יש רגעים בספורט, גדולים מהספורט עצמו. כאלו בהם אתה פשוט מודה על הזכות להיות חלק מהדבר הנפלא שזה עתה חזית בו. היום היה יום שכזה.
התפאורה הייתה מושלמת. המדינה הייתה ספרד, ההר היה אנגלירו, הגשם שטף את הכבישים והרוח נשבה בעצמה שכמעט והפילה את השער המסמן את פסגת ההר. הקהל הגיע בהמוניו ושדרי הטלוויזיה הבינו שהם חוזים ברגע היסטורי. קולם נחנק, חלקם בכו. המסלול היה קצר, ״רק״ 119 ק״מ אבל עם 3 עליות, שתיים מקטגוריה 1 ועוד אחת מעבר לכל קטגוריה – האנגלירו. שם הסיום. שלבים כאלו, מלמד הניסיון, מבטיחים אש וניצוצות.
על הכביש, הכוכבים הסתדרו בשורה. כולם הגיעו – פרום, פאולס, נייבה, זאקארין, ניבאלי, קלדרמן, מייקל וודס וקרוייצוויק.
מאת: דני אסקרוב
צילום: וואלטה דה אספניה
הפעם נתחיל מהסוף
אחרי שבשלב 17 לא הספיק לתפוס את המנצח של אקווה-בלו, קונטדור לא מחכה הרבה ויוצא למסע התקיפה האחרון שלו כבר בתחילת האנגלירו. לקרב האחרון אורז האקדוחן את בן קבוצתו הנאמן ג׳רילסון פאנטאנו ואת אנריקה מאאס, רוכב צעיר של קוויק-סטפ, אליה הגיע אחרי שרכב עבור קבוצת העתודה של… קונטדור. בקיצור – לא לבד.
שלושת המוסקטרים מתחילים לאסוף את רוכבי הבריחה אחד אחרי השני, כולם יהיו שותפים למסעו האחרון של האקדוחן. וכולם ישתתפו בחגיגה. פאנטאנו קובר את עצמו עבור קונטדור עד שפורחת נפשו והוא כמעט ונעמד במקום עם אופניו. ואז כמו באורח פלא כל רוכב שהיה בבריחה תורם את חלקו למסע הפרידה – העליה האחרונה אותה יטפס קונטדור עם מספר על הגב.
מתחילים באדם ייטס, שהיה בבריחה ומשתתף במאמץ, ורומאיין ברדט שעולה על הרכבת, ומאאס ממשיך להוביל את המנטור שלו קונטדור ולכולם ברור שזו ההצגה של האקדוחן אבל גם שהוא הרוויח את הכבוד הזה מכולם בשנים של זיעה וקרבות אופניים לפנתיאון.
לפתע, הפער מקלדרמן וזאקארין שמקדימים את קונטדור ב 1:17 בדירוג הכללי במקומות 3 ו 4, עולה אל מעל 1:17 דק׳ (ויש עוד 10 שניות בונוס על ניצחון בשלב) והסיפור מקבל גוון נוסף של מלחמה על מקום בפודיום כשהשמש מציצה מבעד לעננים בדרך לפסגת האנגלירו.
אנשי המשמר האזרחי הספרדי מפלסים לאקדוחן נתיב בתוך ההמון הנלהב שמציף את המעלה התלול וקונטדור, עכשיו לבד אחרי שכל מלוויו נשרו, נאבק באחוזי השיפוע, ברוח ובסאן-ווב שרודפת על מנת לשמור על הפודיום. 2 ק״מ לסיום כבר ברור שזהו זה, הקריירה של אלברטו קונטדור תסתיים עם נצחון על האנגלירו, וההתרגשות עולה וגואה.
פרום ופאולס תוקפים רק בגלל שהם יכולים, ויוצאים למרדף אחרון, אחרי האיש שלמרות שהכאיב לרבים כל כך (גם להם) תמיד עשה זאת עם פאנאש השמור ליחידי סגולה ועם ספק חיוך, ספק שיניים חורקות מכאב. קלדרמן מתפרק סופית (יאבד את מקומו ה 3 וירד למקום 5 ב 3 ק״מ) וזאקארין מראה כמה טוב הוא יהיה אם ילמד לרכוב בירידות ומבטיח את מקומו השלישי בדירוג הכללי.
קונטדור, מכין את האקדח בפעם האחרונה, מבין שפודיום בוואלטה לא יקרה אבל נצחון בשלב יהיה גם יהיה (יחד עם מקום 4 בדירוג הכללי), ומרים את ידיו.
מאז השאלה ״מי ירה ב JR?״ לא חיכו רבים כל כך ליריית אקדח. קונטדור סוגר את החולצה, מרים את הידיים, שתי דפיקות על החזה ו ב ו ם. אל פיסטולרו יורה בפעם האחרונה.
כפיים. מסך יורד. חושך.
הקהל מבין שחזה זה עתה בהצגת האופניים הגדולה ביותר של השנים האחרונות. ברגע מכונן. קונטדור, בשלב האחרון שלו, בעליה האחרונה, מנצח על האנגלירו. אי אפשר היה לכתוב תסריט טוב יותר. מושלם.
למה סקאיי התקיפו שוב?
ההתקפה של פרום ווואוט פאולס (סקאיי) את חבורת רוכבי הדירוג הכללי מולידה מקום שני (פאולס) ושלישי בשלב. פאולס עולה כך למקום ה 6 הכללי.
״ניסינו לתפוס את קונטדור אבל זה לא היה אפשרי היום״ יאמר פרום אחרי השלב. אין דרך טובה יותר לכבד את קונטדור מאשר לומר עליו את המשפט הזה. פרום גם יגיע לראיון המנצח של קונטדור ויעניק לו חיבוק של כבוד והערכה. לא חייבים לאהוב את סגנון הרכיבה של פרום על מנת להעריך את הקלאס והכבוד שרוכש הבריטי הכחוש לספורט וליריביו.
למה היו צריכים פרום ופאולס לרדוף אחרי קונטדור ולקבור עמוק יותר את יריביהם? הם כנראה לא היו צריכים… אבל הם יכולים. סקאיי כבר חושבים על הטור הבא ואומרים לכולם – אנחנו יותר חזקים ויותר טובים מכולכם יחד. נעשה מה שנרצה ונתקוף כשנרצה ואין לכם שום סיכוי. גם לא בשנה הבאה. השליטה של סקאיי בגראנד טורס היא עכשיו מושלמת.
פרום הוא הרוכב הראשון מאז 1998 (פאנטאני, ג׳ירו-טור) שזוכה בשני גראנד טורס באותה שנה. הוא הרוכב השלישי בהסטוריה שזוכה בטור-וואלטה באותה שנה. קדמו לו אנקטיל ב 1963 וברנארד הינו ב 1978.
ארו (אסטנה, הפסיד היום 15 דק׳), ברדט ואחרים שעשו את הטור, באו לוואלטה וגוועו. פרום היה חזק עד הרגע האחרון. ההבדל הגדול בין וואלטה 2017 ושנים קודמות היה באיכות הקבוצה שסקאיי הביאו לוואלטה. סקאיי קבוצה עם כל כך הרבה יותר עומק שהם יכולים להביא רוכבים ברמה אחרת מיריביהם לכל גראנד טור. פואלס הוא דוגמא נהדרת – רוכב שאם יוביל את סקאיי בשנה הבאה (בג׳ירו? בירושלים?) הוא מועמד לנצח גראנד טור בעצמו. כרגע – הוא רוכב עבור פרום.
עוד כמה נקודות למחשבה
ניבאלי (שני כללי) – נשמה זה לא מספיק. כמעט בלי קבוצה הצליח ניבאלי להיות שני רק למכונת השמיים השחורה. 22 שניות אבדו בנג״ש הקבוצתי כבר בשלב הראשון. מאז הוא היה צריך לרדוף אחרי קבוצה חזקה הרבה יותר. זה לא כוחות, זה לא פשוט וזה לא הצליח.
מסלול הוואלטה 2017 הבליט את החסרונות שהיו במסלול הטור דה פראנס השנה. פחות שלבים ארוכים מדי, פחות סיומים בירידה ונג״ש ארוך יותר מייצרים תחרות מעניינת יותר. למרות השליטה של סקאיי, הכל היה פתוח עד הרגע האחרון. הפרשים היו, אך לא היו קיצוניים, במיוחד במקומות 2-5.
טוב יעשו בוואלטה אם יסדירו את עניין חולצת הספרינטר (פרום זכה גם בה…) והחולצה הלבנה (דירוג משולב), שגם בה זכה פרום…
עושה רושם שקבוצת קנונדייל, שדווידה ויללה שלה זכה בתואר מלך ההרים, תינצל ותמשיך להתקיים ולכבד את חוזיה עם הרוכבים גם ב 2018. אלו חדשות טובות באופן כללי ובעיקר לקבוצה עצמה שעשתה שנה מצוינת עם ניצחונות בשלבים בג׳ירו ובטור דה פראנס, מקום שני כללי בטור דה פראנס ומלך ההרים בוואלטה. בראבו.
מדברים הרבה על תקרת שכר באופניים. פרום מתנגד – ברור לגמרי למה, זה גם יפגע גם בכיסו באופן ישיר וגם בצוות שהקבוצה תוכל להעמיד לרשותו. אבל – ספורט האופניים חייב את השינוי הזה כי כשסקאיי יכולים לקנות את כל הרוכבים הכי טובים בעולם ולעשות כרצונם בכל גראנד טור הספורט הוא זה שנפגע. כרגע, חובבי התחרות יביטו אל סאגאן, ואן אוורמרט ומרוצים חד יומיים שעדיין מייצרים תחרות נהדרת וגדולה בהרבה מזו שיש בגראנד טורס.
זהו. תמו גראנד טורס 2017 והעונה עצמה לקראת שנת החורף (נותרו אליפות העולם והג׳ירו לומברדיה). הגראנד טור הבא יוכרז בקרוב ב…ירושלים. ישראל זוכה לארח אחד מאירועי הספורט הנפלאים בעולם. ללא ספק אירוע הספורט הכי גדול שהיה בישראל אי פעם. ומעל לכול, עבורנו, חובבי האופניים בישראל – בגראנד טור הבא צפוי להיות רוכב ישראלי!
ניפגש
