לפני כשנתיים בערך, כשעוד היתה אופטימיות בענף האופניים מהמכירות והצמיחה, אמר לי מנהל חנות משמעותית ברשת חנויות אופניים גדולה (שלא אזכיר את שמה, אבל היא אחת המובילות), שהמצב לא טוב, והולכת להיות בעיה קשה בענף. הכל היה נראה טוב אז, אבל האיש חזה את הנולד.

מאת: גיא חלמיש

ישראל מתייבשת

למה? שאלתי אותו, לא ממש מבין על מה הוא מדבר לאור עשרות הזוגות היקרים שראיתי נמכרים מסביב. "יש ירידה גדולה בכמות אופני הכניסה שאנחנו מוכרים" הוא אמר לי, "ואם לא מוכרים אופני כניסה, זה אומר שלא נכנסים רוכבים חדשים לענף, ואם לא נכנסים רוכבים חדשים, זה אומר שאין מי שישדרג לאופניים מתקדמים יותר שנתיים שלוש אח"כ". הוא מאוד צדק, חזה את העתיד ממש, וכעת הענף במשבר עמוק. באופן לא מקרי כנראה הוא עזב את העבודה בענף לטובת תחום אחר. 

אני מסתובב לא מעט אצל היבואנים ובחנויות, באיסוף והחזרת ציוד, בעבודה על כתבות הקשורות במוצריהם, ובשיחות עומק, והסיטואציה קשה: 

אחת מחברות הייבוא שעבדה עמנו פיטרה בשנתיים האחרונות כמות גדולה של עובדים, חתכה בכל ההוצאות שלה, מורידה תמיכה בתחרויות ופרסום במגזינים, והיא לא היחידה שמצמצמת. ישראל מתייבשת- ולא רק ממים: גם מקונים. המגמה הזו קיימת באופן כללי בתחום ה Retail כשרשתות אופנה מדווחות על הפסדים אבל בענף האופניים נדמה שבמיוחד.

"עשינו השבוע דיון- כל היבואנים גמורים בלי שקל לפרסום" אומר לי גורם המקושר להפקת אירוע מוביל וחשוב בענף. המצב הכלכלי הזה משפיע על התרבות, הספורט, והתחרויות ויכול להוביל לסיכון קיומי לכל מה שדורש תקציב לקיומו בעולם האופניים הישראלי.

"חנות שעבדה אצלי במאות אלפי שקלים מחזור חודשי נחתכה ב 50%" אמר לי אחד השחקנים החשובים בענף האופניים הישראלי. יש כמה חנויות דגל כאלה בישראל- 10-15 חנויות שהן העוגן של האזורים בהן הן פועלות. אלה לא רק השחקנים הקטנים חסרי המשאבים שנפגעים, אלא גם הגדולים. והקושי של אלה הוא לפעמים גדול עוד יותר- המשמעות של חנות דגל ריקה היא שכר דירה וכמה עובדים שמסתכלים על הסלולרי כל היום ומדממים את מה שנבנה בשנים של עמל, בעשרות אלפי שקלים בחודש.

בעל חנות מאוכזב מנאמנות לקוחותיו אומר לי: "הישראלים חארות. לא מפרגנים. יש לי לקוחות שנתנו להם עבודה של מכונאי על ימין ושמאל ללא תשלום. הם נכנסים, וקונים באינטרנט מזון לרכיבה- גם אם מדובר ב 10 אגורות הפרש ממה שאני מוכר!".

אומר לי יבואן אחר: "אולי נפתח עוד חנויות"- לפחות שהמלאי שתקוע אצלנו במחסן, של כמה שנות מודל, יזוז איכשהו ותהייה הנגשה אליו לציבור קונים. העיקר שיתגלגל"… אופניים בני יותר משנתיים, גם אם הם חדשים קשה מאוד למכור, ולמלאי כזה יש עלות- בהפסד הערך עקב חלוף הזמן ועלות האשראי. ניכר שהענף עומד בפני שוקת שבורה, ולא ברור כיצד יש לצאת מהמצב הזה.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

למה זה קורה?

אנסה להביא פה כמה הסברים, חלקם ספציפיים לענף האופניים וחלקם כלליים וקשורים במשק הישראלי ובמדינת ישראל- מדינה קשה לעסקיה ואזרחיה. אשמח אם יתפתח דיון בתגובות לכתבה.

1. יוקר המחיה בישראל

אנחנו כבר מבינים היום שהמצב בישראל לא סביר מבחינת יוקר המחיה, ושנוצר פער גדול מדי בין עלות החיים פה לבין רמות השכר. ישראל מלאה בחוסר יעילות, חוסר תחרות ומונופולים (חלקם ידועים וגלויים ורבים אחרים נמצאים במרכיבים שמאחורי הקלעים לאזרח הפשוט).

אנחנו משלמים קנסות רבים על חוסר יעילות כלכלית, קבוצות לחץ כלכליות, והצלחתם של עשירי ישראל לשלוט בנבחרי הציבור והממשלה, שנראה שכל מטרתם בתפקיד הוא להתקרב למליארדרים בישראל. המשכנתאות ושכר הדירה חונקים, הבנקים יקרים, המים והארנונה מוגזמים, המזון יקר, ובתנאים כאלה, קשה להצדיק שידרוג בתחביבים ובמה שלא הכרחי. הישראלי נאבק לשרוד ושכירים רבים נמצאים תחת סיכון מתמיד לפרנסתם.

2. גלובליזציה ואינטרנט

האבזור היה תמיד מקור לרווחיות גבוהה יותר. אם על "ברזלים" – כלומר על אופניים הרווחיות נחשבת נמוכה יחסית, הרי שלפחות בכל מה שמסביב להם, יכלו החנויות והיבואנים לייצר רווחיות סבירה. הדבר הזה חוסל בצורה אגרסיבית ומהירה בידי חדירת המסחר האלקטרוני הגלובלי: "בדקתי כפפות בחנות ישראלית – 200 ש"ח! לעומת זאת אתה רואה את הכפפות האלה? קניתי אותן ב 3 דולר בעלי אקספרס כולל משלוח!" אומר לי חבר ברכיבה היום.

זו אולי דוגמה קיצונית במיוחד, ואכן בטקסטיל הסיני הנמכר בצורה ישירה קשה מגלים את הפערים הקיצוניים ביותר לפעמים מהמוצרים המערביים, אבל לא רק בו: פנסים ונצנצים, משאבות, פנימיות וצמיגים, ועוד ועוד קטגוריות רבות נמחקו מהמלאי של חנויות ישראל. זה מחריף והולך גם למוצרים יקרים ומשמעותיים יותר- כגון גלגלים, וכמובן, לאופניים כשקניון ויצרנים נוספים השולחים ישירות נהנים ממעקף נעים של מכון התקנים הישראלי ישירות לסלון ביתנו. הרווחיות נשחקת עוד פעם כשכדי להתחרות ולהגיב לכל אלה, מגיעים לשוק סטוקים, שנמכרים במחירים בהם האופניים השלמים שווים לעלות האבזור שעליהם. פה ושם חנות כזו או אחרת מייבאת ומוכרת ברווחיות מאוד נמוכה רק כדי לייצר לה תנועה ומכירות אגביות. זה מקשה מאוד על יבואנים שלא עושים את זה ועובדים עם תכנון ארוך טווח יותר מול הספקים שלהם. 

3. גל הצמיחה של הטריאתלון והאיירונמן – נגמר

הטריאתלטים היו שנים ארוכות מקור הצמיחה לציוד יקר ואיכותי בענף האופניים. טיפוסים משקיענים שרוצים ציוד מהיר, כי בתחרות הזו כל שנייה קובעת, וכדי לגלח את השניות- צריך לשלם. ענף הטריאתלון העולמי נמצא במשבר גדול כבר כמה שנים. כמות הטריאתלטים בארה"ב יורדת. כמות האנשים שהתנסו פעם אחת באיירונמן והספיק להם עברה מיצוי. גם בישראל, קצת באיחור בזכות פריחה של המרחקים הארוכים, נראה שהפריחה והצמיחה הגדולה נכנסה, אבל יתכן שהאטה והעולם הזה מגיע ליציבות שלו. מי שמתחרה כבר יש לו את הציוד, והטרנד הצומח היום במרחקים הארוכים עובר לריצה: לאולטרה מרתון בריצת שטח. 

4. גל הצמיחה של המעבר באופני הרים ל 29 נגמר

המעבר של עולם האופניים בשנים האחרונות מגלגלי 26 לגלגלי 29 לקח זמן ופרנס את הענף העולמי תקופה ארוכה. אין ספק שהשינוי הטכנולוגי הזה הוא השינוי הדרמטי והחשוב ביותר שעבר הענף בשנים האחרונות – ואולי המקור העיקרי להכנסות הענף והפריחה שבו.

רוכבי ה 29 הראשונים החלו להופיע בגדול לפני 10 שנים (כשפתחנו את קבוצת 4Epic היו אולי שני רוכבים עם 29, על הגיאומטריות הגרועות שלהם והמשקל בתחילת הדרך). המעבר ל 29 השפיע במשך שנים ארוכות ופרנס את הענף לא מעט זמן- קודם כל בזנב קשיח, ואז לאט לאט לשיכוך כפול, שהלך והשתפר משמעותית עם הופעת כל דור מחליף של המוצר אצל היצרנים השונים. גל השדרוגים האחרון הגיע אל רוכבי האנדורו-דאונהיל שרבים מהם שמרו על הקשר ל 27.5 תקופה ארוכה. אבל זהו. זה נגמר. אין שום טכנולוגיה דומה לכך באופק שמייצרת אצל הרוכבים תחושת דחיפות כזו בהחלפת האופניים שלהם- לא ה Boost, לא ההילוכים החשמליים, לא ה 1×11, לא המהפכה האווירודינמית או מעצורי הדיסק בתחום הכביש. הטכנולוגיות האלה מחלחלות, אבל  בצורה אטית בהרבה.

האופניים החשמליים הם ההזדמנות הבאה של ענף האופניים, אולם הם עדיין יקרים, תהליכי הייבוא מסובכים, והשירות אל מול ספקי המכלולים החדשים שבהם מסובך. יקח זמן עד שהתחום הזה יתרומם ויצליח להעיר את השוק עם קהלים חדשים לפנות אליהם.

5. אין דם חדש- צמיחת בסיס ענף האופניים

אנחנו חוזרים פה לאותו מנהל חנות שחזה את העתיד- המגמה הזו שבה הענף מזדקן ולא נכנסים אליו רוכבים חדשים בכמות דומה לזו שהיתה בעבר מסוכנת. יתכן שזה קשור ביוקר המחיה הכללי בישראל. לגדל ילדים לענף האופניים המחייב השקעה גדולה בציוד, החלפה כל שנה-שנתיים כשהם גדלים, ותשלומים רבים נוספים על תחזוקה ושדרוגים, זה לא מקל על יצירת ענף בגילאי הנוער. אבל אלה לא רק ילדים ונערים שלא נכנסים לענף- כנראה שהטרנד עובר למקומות אחרים (זולים יותר?) גם בגילאים הבוגרים.

6. ענף האופניים- חסמים מייקרים 

מכון התקנים – אותו גוף ארכאי ומיותר בודק את האופניים שיעמדו בתקנים של עצמו, שמטרתם כנראה בעיקר לשמר את קיומו הארגוני. האופניים שאנחנו קונים שנמכרים בארה"ב ובאירופה עומדים בתקנים הנדרשים באזורים האלה, והצורך בתוספות של מכון התקנים מפוקפקת. הדרישה של מכון התקנים היא שיובאו לו אופניים לבדיקה מכל מודל שמיובא, כולל שלדות זהות בעלות רמות אבזור שונות!

בקסדות המצב בכלל קיצוני היות ומדובר באביזר בטיחות, מה ששם אותו בקטגוריה מחמירה במיוחד וכדי לייבא קסדות לישראל צריך לעבור שבעת מדורי גיהינום יקרים ומיותרים. העלויות של העברת הציוד הזה (שנשחט) והבדיקות של מכון התקנים מעמיסות על היבואנים מייצרות תוספת מחיר שמתגלגל בסופו של דבר אלינו, הרוכבים. הן גם מייצרות חסמי כניסה ליבואנים קטנים שלא מסוגלים להצדיק את ההוצאה מאחר וכמויות האופניים שימכרו קטנות מדי.

 

מה דעתכם? 

מאת: גיא חלמיש