ביום החמישי בטרנסאלפ התעוררנו לדקה דומיה כי אחד הרוכבים לא התעורר, תוסיפו לכך את השמועות באפיק ישראל על אותו רוכב שבמסגרת האימונים לא קם בבוקר ותבינו, אנחנו בקבוצת סיכון. פתאום המשפט של האישה: “למה אתה קר אלי” מקבל משמעות נוספת. כל אלו ביחד עם תוכנית האימונים המאומצת לאפיק העלו אצלי את מפלס החרדה, אז כדי להמשיך לגור מול בית הקברות ולא לעבור לגור מול הבית, החלטתי שאת שנת 2017 אקדיש למסעות.
מאת: עזרא שהרבני
bikepacking לייט
מסעות בייקפאקינג גדולים עלינו – תיק הכידון עושה לנו רע, תיק האוכף נוגע בגלגל, קשה לנו להתאושש אחרי לילה בשטח ללא מקלחת ואנחנו כן אוהבים לאכול ארוחת בוקר וערב כמו שצריך. בקיצור אנחנו לא בייקפאקרז אמיתיים. ברירת המחדל במקרה הזה היא בייקפאקינג עם תיקי גב כשנעים בין Satellite ל-Satellite כשלכל Satellite כזה highlight משלו.
בתצורה הזו יש חשיבות למשקלים: למשל נעלי ערב שסוחבים… המלצת המערכת הן נעלים מזויפות של קרוקס, 15 שקל לזוג בשוק בעכו. אם אתם רואים בפאב החבית במצפה רמון חבורה של גברים מזדקנים עם קרוקס מזויפות ומעיל נוצות סיני דמוי northface, רוב הסיכויים שהם בתצורת בייקפאקינג לייט. מברשת שיניים מחלקים לחצי. מגדיל לעשות אלי שמוותר על המשחה ומגיע עם המברשת מרוחה מהבית, משאיר לעצמו את הדילמה מתי לצחצח בבוקר או בערב.
ירוחם שדה בוקר
המועד נקבע לשבוע אחרי הסמרתון. שבועות חשבתי איך אני מהנדס שני סופי שבוע רצופים במדבר, בסופו של דבר נפלתי למשכב יומיים לפני התחרות. לקח לי יומיים לבטל, ועוד שבוע כדי לחזור לעצמי ולהבין שפריבילגיה גדולה היא לשלוט בפלוץ מבלי שהאקסידנט יסתיים בשלשול.
ירוחם היא עיירה בשום מקום ואלילת נדל”ן בהווה, מספקת את מאפיית אללוף כנקודת המפגש. לירוחם אני לוקח את המאזדה 3 של יוד’, יוד’ קנה יונדאי עיוני חדשה ושבוע אחרון עם ביטוח מקיף זה בדיוק הזמן שאיזה גנב ישים עין על הטרנטה, נשאר רק להשאיר אותה בירוחם עם דלת פתוחה ומפתח בסוויץ. בדרך לשם חייבים לעצור לדקה של נוסטלגיה לזכרו של גדוד 17, מילותיו של שמידוב המ”ם מהדהדות לי באוזן: “קורס המכי”ם קרב ובא יפתחו לכם ת’תחת”. המכ”ים כמובן במילעל ולא במילרע מביא משמעות של מכים מלשון מרביצים, דקה של מבט שלוש מאות שישים מעלות אל הצבע החום שעשה לנו פעם רע והיום עושה לנו טוב, ניצול המומנט לפיפי בתחנה ואפשר להמשיך למפגש בעיר שזיכרונות הקוצים המתגלגלים ברחובותיה מעלים תפאורה של עיירה במערב הפרוע.
יום כניסה למדבר צריך להיות יום קליל
ארבעים קילומטרים המסלול מציע, לכן אין סיבה למהר ואפשר להתענג במאפיית אללוף על קוראסונים וקפה. השכונות החדשות של ירוחם ניבנו על שבילי האופניים שסומנו לפני כמעט עשור בימי הגלורי של עמרם מצנע, מה שמחייב קצת מעקפי אקספלורציה. אלה מובילים אל רכיבה לאורך הגבים של נחל שועלים, רכיבה שמביאה אותנו אל שפת המכתש הגדול. המסלול פופולארי לרוכבי אופניים ועובר בסמוך לעמדת האכלת נשרים, שמצידם מתצפתים מלמעלה במבט רעב אל המזדנבים מאחור, מעלים חשש וגורמים לך להבין למה לא כדאי לרכוב אחרון.
למטה רץ מסלול הצ’ימיצ’ורי שמסתיים במעלה אברהם. על המעלה ערימת ג’יפים מדסקסת איך עולים את הבאמפים, בעוד אנחנו צופים. יום שלם הם יעבירו על המעלה הזה, הילדים בפיג’מות מאחור, שקית גרעינים מפרידה בין הנהג לאשתו, כלום לא קורה, מעט מאוד יקרה, הכל בהילוך איטי, סע-סע, יש לך עוד, אתה יכול, תשלב, תתקדם, תתקדמו.
זיכרונות רבים יש ממעלה אברהם אשר בצ’ימי אנחנו מנקים אותו דיי מהר ברגל ועפים הלאה אל נחל בוקר. שישה ימים לאחר מכן זכיתי לראות את אותו הנחל שוטף, עכשיו השאלה אם השיטפון יעשה טוב לדשדש בנחל לקראת צ’ימי 2018 או שאולי יעשו טוב קברניטי 4 אפיק, ישדרגו את המסלול הארכאי הזה ויפנקו בכמה סינגלים סביב שדה בוקר?
כרגיל קשה להיפרד מתצפיות שכאלו, התכנסות המים אל נחל חתירה, היציאה מהמכתש, הגוונים, הנוף, מזכירים לך כמה המדבר גדול ואתה קטן. עולים על האופניים ומשתלבים עם מסלול הhlc, אנחנו אוהבים פרחים, המדבר פורח, צבעוני אחד פותח את העיניים למרבדים סגולים, צהובים, זה אחרית ימי הנרקיסים, בהחלטה של רגע נכנסים לנחל לבקר אותם.
זמן המדבר
פברואר זה זמן המדבר. בינואר אין לנו אמון – הוא בעייתי יותר מבחינת תהפוכות מזג האוויר. אנחנו אוהבים את פברואר. אנחנו אוהבים גם בורות ולפעמים נדמה שאנחנו רוכבים מבור לבור: פותחים בבורות חצץ, למחרת בורות רמליה ובניהם עוד בורות בנחל צין בואכה עבדת. כרגיל מדברים על הנבטים, איזה עצמה, איזה בניה, עמוד התמך המרכזי עם הגומחה שהשתמרה לקמעות והיום לנרות של מי שמחפש כמה רגעים של חסד, תעלות ההולכה, תעלות ההטיה, ההנדסה שמאחורי העניין, הצבע הלבן הבוהק של הקירטון, אלו שאוספים את מי הנחל ואלו שבונים על הנגר.
שדה בוקר למצפה רמון
בסנטר של שדה בוקר יש כמה highlight רציניים: פותחים בשלום לחנות האופניים גיאופן של אסף עמיחי, ליד יש את הכפרייה ובה תפריט סנדוויצ’ים וגם מרק היום שתמיד הוא נגמר ועוברים בעצם לשתות את האמבר אייל של מבשלת הנגב.
ליד יש את פאב/מסעדה הג’ומעה – הספיצייליטה שלהם זה המבורגרים שלוש מאות גרם, רצוי עם גבינת עזים. הקציצה קיבלה את שם השעטנז גבבורגר, ולידה ברור שמזמינים את האדמונית של מוסקו. ממשיכים באותו הקו של הבירות האמבריות, אדמוניות מתקתקות עם זרעי שעורה הקלויים. מומחים לזן הזה של הבירות אומרים בפה מלא שהאמבריות הטובות ביותר הם של בירה מלכה, הבירה בקיבוץ יחיעם שמצילות את כל הרוכבים בסינגל כברי.
שביל ישראל לאופניים הוא המקום לפגוש חברים. הנה ניסים צוק-רן מבוץ עם קבוצה של HP והנה עוד חבורה של פרופסור מהטכניון שהוא לא יורם רוזן. הם מסתבר עושים את ה HLC מירושלים לאילת בתצורה של בייקפאקרז עם סבל מברזל ואופני 26. כל כך 2006. מלאי הערכה אנחנו נפרדים ונפגשים לאורך המסלול. אנחנו מהירים יותר ובעלי הפסקות ארוכות יותר, מה שמאפשר מפגשים בהם מסתבר שהם ניזונים מהקומונות השונות, שואבים רעיונות ומיישמים.
אנחנו אוהבים במדבר את כל מה שיש לו להציע: עליות, ירידות, שבילי גמלים, אפשר להגיד שיש לנו פטיש לנאקבים, פטיש לעצים, פטיש לבורות. אנחנו הוגים את הפטיש שלנו בקמץ פתח כמו אותו שופט בדוואי שקרא חקירה של עבריין מין ולא הבין מה זה שלנאשם יש פטיש לרגליים (איפה קונים?…).
נחל צין נמצא בכל מקום
אנחנו רוכבים בשבילים בהם האטרקציה היחידה במפה זה מקברה של בדואים, טרסות או עץ בודד. ציורי סלע על הסינגל החדש לעובדת, בורות עובדת ומקבץ של אלות בנחל צין הופכים ל-highlight של היום השני. בעובדת עוצרים בארומה וחוצים את הכביש, לצד המערבי יש הרבה יותר מה להציע, מטרופולין עתיק, חקלאות קדומה, טרסות, וכמובן בורות מים.
מעלינו הר ערקוב. כמות השבילים בנחל צין היא מטורפת, נחל צין הוא נחל שנמצא בכל מקום, אם שואלים אותך לשם של נחל ואתה מתלבט ההמלצה שלנו: לך על צין, סיכוי גדול שתפגע, הוא מתחיל בקו פרשת המים באזור בה”ד 1, מייצר כמה חסימות כביש דרומית לשדה בוקר בימי שיטפונות, חורץ את הקרקע ומתנפל אל עין מעריף, ברגע שמים מגיעים לפה יש לכם שעה להגיע למרפסת ליד כביש 90 לראות שטפונות. תוסיפו את גבי שיש ואפילו את חסימת הכביש לנאות הכיכר שחיכתה ל מורדי בן שמעון, ירון וג’ימה ועומרי בן יעיש ב- hlc וגם אתם תבינו, הצין נמצא בכל מקום.
אחרי קו פרשת המים נוחתים על נחל יתר שנשפך לנחל ניצנה. נחל ניצנה אמור להגיע לים התיכון אבל מתעייף בדרך ומחלחל אל החולות של סיני, בנחל יתר רכבנו כבר לפני שנתיים, כמובן שביום חול. סופו בעליה לקו גובה לצלילי פיצוצים. אנחנו מורגלים לרכוב בשטחי אש, מתרחקים ממטרות רק”ם כשהמסוקים מגיעים… במקרה הזה שתי פלוגות משני צידי השביל מרוקנים לכיווננו מחסניות, יעד חשוף פלוגתי. השביל שלנו הוא גבול גזרה, עומדים משתאים ומחכים להחלפת מחסנית, זה בדיוק הזמן לגלוש למטה לחצות את הכביש לעיני החיילים ההמומים אל סוכה במדבר.
.
זה הזמן לרכוב על המצוק, ויש קטע נרחב לעשות זאת, השעה היא שעת שקיעה, איים איים של רומנטיקה על שפת המצוק, כל פינה יותר יפה מהשנייה, תצפית נבנתה על דבשתו של הגמל מקבלת מאיתנו את הכינוי הר גמל, למרות שהר גמל נמצא בכלל ליד כרמיאל… אוקסימורון. סדקים נפרדים מקו המצוק. אנחנו נפרדים מהזוגות המתבודדים אל קלאב רמון. קלאב רמון זה הפנינה שלנו במצפה יש בו הכל במחיר סביר ולא חסר כלום.
במלון אפשר להזמין מסג’ מאותו המסאג’יסט של מלון בראשית, ההבדל הוא במחיר, אצלנו זה מאתיים, אצל הנובורישים זה ארבע מאות. כמובן שלא מוותרים על החמאם, הדרך לשרוד היא לנשום עמוק, לשפוך מים קרים עם קערה, להרטיב מגבת ולרבוץ. בקלאב אנחנו מכבסים, בונים כרגיל על המזגן שייבש, תולים את הבגדים לגרביטציה, מתחת לבגדים מצטברת שלולית של מים, בבוקר כרגיל הקצוות נשארים רטובים.
ממצפה רמון לערבה
הרכיבות לערבה תמיד מסתיימות באור אחרון (במקרה הטוב). למי שמעוניין ביומיים מעגליים אמליץ על חאן בארות במכתש, על חאן דרך הבשמים בצופר וחזרה למחרת.
שמונים קילומטרים לערבה הם אתגר לא פשוט ולכן לקטע הזה מארגנים נקודת פידינג זון בנחל נקרות. עומר ממצפה רמון הוא בדיוק הדמות לכך, זה נותן את האופציה להוריד משקלים ולרכוב עוד יותר קל. למפגש אנחנו מאחרים – תמיד נשבר מעביר או נקרעת איזה אוזן ועוברים לתצוגת סינגל ספיד. לג’יפאים יש סבלנות, יש להם הרבה זמן להעביר, קבענו בשתיים הגענו בארבע, שעתיים החברים העבירו בפריזבי על הנחל ולפי הכרס שעומר מפתח נראה שהוא מבלה עוד חצי שעה אחר כך באכילת השאריות.
שבירת מעביר היא בדיוק המקום להמלצה על מוצר מצוין לרכיבות האלו: שמיכת מילוט קלה מתקפלת ונכנסת בקלות לכיס האחור, המהדרין משתמשים למטרה זו במצנח של פצצת תאורה – ע”ע יואב בהט.
במקטע של מצפה רמון לערבה יש אלמנט בעייתי: שביל ישראל לאופניים הוא הדרך היחידה המאושרת והיא הכי פחות מעניינת, השביל חוצה את נחל נקרות מספר רב של פעמים, כל פעם על גדה אחרת, כל כך חבל ומיותר, כשלמעלה על הרכס נמצאת דרך הבשמים הקדומה, קו ישר עתיק, הדרך הכי נכונה אנרגטית לחצות את האזור, אלא שהשביל שייך לרשות העתיקות, רכיבה עליו היא עבירה פלילית. במקום למנף את דרך הבשמים, לשפץ אתרים בדרך, חירבת קצרה, מואה, ולהכניס תיירות לאזור, בוחרים לבנות את השביל על גדות הנחל עם חציית הדשדש של נקרות אינספור פעמים, הרי ברור שתחזוקת השביל תהיה מטורפת ותדרוש הרבה משאבים וכסף.
לא אתאר את המסלול שעשינו, האופציות ממצפה רמון לערבה הן רבות, מה שמשותף בגדול שהם מזכירים לי תמיד סנדוויץ’ פסטרמת חזיר, כשר-טרף-כשר. ההבדלים ביחסים.
חזרה מהערבה
הדרך שלנו לחזור מהערבה היא יאסר מדריג’את, יאסר הוא מראשוני המקפיצנים על קו ערד ים המלח, דריג’את הוא כפר פלאחים מדהים מתחת לדרך הרומית היורדת מהר עמשא, הכפר לא מאושר ולכן לא מחובר לחשמל, למרות זאת אין אבטלה, כולם עובדים, בהסעות, במחצבה , יש אפילו אחד בכפר שארגן אוהל אירוח ואחרי תה מראה את מערות המגורים שבהם חיו הסבא וסבתא.
ליאסר יש שתי נשים, הראשונה הביאה שש, השנייה ארבע, הוא רוצה עוד אחת, דילמה, לקחת עוד אשה זה אומר שצריך לבנות לה עוד בית 120 מטר, אין כסף, מה עושים? קונים עגלת אופניים ומחלטרים קצת מזומן.
שעה ארוכה באוטו של יאסר מחזירות אותי למאזדה של יוד’, היא חיכתה לי שם, הדלת הפתוחה לא קראה לגנב לצערי היא רק רוקנה את המצבר, אנחנו לעומתה את המצברים שלנו חידשנו, לפחות עד החוצה מדבר הבא. להתראות.
כתב וצילם: עזרא שהרבני
