ב 26 ליולי 2015 הגעתי לנתב"ג, לאחר כל הבידוק (כן ארזתי לבד והקופסא הענקית זה האופניים שלי!), ישבתי לי בדיוטי-פרי בפינה שקטה עם המון המון מחשבות ורעש בראש, מחכה לטיסה שלי לונקובר, קנדה… באותו הרגע החלטתי שאני מגיע לוויסלר "טאבולה ראסה" (לוח\דף חלק) – משאיר את המעט אגו שיש לי בארץ, טס כאחד העם, עם הזרועות פתוחות לשמיים – תקחו אותי… תלמדו אותי.
מאת: תום טריאל בר
צילום: תום בר, Coast Mountain Photography
עיירת הנופש וויסלר ממוקמת בבריטיש קולומביה, קנדה והינה אתר הסקי הגדול בצפון אמריקה. כל היופי הזה מתחלק ל 2 הרים מרכזיים; Whistler Mountain (אופניים וסקי) ו Blackcomb Mountain (סקי). מעל 2 מיליון מבקרים מגיעים מכל העולם לגלוש על השלג ולרכוב בהרים, ואף ב 2010 נערכה אולימפידת החורף.
ההר נפתח לראשונה לרוכבי אופניים בשנת 1998 וכיום זהו היעד הפופולרי והגדול בעולם עם מעל 120 אלף רוכבים בעונה (תחילת מאי עד אמצע אוקטובר).
רק שתבינו, מדובר על 50+ סינגלים שכולם ביחד מגיעים לאורך של 300+- ק"מ. הנקודה הגבוהה ביותר בהר בה אפשר להתחיל לרדת, ואני מקווה שאתם יושבים, הינה 2200 מטר וכמובן מגיעים לשם עם רכבלים…
וכמה ירידה מצטברת אתם תוהים!? באזור ה 1500 מטרים! (לשם התייחסות, העיירה ממוקמת כ 675 מטרים מעל פני הים). – חלומו של כל רוכב 🙂
למה הוא הפך להיות מותג (שיווק צפון אמריקאי או אמת בפרסום?)
כיום הפארק מציע סינגלים בכל הרמות מרוכבים מתחילים, נשים וטף ועד לרוכבים תחרותיים (ומשוגעים).
כל הסינגלים מקוטלגים וצבועים בהתאם לרמה, כאשר הצבע הירוק הוא למתחילים, הכחול לקצת יותר מתקדמים, שחור ("סינגל" ו "דאבל") לרוכבים מתקדמים מאוד והאדום לרוכבים תחרותיים. יש הכל מהכל, ירידות מהירות בשבילים רחבים כנתיב, קפיצות ענקיות, סינגלים צפופים והדוקים עם אינספור שורשים וגינות סלעים, קטעים סופר תלולים ועוד ועוד…
הבנייה ואיכות הסינגלים יוצאי דופן! האלמנטים מתוכננים לפי מהירות הסינגל, אם לא רוכבים במהירות המתאימה יהיה קשה לעבור את האלמנטים השונים.
מעבר לגודלו של ההר, לכמות המסלולים והסינגלים שיש בו, לרמת התחזוקה הגבוהה (יש צוות תחזוקה לסינגלים!), לנופים ולאווירה; תרבות הרכיבה היא מה שמייחדת את המקום אשר נוצר ע"י רוכבים למען רוכבים. אתה יכול למצוא את עצמך עולה ברכבל עם אלוף עולם בקטגוריה כלשהי או כמה חבר'ה שעושים סרטונים מדהימים (מהסוג הזה שישר מתפרסם בפייסבוק ואנחנו אומרים "וואו!") או ליד בחורה שווה שתשאיר לך אבק בירידות, גם בגשם. אחרי יום רכיבה ארוך ומלא אדרנלין בטוח שתפגוש את אותם החבר'ה גם בפאב שותים שלל בירות מקומיות או במסיבות המטורפות המתרחשות בלילה.
וזה רק חלק מהמקום…
מה יכול כל רוכב אחר להשיג בנסיעה כזו? למה לנסוע לשם?
Whistler – the holy land for mountain bikes. לא רק שיש משהו לכל רוכב ובכל רמה, יש גם מספר חברות שנותנות שירותי הדרכה וניתן לקחת שיעור או קורס או אפילו מחנה אימונים של שבוע\שבועיים ויותר לשיפור הטכניקה.
ה"בעיה" העיקרית לישראלים היא המרחק: מדובר בטיסה, או יותר נכון מסע של כ 20 שעות ב 2 טיסות (כי אין טיסה ישירה לונקובר).
מכיוון שקנדה רחוקה הטיסה יקרה. כמה יקרה? בטווח ה 1200 עד 1800 דולר תלוי בעונה (כולל הטסת האופניים). בנוסף יש לקחת בחשבון שמדובר בעיירת נופש, משמע המחירים בהתאם. רק במחיר של הטיסה אפשר לעשות אחלה חופשה במורזין או יעד נחשק אחר באירופה לשבוע, אבל מי שרוצה את ה REAL DEAL – זה בהחלט המקום.
טיפים- מה צריך לדעת לפני טיסה לוויסלר…?
- תכנון מראש: כרטיסי טיסה ומקום לישון – כמה שיותר מוקדם יותר טוב, בנוסף כדאי לרכוש סקי-פס (לרכבלים) גם מוקדם, כך אפשר לחסוך די הרבה מרשרשים
- הדרכה מקומית: בנוסף לשיפור בטכניקה, מגניב לרכב עם ואחרי מדריכים מקומיים שיראו לכם קווים ובאיזה מסלולים כדאי לרכב ומתי.
- אופניים וציוד: אפשר להביא את שלכם (מינימום אופניי 160 מ"מ) ואפשר גם להשכיר שם.
כדאי להביא איתכם חלקים וציוד ספייר כמו צמיגים, רפידות מעצורים, גריפים וכדומה – המחירים בחנויות גבוהים יחסית. - לדעת את הגבולות שלך! מדובר בסגנון רכיבה שונה ממה שרובנו מכירים, המהירויות וגודל האלמנטים… כדאי לקחת את הזמן על מנת לתרגל ולהתרגל, להכיר את המסלולים והסינגלים ולדעת את הרמה שלכם כדי להתאים את המסלולים טוב יותר. בנוסף, אם יש לבטים אין לבטים! אם יש עייפות וחוסר ריכוז – במקום לעשות עוד ראן (אחד אחרון), רצוי ללכת לחדר לנוח או סתם להסתובב במרכז הגדוש אנשים ומסעדות ולמחרת יש עוד יום מלא רכיבות ואדרנלין מהסוג הממכר.
למה נסעתי?
מאז שאני זוכר את עצמי שאפתי להיות הכי טוב שאני יכול, השקעתי שנים רבות בהתמקצעות ושיפור רכיבת הטריאל, הן בארץ והן בחו"ל. לפני אי-אילו שנים כשהתחלתי להדריך טכניקות רכיבת שטח באופניי הרים למדתי מהטובים ביותר בביצה המקומית אך עם זאת הרגשתי שזה לא מספיק לי, לא מבחינה אישית ולא מבחינה מקצועית.
לפני שנה בערך עם סיום עבודתי כמדריך ומזכירה ב"עז הרים הדרכות" האגדתית ועם תחילת\המשך הפעילות שלי כמדריך עצמאי החלטתי לטוס לחו"ל לקורס מדריכים טכניים! חיפשתי איפה המקום הטוב ביותר לעשות זאת, ובאיזה חברה אשיג את הקורס המקצועי והמקיף ביותר – לאט לאט צמצמתי את הרשימה עד שההחלטה נפלה: אני טס לקנדה ל 3 חודשים שחלק מזה יהיה קאמפ (מחנה) מדריכים של חברת ZEP Techniques – הכוללים 5 שבועות ו 2 קורסי תעודה על ידי Professional Mountain Bike Instructors Association או בקיצור PMBI.
וכל זה ב Whistler Bike park – בירת רוכבי האופניים בעולם! את שאר הזמן ביליתי ברואד-טריפ פסיכי עם חבר שפגשתי שם, שכרנו ואן עם אוהל על הגג וחיפשנו איפה נמצאים הסינגלים המגניבים בבריטיש קולומביה! אני יכול לומר שבהחלט מצאנו 🙂 – על זה בפרק הבא…
מחנה מדריכים
אחרי שבוע של ג'ט לג ורכיבות באזור ונקובר הגעתי סופסוף ליעד הקדוש: WHISTLER! התארגנתי במגורים ופגשתי את השותף שלי למחנה (ולחודשיים הקרובים), קספר – בחור בן 33 מדנמרק, גם הוא מדריך אופניים וגם הוא רוכב על אופניי 160מ"מ לשמחתנו המשותפת.
מדובר על 5 שבועות של רכיבות, אימונים וקורסים בוויסלר עם מדריך צמוד והכל-כלול דרך חברת
ZEP Techniques. במסגרת המחנה ישנם 2 קורסי תעודה (שלב 1 ושלב 2 לפי רמות רוכבים) דרך אגודת PMBI. זהו מחנה המדריכים המקיף ביותר שניתן לעשות כיום, והחברה פותחת אחד כזה בשנה ל 2 עד 5 מדריכים (השנה היינו 2). מעבר לזה, ZEP גם עושים מחנות מדריכים קטנים יותר ואף קורסים ומחנות לשיפור הרכיבה לרוכבים.
כבר ביום הראשון פגשנו את המדריך הראשי שלנו, בחור סקוטי בשם Ross Dunlop (אין קשר לצמיגים, בדקתי!), מדריך סקי, סנואובורד ואופניים, רוכב בחסד, מדבר אנגלית שאפשר להבין ובעיקר מדריך מעולה ובנאדם אדיר.
בשבוע הראשון עבדנו על טכניקות רכיבה "בסיסיות", הסתגלנו להר, לתוואי הקרקע, לתלילות ולמהירויות והתחלנו אט אט להיחשף למטודיקות ההדרכה של ZEP. למדנו על סוגי הלימוד והקליטה של כל רוכב, מה רוכב ברמות שונות צריך לדעת ומה כדאי לדעת (על מנת לא להיכנס לפרטים טכניים וקשים מוקדם מדיי בתרגול), כמה זמן להסביר, כמה לתרגל, איך לעבוד בקבוצה עם מנעד רמות ועוד ועוד…
בסופ"ש הראשון עברנו את קורס המדריכים שלב 1 (לרגלי ההר) – לרוכבים מתחילים עד רמה בינונית (כלומר Intermediate…). הקורס הינו 3 ימים שמתרגלים מטודיקות הדרכות מעשיות לטכניקות השונות. לאחר שעברתי את שלב 1 בהצלחה (יש מבחן מעשי ועיוני – רציניים החבר'ה!) המשכנו בתרגול ובאימון לקראת שלב 2 הקשה הרבה יותר מבחינת ידע בהדרכה וברכיבה עצמה.
הקושי הכי גדול שלי כרוכב היה הקפיצות הגדולות בפארק (טייבלים), והיה מרתק להרגיש את ההתקדמות, ובעיקר להיות בצד המודרך ולא המדריך – דבר החדש לי. השארתי את האגו בבית, ובימים שלא הצלחתי ואפילו כמעט התרסקתי נשארתי אופטימי ושמח! כי יש גם את מחר להתאמן ולרכב, ויש זמן להבין את הטכניקות. לאחר כשבוע בערך התחלתי לכבוש קפיצות וקיקרים יותר ויותר גדולים וכמובן שהשמיים הם הגבול – הכל תלוי לאן רוצים להגיע, עכשיו נשאר להתאמן ולתרגל ובעיקר לא להתייאש או להתמרמר כשלא מצליחים.
בסופ"ש השלישי עברנו את הקורס שלב 2, פה כבר מדובר בהדרכה לרוכבים מתקדמים – עד מאוד והכל על ההר עצמו במסלולים "בלאק" או "דאבל בלאק" ואיך לא, בגשם שוטף 4 ימים רצוף!
אני מדריך רכיבת שטח טכנית כבר די הרבה שנים, וכמעט אף פעם לא הייתי ממש בצד של המודרך, כרוכב שרוצה לעבור קורס לשיפור הרכיבה שלו. כמדריך זה היה מאוד מעניין ואף מכונן. בנוסף, סוף סוף יכולתי להרגיש איך זה לעמוד ולקבל הסבר על הטכניקה, מתי מאבדים סבלנות ומתי כבר רוצים לנסות את המדובר…
כחלק מהמחנה ומהקורסים הדרכתי מדריכים אחרים על שלל טכניקות, והכל באנגלית – היו רגעים לא קלים אבל תמיד החבר'ה הבינו ופרגנו. קיבלתי המון משובים לשיפור ושימור, ראיתי ועברתי הדרכות של מדריכים אחרים בכל מיני רמות (חלקם אף מתחרים ברמות הגבוהות ביותר וחלקם בעלי קבוצות ומועדוני רכיבה).
הרבה שואלים אותי – "נו חזרת מפלצת?" או "קיבלת מה שרצית?"
והתשובה שלי היא שכמו כל דבר אחר, גם זה דורש אימון וחזרות רפטטיביות. בהחלט קיבלתי המון מכל הבחינות, האישיות והמקצועיות, כמדריך וכמודרך, ועכשיו יש לי לעבד ולתרגם את הכל לעצמי ולאחרים, הן מבחינת שפה והן מבחינת קהל היעד המקומי, ונטול הרכבלים… בהחלט הצלחתי לפתוח את הראש (לא מילולית תודה לחצי האל הרקולס) ולרכוש עוד ידע עצום בעולם האופניים הכל כך כיפי.
