ללא ידיעתי, חווית הג׳ירו שלי התחילה בספרו (המצויין!) של פיל גיימון, Draft Animals, כמה ימים לפני הגעת הג׳ירו ארצה. פיל גיימון הוא רוכב אמריקאי שסיים את הקריירה בקבוצת Cannondale ומפרט בספר על חוויותיו מתקופתו בקבוצה. אחד הרוכבים המרכזיים עליהם מספר Gaimon בספר הוא Mike Woods, רוכב אנונימי באותה תקופה אשר באחת הפעמים הראשונות שהשניים רכבו יחד נתן לגיימון בראש בעלייה. גיימון, מטפס טהור, הופתע מאד מהיכולות של Woods ומתאר אותו כרוכב עם עתיד מבטיח באופניים. קצת אחרי שסיימתי את הספר, וודס עלה על הפודיום במקום השני ב-Liege Bastogne Liege והגיע ארצה על מנת לרכב בג׳ירו ד׳איטליה. רצה הגורל, ומכל הקבוצות בעולם, צוותתי לרכב עם קבוצת EF Drapac (היא קבוצת Cannondale של פיל גיימון) במסגרת רכיבות החידוד שלהם בארץ ולצידו של Mike Woods.
לרכב עם מקצוענים
כשירדן גזית מאיגוד האופניים שאל אותי ״איך הכושר שלך?״ עניתי שהוא לא רע. כשהמשיך ושאל אם אני יכול לרכב עם EF Drapac עניתי שזה תלוי בקצב. חששתי שפערי הרמות בינינו כל כך גדולים שברגע שהם יעלו לקצב טמפו אני עלול להתפרק. כשהקלקתי לצד Mike Woods, ג׳ו דמרובסקי ושאר רוכבי קבוצת EF Drapac, היה לי חשש קל מהמשך הרכיבה. בייחוד לאור כך שהרכיבה התחילה בכיכר עין כרם והיישר לתוך טיפוס אל צובה. אבל האמת… שזה היה ממש בסדר. הם לא לחצו במיוחד בעלייה (מה שאומר שטיפסנו בחימום על משהו כמו 3.8 וואט לק״ג) ואני החזקתי איתם די בקלות. אחרי העלייה הגיעה הירידה מצובה לאשתאול וגם שם השד לא היה כל כך נורא. כן, שברתי את כל השיאים האישיים שלי על הירידה הזו, אבל בסך הכל עמדתי איתם בקצב בצורה טובה – הייתי מרוצה, אולי לא אמות ברכיבה הזאת 🙂
מצובה המשכנו לאורך כביש 38 ומשם עשינו את סיבוב בית גוברין בכיוון ההפוך ומשם עלינו לצור הדסה. עד העלייה לצור הדסה הכל היה טוב, אפילו הצלחתי לעלות למשוך מקדימה מידי פעם (בקצב קל של 310 וואט… אבל היי, מה לא תעשה בשביל להרגיש ״כמו מקצוען לרגע״). בתחילת העלייה לצור הדסה הרגשתי על בשרי את פערי הרמות בינינו. בעוד הם רוכבים בקצב שנראה נוח למדי בעבורם, אני התחלתי לסבול ומד הוואטים שלי הבהיר למה – 320 ו-340 וואט הפכו להיות הסטנדרט על המסך והדופק עלה לאיטו מ-170 ל-180 ול-183 שהוא בערך דופק המקסימום שלי. ״רק עוד קצת, הם בטח יורידו קצב״ חשבתי לעצמי. אז חשבתי… עוד דקה ועוד דקה במהירות הזאת עד שבשלב מסוים התפרקתי – הם לא התחילו להתנשף ואני מפורק, מחזיק בחלון רכב הקבוצה כדי שימשוך אותי קדימה. שאר העלייה הייתה מלחמה של התפרקויות והחזקות בחלון רכב הקבוצה כדי לחזור קדימה – כאן ראיתי באמת את הפער בין המקצוענים לבינינו, בני התמותה.
לשמחתי, אחרי העלייה לצור הדסה, התאוששתי מהמאמץ והוואטים חזרו לעצמם. ה-300 ומשהו וואט שהם רכבו בהם ב-35 מעלות חזרו להיות מספר סביר וכשהגענו חזרה לכיכר עין כרם הייתי מרוצה בסה״כ – היה קשה, יש בינינו פער רמות ענק, אבל לפחות אני מסוגל לרכב עם מקצוענים.
ברכב עם Wilier Triestina
חווית הג’ירו המשמעותית השנייה שלי הייתה מהרכב של Wilier Triestina. ויליאר היו אופני הכביש הראשונים שקניתי אחרי שחזרתי לרכב ולעולם ישאר לי מקום חם בלב עבורם. לשמחתי, ״רוכבים באהבה״ ושרון פירסט המייבא את האופניים של Wilier Triestina ארצה, מספנסרים היום את הקבוצה שלי – White City Racing. כך זכיתי להיכנס לרכב הקבוצה בסטייג׳ של שבת מחיפה לתל אביב.
בחיפה זכיתי לראות את ההכנה שלהם לסטייג׳ – המכונאים עובדים על זוגות האופניים, שיחת הקבוצה לפני הסטייג׳ ובכלל את הרוכבים עצמם רגע לפני שהם מזנקים לאחד המירוצים שתמיד חלמו עליהם. בתור קבוצה איטלקית היה קשה לפספס את החום של האנשים. חיוכים, סלפי, ואווירה של כיף – לא של אירוע מלחיץ שבו הם כמעט זכו בספרינט הסיום.
רוכבי הקבוצה מחברים את מספרי המירוץ לחולצות רגע לפני הזינוק
מתוך רכב הקבוצה היה אפשר להתרשם בצורה מלאה מכמה האנשים בארץ הגיבו לג׳ירו בצורה טובה. לכל אורך הדרך, בכל ישוב בו עברנו, מאות ואלפי אנשים יצאו אל הכביש ועודדו את הרוכבים. הנקודה הראשונה בה לא האמנתי למראה עיני הייתה זכרון יעקב. כבר בתחילת העלייה עמדו כמויות מרשימות מאד של אנשים בצדדים, וככל שעלינו עם הרכב מעלה זה רק התעצם.
Marco Coledan, אחד מרוכבי הקבוצה, ירד אלינו לרכב על מנת לתדלק מים ואוכל
גדודים של מעודדים בשני צידי הכביש, צבועים בורוד, מחזיקים בלונים, ממשיכים לעודד ולחגוג גם זמן לא קצר אחרי שאחרון הרוכבים כבר עבר ורק רכבי השיירה התקדמו במעלה הגבעה. התחושה הייתה דומה ל״פינה ההולנדית״ ב-Alpe D’huez. מי היה מאמין שכל כך הרבה אנשים יצאו לרחוב ויתנו הצגה שלא נופלת משום מדינת אופניים בעולם?
אוהדים עומדים בפינת רוטשילד בתל אביב, רגע לפני הסיום
לאחר זכרון יעקב התחברנו לכביש החוף וגם עליו המשכנו לראות אלפי אנשים בצידי הכביש – פשוט מדהים!
השיא היה כמובן בתל אביב. אל העיר נכנסנו ממחלף הכפר הירוק ומרגע שפנינו אליו לתוך רמת השרון ותל אביב, לא הפסקנו לראות הרים של אנשים.
שיירת הרכבים הבלתי נגמרת של הג׳ירו
לנסוע ליד ראש ציפור ומסלולי הרכיבה שאני מבלה עליהם יום יום הייתה חוויה שלא תיאמן. ״הנה בית הקפה שאנחנו מבלים בו אחרי רכיבות״ ו״הנה הסופרמרקט שאני עושה בו קניות״ – אבל הפעם עומדים לידם אלפי אנשים ופשוט מעודדים רוכבי אופניים. ״וואו, זה פשוט לא יאומן״ היא המחשבה המרכזית שעברה לי בראש במשך כל הזמן.
״מה בתפריט״
Wilier – Selle Italia: כמעט ניצחון
לאחר התדריך לרכיבה אמר הדירקטור ספורטיב ש-Jakub Mareczko, הספרינטר של הקבוצה, יעמוד היום על הפודיום. זו אמירה חזקה כשהיא באה מקבוצת ״דרג שני״, אבל קיוויתי שהיא באמת תתגשם. לקראת סיום הסטייג׳ הפעלתי את השידור החי ביורוספורט ובמקביל הקשבנו לרדיו טור. באופן לא מפתיע, התוצאה התקבלה קודם ברדיו טור – Mareczko הגיע במקום השני אחרי Viviani. דקה אח״כ יכולנו גם לראות ביורוספורט (שמשדר בעיכוב מסוים) את הסיבה לכך – Mareczko יצא מוקדם לספרינט ולמרות שהיה קרוב קרוב לקטוף את הניצחון, Viviani תיזמן את הספרינט בצורה טובה יותר.
לאורך רוב הנסיעה, המכונאי והדירקטור ספורטיב איתם הייתי ברכב, היו שקטים מאד, אבל כששמעו על המקום השני ממש הפכו את עורם – חבטות עזות על מושבי הרכב, וקללות עסיסיות באיטלקית מתנגנת נשמעו מפיהם. הקבוצה שלהם כמעט ולקחה את המקום הראשון בסטייג׳ 2 של הג׳ירו – ולמרות שזו תוצאה מדהימה, זה עדיין לא המקום הראשון.
מה הלאה
חווית הג׳ירו נתן לספורט האופניים חשיפה שלא יכולנו לחלום עליה. לכל אורך השבוע, אנשים שבכלל לא קשורים לספורט, המשיכו לשאול אותי מה זה פלוטון ואיך עובדות טקטיקות מירוץ. ״לא ידעתי שאופניים זה כל כך שונה מריצה – איזה ספורט מדהים! ואיזה כיף היה!״ זה משפט ששמעתי לא אחת מהאנשים עימם דיברתי. אין ספק שמשהו השתנה בהבנה של הציבור הישראלי את הספורט ועכשיו השאלה ״מה הלאה?״.
אליפות ישראל הרי שוב תתקיים בבית גוברין, עם קהל שכולל בני משפחה בלבד, ובשעה שבה רוב הציבור אפילו לא יתעורר. אחרי חווית הג׳ירו ועם ההבנה הגדולה יותר של הציבור בארץ לאופניים, האם יש אפשרות לקיים אליפויות עתידיות במקומות יותר מרכזיים? אולי אפילו לפרסם את קיומה של האליפות לפני ולבקש מצופים לבוא ולראות? אמנם אנחנו לא רוכבי ג׳ירו אבל אולי משהו השתנה בציבור ועם השיווק הנכון יש אפשרות כעת לקדם את הספורט רמה קדימה?
הלוואי. בינתיים בואו נמשיך להתענג על האירוע המדהים הזה שהיה פה.
מאת: דרור הדדי צילום: דרור הדדי, שרון פירסט, גיא חלמיש
דרור הוא מאמן אופניים בינלאומי מוסמך מטעם ה-UCI. הוא חוקר את עולם הפיזיולוגיה, התזונה והאימונים במטרה להביא את האתלטים שלו ליכולת המקסימלית. במקביל הוא מאמן בקבוצת WCR ורוכב תחרותי בעצמו. דרור הביא מספר רב של ספורטאים לעמוד על הפודיום ולסיים תחרויות איש ברזל. פנו אליו לקבלת תוכנית אימונים אישית 054-7965125 או trainbyscience@gmail.com
יש לנו ערוץ טלגרם! מצטרפים פה ומקבלים עדכון על תוכן האופניים הטוב בישראל: https://t.me/BIKEPANEL
