וקשות.
הרכיבה
כבר הרבה זמן שאני מפנטז על רכיבה בעקבות לוחמי הל”ה שיצאו לשחרור הגוש מנתיב הל”ה אלא שבמקום לפרסס בגבעת הקרב – להמשיך ולהשלים את המשימה אליהם יצאו החברים. אבל תוכניות לחוד ובמציאות התגלגלתי ספונטנית אל הגוש והצטרפתי אל יואב בהט האיש שבנה את השבילים (להלן “המהנדס”), ואל אבנר עציון מאלון שבות – אחד מאלו שהגו את הרעיון (להלן ה”מקומי”).
בצומת האלה, ימינה בכיכר אל הגוש. זו נקודת היציאה של לוחמי הל”ה. מתחילים לטפס, אופס כביש מוכר, ה6PE עובר פה.. הכביש מתעקל, משאית מאטה את התנועה ושמש סתווית מסנוורת. כאן עשו החוטפים את הפרסה לאחר שרצחו את הנערים. מימין בת עין וכפר עציון. באסטות ראשונות של בוקר מציעות ענבים מזנים שונים מסגירות את זמן הבציר, פניה שמאלה אל עץ האלון וחניה לאורך הדרך, אל עץ האלון עוד נחזור בסוף הרכיבה עם בירות מבית היוצר של יואב. האלון הנו בעצם שני אלונים שהתלכדו והתחברו במהלך השנים. גילו כ-700 שנה והוא שימש כנקודת הגבול בין מחוז בית לחם למחוז חברון, מראות רבים ראה העץ עם השנים, ממלוכים, עותומאנים, מוסלמים, אנגלים ויהודים, הלוואי ויכול היה לספר.
מכאן היציאה בשבילי 4*4 בדרך האבות אל הסיבוב המזרחי. דרך האבות מקשרת את אלון שבות לאלעזר ולאורכו אבני מיל שסימנו את הדרך הרומית מירושלים לחברון, משם אל אמת הביאר ונחל פירים. הימים להזכירכם הם ימי בציר, הרבה מרצדסים של פעם וגם וולבו הביאו את הבוצרים אל הכרמים ואותנו לסשנים של טעימות באדיבות המקומיים.
עצי תאנה גדושים למכביר גרמו לנו לנהל שיחה על תנועתיות של מערכת העיכול, להצטער על העמסת הקלוריות ולהחזיר את הג’לים וחטיפי האנרגיה הביתה.
בין לבין עצרנו להציץ אל תוך הפירים, נבהלנו מגודלה של אפרת שנמצאת בגדה השנייה של הנחל ועלינו אל הכביש לתצפית אל הישוב ארטס כדי להעיף מבט אל הבריכות ואל מפעלי האבן מהם מתפרנסים התושבים. עמדות הפילבוקס על הכביש רק הסגירו את העובדה שקצת לפני יותר מעשור גם הכביש הזה חטף ירי.
זה הזמן להיפרד מכביש 60 ולהמשיך ברכיבה אל החצר האחורית של נווה דניאל שם נמצאים הסינגלים החדשים שנבנו השנה, שבילים אלו עדיין תחוחים ומחכים לגשם הראשון.
השבילים יורדים אל נחל נעמנים, מתצפתים מעבר לוואדי פוכין אל צור הדסה, חוסאן וביתר עילית כשבין לבין הלוגו האדום המסמן את הסינגל.
בדיוק כמו הזאב, הסמל של מטה בנימין בסינגלי טלמון כאן קיבל האלון את הכבוד, לא יודע למה, אולי היו אלו ערפילי הבוקר שגרמו לו להראות בעיני כפרצוף ליצן שמשרבב את לשונו, תשפטו בעצמכם.
כך הרכיבה עוטפת גם את ראש צורים אל מעיין אבו אל כלב, שם בעצם מתחיל הסיבוב השני שנקרא סובב מעיינות גוש עציון. לסינגל זה יש יותר פז”ם והוא נכרך בשמו של דובק ויינשטוק המכונה הישראלי -פלשתיני הראשון. דובק היה סייר השדות של המועצה שהקים יחידות איתור נעדרים ובנה שיטות לאיתורם. דובק אימץ אל ליבו נערים שנפלטו ממערכות החינוך וביחד הם שיפצו מעיינות ומערות באזור ששזורים לאורך הסינגל.
מיד אחרי חציית כביש 367 עם הירידה אל נחל משואות., השביל עובר דרך מערת דובק, מערה בה נהג לארח אנשים, חיילים, בדואים ונוער שוליים.
מבט פנימה מגלה אח עצים נהדר עם ארובה, מחצלות ומקומות ישיבה, שלט לזכרו ופועלו של דובק נמצא בכניסה.
רגע אחרי אנחנו בעין סג’מה, מעיין נוסף שדובק שיפץ ונקרא עין יצחק על שם בנו שנרצח יום לפני גיוסו לצה”ל בפיגוע טרור לפני 21 שנה. גם דובק שהלך לעולמו לפני שבע שנים זכה לכבוד ומתחת לעין יצחק נבנתה בריכה איגום לכבודו.
משם השביל מתגלגל במגמת ירידה אל הנקודה הכי נמוכה במסלול, עובר על פני עמדת העיגון של האומגה הכי ארוכה בארץ המחברת את חוות האיילים מצד ואת הגדה הדרומית של הוואדי מצד שני. השביל היורד בקונטרס לקווי הסלע האנכיים הוא אחד היפים שרכבתי בהם, כשמדי פעם רוכבים על מרבדי הסלע החוצים את הסינגל.
סיומו בעין ליבנה, מעיין מבטיח מתחת לעץ אגוזי מלך ובו דגי זהב, מנהג אדיוטי של טובלי המעיינות שחושבים שדגי הזהב ישביחו את מי המעיין אך בפועל הם מחסלים את אוכלוסיית הדו חיים, אוכלים את הדגים הקטנים ובולעים את הראשנים.
אחרי הטבילה יש לטפס, עליה אכזרית יש לאמר. ניתן להיעזר בטרקטרוני הגוש שנמצאים בשבילים, אבל לא חוזרים על אותו טריק פעמיים, אז וויתרנו על הפטנט הזה ששייך ל HLC והתחלנו בעלייה הרצחנית אל פאתי בת עין.
הישוב המוזר נעים למראה כשרוב תושביהם של בת עיין כבר מזמן לא יורדים אל עין ליבנה והסיבה היא שבקצה העליה יושב לו מעיין נוסף, עין חובלה שמו, מעיין שנוכס על ידי הגברים שקבעו אותו כאתר טבילה מכורה ובו נקבה סודית המובילה אל חדר קטן ואינטימי.
טיפ קטן מיואב לרוכבים שמעוניינים לוותר על כמחצית העליה, ישנה האפשרות לא בשבת להשאיר רכב אחד בישוב בת עין ב’. כדי לסבר את אכזריות העליה אני רק אניח פה את הגרף גבהים (תחילתה בקילומטר ה-27). תיהנו.
בין המעיינות מעט מעל הישוב חלפנו על חמש רבקות שהזכירו לנו את האורגינלית של יצחק אלא שאת כד המים של המקורית החליפו גיטרה, סירים ומחצלות. עטופות בהרבה הווי ולא יכולנו לדעת האם הם יורדות מעין חובלה או יורדות אל עין ליבנה.
כתב וצילם: עזרא שהרבני
ומה להמשך? ליואב נשארה עבודת הסימון ולי נשאר להזמין אתכם לפתיחה, רשמו ביומן ה-10 לאוקטובר, אנחנו נהיה שם ואתם?
