מסלול חץ הצפון המיתולוגי, על גבול לבנון, הוא אחד ממסלולי האופניים היפים והאכזריים שיש לישראל להציע. עליות קשות, ירידות תלולות ונוף גלילי מדהים, מציירות מסלול מאתגר וחסר רחמים. המסלול הסלקטיבי יצר מרוצים סלקטיבים באליפויות ישראל. מרוצי העילית הוכרעו מוקדם יחסית (כ 13 ק״מ לסיום) בנשים ובגברים.
מאת: דני אסקרוב
צילום: סייקלינג אקדמי
אנחנו ופינלנד
לפני הזינוק שוחחתי קצרות עם צ׳ל, מנהלה הספורטיבי של הסייקלינג אקדמי – שאלתי אותו – כמה רוכבים מזנקים בפינלנד? “כ 100״ הוא ענה. וכמה יכולים לנצח? ״20״ היתה התשובה. את אליפות פינלנד ניצח רוכב בן 50. אושיית אופניים פינית כתבה לי – ״הלוואי שהיה לנו את הרמה של ישראל. רוכב בן 50 ניצח אצלנו את האליפות״.
בישראל זינקו 10 רוכבי עילית במרוץ הגברים והנשים. אז נכון שאין לנו 100 רוכבים בפלוטון. אבל שינוי ברמה – יש גם יש! השינוי הזה הוא תולדה של מקצוענות. מקצוענות של הסייקלינג אקדמי ושל 2 נשים מדהימות.
אז הנה כמה נקודות על מה שאני חושב שמעניין במה שעובר על ענף אופני הכביש הישראלי והנפשות הבולטות שלו.
עומר שפירא – אחת מ 10 המטפסות הטובות בעולם.
לפני כחודש זה קרה. בשלב המלכה של טור קליפורניה, עומר הגיעה לפלוטון הנשים המקצועני עם אחת התצוגות הגדולות של ספורטאי ישראלי אי פעם. עם חולצת אלופת ישראל טיפסה עומר את מאונט בולדי (20.7 ק״מ עם 7% שיפוע) בבריחת יחיד, כשהרוכבות הטובות בעולם, ביניהן אלופת העולם אנה ון דר ברגן, רודפות אחריה ולא מבינות מאיפה זה בא להם. עומר סיימה את השלב במקום ה 5, הקבוצה שלה ניצחה את הדירוג הקבוצתי בטור קליפורניה, ועומר הרוויחה ביושר את מקומה בסגל הקבוצה לג׳ירו רוסה – המקבילה הנשית של הג׳ירו ד׳איטליה.
יותר מכך – אחת הרוכבות הטובות בעולם, קסיה נייביאדומה (בת קבוצתה של עומר), סימנה את עומר להיות אחת הרוכבות שיש לשים אליהן לב בג׳ירו הקרב ובא. זהו זה. מה שעומר עשתה בקליפורניה אפשר לעשות פעם אחת. אחר כך אתה כבר מסומן.
אבל… זה לא אומר שעומר רוכבת שלמה. הייתי מחמיר ושואל – האם עומר מצטיינת רק בפרופיל מסלול אחד?
יותר מדי פעמים ראיתי את עומר בירכתי הדבוקה – היא כל כך חזקה שהיא יכולה להישאר שם המון זמן, אבל היא לא מתחרה מספיק חזק כשזה לא הפרופיל ״שלה״. חסרים לה מרפקים, מיקום ויכולת תנועה בתוך הדבוקה ואם להיות כן, לא הבחנתי בשיפור ממשי של האספקטים האלו ברכיבתה, בשנים האחרונות.
עומר שפירא וגיא שגיב
לצערנו, פלוטון הנשים סובל ממחסור במרוצי העליות בהן עומר מצטיינת, אבל עכשיו, כשהקבוצה שלה צריכה אותה ויודעת שיש לה את היכולות (ותהיו בטוחים שטיפאני קורמוול, הקפטנית של קניון-סראם תפעיל אותה), יצפו ממנה להיות שם, מקדימה בשיא המירוץ. להתחרות ממש! ולא רק בשלבי ההרים – שלב 5 – קנקנו (מחליף את הגאביה עקב מפולת שלגים) ו 9 – המונטאסיו, אלא גם בנג״ש הקבוצתי ובשלבים הפחות הרריים.
נכון לעכשיו – אם לשפוט על פי הנג״ש הקבוצתי ושלב 2 (הררי בינוני) – עומר רוכבת את הג׳ירו בהצטיינות יתרה!
קניון-סראם מנצחות את השלב הראשון בפער של 24 שניות מהמקום השני ועומר היא אחת מ 4 הנשים שחוצות את הקו בזמן של הקבוצה (בנג״ש קבוצתי של 6 רוכבות הזמן של הקבוצה הוא הזמן של הרוכבת הרביעית). בשלב השני עומר נשארת מקדימה, מאבדת 12 שניות בלבד למנצחת מריאנה ווס, ועולה למקום השני הכללי! כל זאת לפני שהמירוץ הגיע אל ההרים – שם היא מצטיינת.
עומר, היא אחת הספורטאיות הישראליות הבולטות היום. זה מקומם שאין יחס תקשורתי להשגיה של עומר בזירה העולמית. בשביל זה אנחנו פה, ו BIKEPANEL ימשיך לתת לה את הבמה ולהביא את המידע ומשמעותו.
הג׳ירו רוסה הקרוב הוא הזדמנות אדירה עבור עומר לעשות את הקפיצה ולממש עד תום את הפוטנציאל האדיר שלה.
ללא ספק, אלופת ישראל היא היום רוכבת של טופ 20 בדירוג הכללי של מרוץ האופניים הכי קשה בלוח השנה של מרוצי הנשים. האם זה יקרה?
הניוזלטר של בייקפאנל- רק פעם בשבוע ולא מציק! הצטרפו פה:
גיא שגיב – אינטליגנציה ובגרות
נאמר זאת בסדר הנכון… בן זוגה של עומר ובפעם השלישית – אלוף ישראל.
מעבר להיותו הרוכב שהוא, מדובר קודם כל באדם (וספורטאי) ברמה אישית מאוד גבוהה. בעיני זו נקודת המבט דרכה צריך להסתכל אם רוצים להבין את שגיב.
שגיב, מבין את עולם האופניים טוב יותר מרבים סביבו – את מבנה הספורט, האינטרסים העסקיים והאמוציות שמניעים את הגלגלים. גיא גם מבין בדיוק את האימונים היתרונות והחסרונות שלו ואיזה רוכב הוא היום ויכול להיות בעתיד. זה קשור מאוד לסוג הרוכב ששגיב הפך להיות, כי גיא, מקצועית, הוא למעשה ההפך מעומר שפירא.
אם להיות פרובוקטיבי בכוונה – אם עומר מצטיינת בטיפוס, שגיב לא מצטיין בשום דיסציפלינה ספציפית כרוכב אופניים. אבל, וזה אבל גדול, הוא אלוף ישראל ורוכב מצטיין, בגלל שהוא יודע את זה!
שגיב אינו ספרינטר ואינו מטפס. אין לו קיק חזק בעליות קצרות. באחת משיחותינו שאלתי אותו מדוע אינו חלק מרכבת הספרינטים של האקדמי – ״כי צריך 700 וואט לדקה ועדיין אין לי את זה״ הוא ענה ביושר, ״אבל יהיה לי״ הוסיף.
אז מי הוא גיא שגיב? שגיב הוא הישראלי הכי בלגי מבין רוכבי האופניים הישראלים המקצועניים – חרוץ, מתודי ויציב. אין לו ניצוצות אבל גם אין לו נפילות קשות. הוא מניה בטוחה. איכותו כאדם הופכת אותו לנכס עבור הקבוצה – הוא מתראיין נהדר ומשדר מה שכל חברה עסקית הייתה שמחה לקבל מעובד בכיר ואיכותי. לעולם לא אשכח את השאלה של כתב ערוץ 2 אחרי השלב ה 3 בג׳ירו בישראל – ״איך היה המסע לאילת?״ נשאל שגיב. ״קודם כל, אנחנו לא במסע, אנחנו מתחרים על האופניים״ ענה שגיב. בדיוק מה שצריך.
שגיב אוהב להיות רוכב מקצוען. הוא רוצה להיות רוכב אופניים עוד שנים ארוכות ויודע שהמנוע שלו מתחזק – שהוא כבר כמעט דומסטיק לגיטימי בדבוקה המקצוענית. לא רוכב ישראלי בסייקלינג אקדמי, דומסטיק לגיטימי בכל קבוצה שהיא.
ובגלל ששגיב מבין טוב כל כך את הספורט ואת מקומו שלו בתוכו, הוא ניצח את אליפות ישראל. הוא ידע שמה שיש לו ואין לאחרים, זה מנוע של 5 שנות מקצוענות והוא צריך לעשות את המרוץ קשה. כולם יודעים שברח בירידה 13 ק״מ לסיום אבל לא כולם ראו את עשרות (!!) ההתקפות שהיו קודם לכן וריככו את רגלי מתחריו עד בריחת הניצחון. כי שגיב ידע שלגיא ניב ועומר גולדשטיין יש 2 עונות ברגליים ולו יש 5!
הוא השתמש בכל ק״מ תחרותי מהשנים האחרונות בכדי להוציא 360 וואט בשעה האחרונה – וזה גיא שגיב של היום – המנוע הכי גדול והכי חזק מבין הישראלים המקצוענים.
הוא היה הכי חזק והכי חכם (ואולי כאן הסדר צריך להיות הפוך…) והוא אלוף ראוי ובזכות. ברכות.
אין קיצורי דרך
״הזמן לא מחכה לאף אחד״ שרים האבנים המתגלגלות. זה נכון לכולם אבל זה לא בהכרח נכון לגבי רוכבים ישראלים. אופניים זה ספורט סיבולת. סיבולת נבנית על פני זמן. אין קיצורי דרך.
בואו ניקח את איתמר איינהורן לדוגמה. בשנה האחרונה רוכב איתמר באופן קבוע במירוצים בחו״ל, מרמת מועדונים ולאחרונה במרוצי UCI יחד עם הסייקלינג אקדמי. הוא כבר הספיק לסיים טופ 10 במספר מרוצים מהדרג הבינוני/נמוך. איתמר רכב אליפות ישראל מצוינת על מסלול שכזה בהתחשב בכך שהוא ספרינטר. 2 הקפות רכב יחד עם רוכביה האחרים של הקבוצה. סימן מעולה.
איינהורן בשנתו הראשונה, גיא ניב ועומר גולדשטיין בשנתם השניה ורועי גולדשטיין בשנתו הרביעית מראים שיש לזמן משמעות.
מה שרוכב אירופאי צובר ברגליו בעשרות תחרויות בשדה גדול ואגרסיבי בגילאי 13-18, הישראלים של האקדמי צוברים ב 4-5 השנים הראשונות שלהם באירופה. יש דברים שרק 60-70 ימי תחרות בשנה יתנו לך ושום אימון לא יכול ללמד.
יש לומר בהגינות, שזה משהו שהפרויקט של האקדמי לא שינה וספק אם יכול לשנות. הפלוטון הישראלי (אם אפשר לקרוא ל 10 רוכבים פלוטון) לא מדמה שום דבר. רוכבים כמו יובל בן משה, יותם דשא או רוכבים מוכשרים אחרים שירצו להיות מקצוענים, יצטרכו כולם לעבור במנהרת הזמן הזו. אין קיצורי דרך. אם הם לא יעברו אותה לפני הצטרפותם לאקדמי, והקבוצה תמשיך לגייס ישראלים, אז האקדמי יצטרכו לחכות להם את השנים הראשונות, עד שיהפכו לרוכבים לגיטימיים. זמן הוא כסף ולהמתנה יש מחיר בקבוצה מקצוענית הנמדדת בקביעות על תוצאותיה.
כל הסימנים מראים שהאקדמי זה פרויקט ארוך טווח, וזה מצוין. אי אפשר להפריז בחשיבותו של הפרוייקט לביסוס ספורט האופניים בישראל.
גיא שגיב הוא הרוכב הראשון שמשלים 5 עונות מלאות. והוא רוצה עוד. ההיסטוריה הלא רחוקה מלמדת שרוכבים מעולים כמו עידו זילברשטיין ויואב בר בחרו לוותר על קריירה של רוכבי אופניים. היו לכך סיבות רבות אבל זו השורה התחתונה.
במובנים רבים, שגיב מתחיל רק עכשיו את הקריירה המקצוענית שלו. עם 5 שנים של עומק ונסיון זו נקודת ההתחלה של יריביו האירופאים. אם את אליפות ישראל הראשונה שלו קיבל על מגש כסף מאביב יחזקאל, למרות שהיה פסיבי במירוץ, את האליפות השלישית שלו לקח בגלל שהיה חזק, בטוח בעצמו ואגרסיבי. ממש רוכב אחר.
אז אם רוכבים ישראלים נוספים, שאולי מראים פוטנציאל גבוה משל שגיב באספקטים של הספורט, כמו טיפוס (עומר וגיא ניב) או ספרינט (איתמר), יממשו את עצמם ומשיכו לעבוד קשה ולהתחרות לאורך זמן, היכולת הבסיסית שלהם כמטפסים או ספרינטרים תחודד ואולי, יום אחד, נתחיל לראות תוצאות.
חשיבות הקבוצה
הקפיצה של עומר שפירא ורותם גפינוביץ השנה קשורה קשר ישיר לקבוצה בה הן רוכבות. בימים בהם רוכבת של נבחרת ישראל (אסתר מייזלס) עוזבת את קבוצתה ההולנדית עקב יחס לא ראוי והטרדות, עומר ורותם פורחות בקניון-סראם. המקום התשיעי של רותם במשחקים האירופאים, ויותר מכך העובדה שהיא לא הייתה מרוצה מכך, מעיד על רמת הציפיות של הספורטאיות מעצמן.
נקודה למחשבה – אני לא בטוח שהאקדמי ומנהליה יצרו סביבה בה הספורטאים יכולים לעשות את הקפיצה הזאת. אין לי הוכחות לתהיה הזאת, זוהי רק פרשנות שלי, בעקבות ביקור בטור קליפורניה ואליפות ישראל ומעקב עקבי מקרוב אחרי תוצאות, מרוצים והתנהלות ספורטיבית במרוצים. תחילת העונה של גיא שגיב (מחנה גובה) ועומר גולדשטיין (מחלה), חוסר היציבות של רועי גולדשטיין (אליפות מאכזבת) ומצבת ספרינטרים גדולה מאד אבל לא ממש אפקטיבית של הרוכבים האירופאים, הן רק כמה נקודות למחשבה.
יכול להיות שמדובר רק בחוסר מזל זמני אבל יכול גם להיות שלא. יש כנראה עוד דברים שהאקדמי, כארגון, יכולים לעשות, וזה לא בהכרח אומר עוד כסף, על מנת להפוך לסביבה מנצחת.
מימין: עומר ורועי גולדשטיין, גיא ניב, איינהורן ושגיב
היה כיף לפגוש את כולם בברעם ובכלל. נשתמע.
מאת: דני אסקרוב
צילום: סייקלינג אקדמי
