בהמשך מהפרק הקודם במסע של מחלות וירטואליות לאגירת ציוד, הגיע רגע האמת. הזמן שבו יוג’ין לויט מBIKEPANEL יעבור מהציוד אל הרכיבה עצמה.
מאת: יוג’ין לויט
שיטת ההשחלה
כשבתכנון מעורבים יותר מאדם אחד ההחלטה למתי לקבוע את המסע הופכת מורכבת יותר מפתרון נוסחה באינדוקציה של סכום סדרה הנדסית. כל אחד עם ההתניות של אשתו ועבודתו, פה אני זורם אבל שם יש לי חובות… אז מופעלת שיטת ההשחלה: נזרק תאריך של חודש קדימה ומה שיהיה יהיה. אחרת זו מסכת פינג פונג שלעולם לא תיגמר.
שלושה מוסקטרים הגיעו ליעד הסופי והתייצבו ב 10:00 בבוקר בחניון של במצפה רמון. שׁי יגל (יודע כל שביל), מאור רביב (המכונה פצפוצי, לא נרחיב מעין שם זה צץ), ואנוכי יוג׳ין לויט- אופטימיסט כרוני.
אם לא לחצתם Play למעלה, עשו זאת פה:
מחלה עם רקורד של אפס ק”מ
מחלת הבייקפאקינג שלי הופכת כרונית: עם רקורד של אפס ק”מ בתחום ועם מוח צלול במקום אחר, האופטימיות עולה אל על. הלכנו על המיטב והפשוט שיש לדרום להציע בשבוע גשום של שאר חלקי הארץ. ממצפה רמון לאילת, בצמידות מקסימלית לשביל ישראל לאופניים.
לפי אתר היצרן (רט”ג) המסלול מוגדר לרכיבה בשישה ימים. אנחנו החכמולוגים חלמנו על 3 אבל התפשרנו על 4 כי רצינו לצלם תוך כדי. זה יוצא 81 ק״מ ביום הראשון, 92 ק״מ ביום השני, 76 ק״מ בשלישי ו 35 ק״מ באחרון. הייתי מספיק חכם, או דפוק, ולא ממש גיליתי לפצפוצי את המספרים הנכונים. הכל התגלה לו לאט לאט עם התקדמות התאריך לקראת יעד המסע.
עד לרגע שלא פרקתי את אופני מהרכב בנקודת התחלה, לא האמנתי שאי פעם אאגור מספיק אומץ לצאת להרפתקה שכזו. לקו ה”זינוק״ הגעתי היישר מחופשת סקי שקדמה לו ביומיים! איך אישתי הסכימה לכך? רק אלוהי האגו הנשי יכול לפרש אבל היי, נשות רוכבים, לפרגן לבני זוגכם זה חיובי ביותר!
ערב קודם
כשאתה טירון מתחיל אז גם ההגיון עובד עקום, ואני מוצא את עצמי מוריד את התגיות היפות מתיקי הבייקפאקינג החדשים רק כמה שעות לפני הקלקה. לראשונה אני דוחס את הציוד הרצוי וממתקן את אופניי – אידיוט כבר אמרנו? כנראה זה התופעות לוואי של אותה מחלה מהפרק הראשון.
מראש אמרתי לעצמי – ״דבר עם עצמך בקול רם, כך לא תשכח כלום״. תאמינו לי זו נוסחה מנצחת ולא סתם, תרגול הדיבור עם עצמך עוד יציל אותי מחרדות פסיכיאטריות במהלך הטיול.
ראשית פרסתי על רצפת הסלון את כל מה שבא לי לקחת. מעודף הפריטים זה די הזכיר לי את בנותי מוציאות את משחקי המשפחה שלהן ופורסות על רצפת כל הבית כך שרק בניתוב זהיר של רגלי אני באמת יכול לפלס את דרכי. די מהר היה מובן שאת כל זה אני לא אקח, ומסננת בצורת ״יש ספק אין ספק״ פעלה פה היטב – אם יש ספק שבמשהו אני לא אשתמש אז אין ספק שהוא נשאר בבית.
להלן רשימת ציוד
תיק כידון
גם לפי המלצות שקראתי וגם זה די עושה הגיון בראש, את כל ציוד הלינה דחסתי לתוכו.
- שקש של Sea to Summit Spark 2
- אוהל ללא הכיסוי גשם של Big Agnes creek 2
- מזרון מתנפח של Sea to Summit
- מעיל פוך קל של יוניקלו
את מוטות האוהל הכנסתי בנפרד, כך שהם נותנים תמיכה רוחבית לתיק ומייצבים את צורתו כנקניק בריא ולא אחד בעל תכונות אימפוטנציה של שני קצוות. השאר נדחס או התלפף סביב עצמו כך שיתפוס נפח זהה לקוטר של התיק.
פאוץ של תיק כידון
החלטתי להעביר את האוכל היומי לשם. שישה חטיפי אנרגיה של קליף, שני טיובים של טבליות איזוטון בטעמים שונים על מנת לגוון, חטיפי ג׳ל של קליף בלוק, כפזלג מפלסטיק וקפה טחון לגודל הנכון של מקינטה.
תיק טופ טיוב
התיק הזה נהיה סוג של חמ”ל- אותו תיק שאחראי על כל הטיול ולכן יכיל את הדברים שבלעדיהם אי אפשר להתקיים – פאוור בנק עם חיבור ישיר לגרמין, אייפון, ארנק ושקית של כדורי מלח ומגנזיום.
תיק גב
או בשמו האמיתי – מותרות. ניתן לוותר על רובו במידה ורוצים, אבל המחיר יהיה הפחתת הנאה מרגעים קטנים שנאגרים לחוויה אחת גדולה במהלך הטיול.
- ציוד צילום: שתי מצלמות 360 vuze xr, עוד פאוור בנק שיתן קונטרה לזה שבקוקפיט, סלפי מוט מיוחד למצלמות כי אם כבר סוחבים אז לפחות עם אביזרי עזר, חצובת גורילה קטנה להשלמת הסט.
- כלי רחצה – מברשת שיניים ומשחה, מגבת רחצה קלילה
- ביגוד- פיג׳מה בצורת זוג תחתונים וחולצה חמה, מעיל רוח קטן לתחילת רכיבה בבקרים שעדיין יש רוח קרה. ביגוד כולל מה שעלי ביב איכותי, שני זוגות גרביים, שתי חולצות רכיבה, שני זוגות כפפות, כובע רכיבה ומכנס רכיבה. משקפי שמש כולל שרוול מגן.
- כלי הישרדות- כלי תיקון אופניים כי בלי זה זה פשוט רולטה רוסית, פנס ראש ופנס רכיבה כי עדיין לפי ספר בראשית מישהו ברא את החושך, סכין כי ככה אני מרגיש קול ויכול להריץ סרטים בראש של צייד עם הכלי בשיניים, סט איטלקי – מצית, גזיה, מקינטה – בריקה קטנה ו3 כוסות אספרסו מפלסטיק. פלסק מלא בבורבון איכותי כי גם אמריקאים למדו לעשות אלכוהול. ערכת עזרה ראשונה מינימלית וקסדה .
על המכונה
- פנימית ספייר מחוברת לאוכף
- בקבוק איזוטון בדאון טיוב
- גרמין 820
מצלמת ה-DSLR הושארה בבית. הטכנולוגיה הזו נמדדת במשקל עודף של 3 ק”ג יצוקים. גם הרחפן הושאר בבית ועם כל הרצון להוציא תיעוד עשיר הסתפקתי באייפון ושתי מצלמות 360 (כ 250 גרם כל אחת).
המכתש
את המסלול ממצפה רמון לנקודת מנוחה ראשונה בחאן בארות אני כבר מכיר. 38 ק”מ שרובם על סינגלים זורמים. זה גם הזמן לראות שהציוד יציב ועומד בטלטלות של הקרקע הלא סלחנית של המדבר. הזרימה יפה והנוף של המכתש אחרי קילומטר ה 13 מתפרץ לפרצוף כמנת סם אפיקיסטית. ראות מדהימה עם שליטת גובה הנותן את החופש למבט לסרוק את כל המרחב. שי יגל פותח בתדריך שזרק אותי ישר לימי בשירות עם הצבעה של היד לאופק ואילו יעדים אנו הולכים לכבוש, רק היה חסר להשלים את הקפ״ק עם המשפט הנצרב לכל חירניק – ״אויב סורי מחופר״.
הזרימה על בסיס המצוק
מאלצת אותך לרכוב בפרופיל – כאשר אתה סומך על חוש קורדינציה ומנסה לשמור על האופניים בקו ישר קדימה בזמן שהראש מופנה ב 90 מעלות ימינה. אחרי רכיבה נאה, רק חצי יום מאחורינו אבל ההרגשה שזה לא הולך להיות פשוט. הרכיבה עם כל הציוד כבר מפמפמת את אותותיה. שי משכנע שאין טעם לפתוח את הסרביז האיטלקי שלי בחאן ושנתאפק עוד כשלושה קילומטרים עד לעץ ז’ונגלר שמתאים ליירוע. וואלה הבחור יודע דבר ממה שיש למדבר להציע, ואנו מגיעים לעץ מגניב שמשרה צל כפרגולה על סביבתו. הפסקת קפה עם מקינטה מתבקשת וסחבק פורס את כליו על מנת להתענג על מרירות איטלקית אמיתית.
נחל נקרות
המסלול בנוי על בסיס סינגל שנע בין צידי הנחל. הנוף פשוט מטמטם את החושים, מדרונות הקניון עוטפים אותך משני צידי הנחל. הראש מוקסם מכל מבט עד שהסינגל מחליט לחצות לצד שני של הגדה ואז הדשדש במעבר מאפס אותך כשתי סטירות מצלצלות. שוב הסינגל שוב הקסם ובום! דשדש גיהנום. כך לאט לאט אתה פוסע בדיסוננס של תחושות שדי שומר על איזון החוויה ולא נותן לעודף התפרצות של שכרון הנוף לטמטם לך את השפיות.
הגוף עייף, איתו גם הטמפרטורות נותנות את עבודתן. גלים של חום מצטברים בחללי הקסדה ויניקת מים מהשלוקר מעלה הילוך. שי לא נותן למזג אוורי להרוס לנו את היום ושולף עוד שפן מהקסדה – דופק סיפור הזוי על בקתת שביליסטים עם מקרר מלא בבירות חינם ביעדינו הסופי לאותו יום שבצוקים. לא ממש הייתי בטוח אם הוא דובר אמת או שהחום בישל את מוחי עד כדי הזיות של רגע לגימה מהמשקה האהוב. בצוקים היינו ממש לא מזמן עם מערכת בייקפאנל.
שוב פעם דשדש
נחל קצרה מאפס אותי לשביל, הפעם אין רגעים של אושר עם סינגל על גדות הנחל וזה נהפך לסיוט אחד ארוך. לאט לאט המומחיות לדשדש עולה דרגה ואתה כבר יודע לקטלג את סוגיו, המוח כבר יודע לזהות באיזו זוית לתקוף ובאיזה צד לעבור על מנת לשמור על פחת רכיבה נמוך. ואז זה קורה, אני מזהה את הסינגל בו רכבתי בפעם הקודמת, החיוך עולה כי הגוף מבין שנקודת הסיום מתקרבת. שסנדוויץ׳ רוסטביף ממעדניית רוט 90 מחכה לי, שכוס בירה צוננת מהמבשלה דלת ליד כבר מעלה טל צלול על דפנות הכוס. אני מספיק לחלום על עוד כמה פריטי אוכל והיישוב צוקים נצנץ באופק.
הבקתה אכן קיימת!
אכן ישנו מקרר בירות בתרומה לשביליסטים, סוג של חו״ל ותרבות ההאט רק ישראלי – לא להאמין. מקלחת זריזה בפסיליטי של השביליסטים ולמסעדה להחזיר את האנרגיות לגוף. אם בכוונתכם לישון בבקתה שמכילה שש מיטות מסודרות, צריך להזמין מקום מראש פה. אנחנו לא הזמנו וישנו בחוץ עקב תפוסה מלאה.
10 שעות שינה מטכ”ליות ואנחנו קמים ביקיצה טבעית אחרי ליל רוחות שפיזר את שלל אביזרי על פני כל המחנה.
טעות של מתחילים, ואני צורב אצלי במוח שלא משנה כמה אתה עייף, פשוט תארוז את כל הדברים לתיק בחזרה.
בלאק הוק דאון ראשון- שי נפרד מאיתנו וחוזר לחיק משפחתו בתירוץ שיש לו “עבודה”. פצפוצי ואני עולים על הסוסים על בסיס התכנון לכיוון נאות סמדר.
יומנו של אוכף
אמה מה – יוסטון ווי חוו אה פרובלם, לזה אף אחד מאיתנו לא ציפה. יש בעיה לשבת על האוכף – האבר שמעליו צועק ברמות שכואב לשבת. המלחמה של רכיבה אינטנסיבית אחרי יום ארוך של אתמול עולה דרגה, והגוף מחפש נקודות ממשק חדשות בין העכוז לאוכף. כל כמה שניות יש שינוי פוזיציה ואם לבחון את המחזה מהצד, זה ידמה סוכריה על מקל בפה של בנותי – מטייל מצד לצד על מנת לטעום את כל הפינות, לכו תדעו אולי זה בטעם אחר.
הדיסוננס של אתמול שקפץ בין יופי של השטח לדשדש שמקשה על הפידול, הוסיף מימד חדש למשוואה – הכאב בתוכע׳ס. אט אט אחרי 15 קילומטר אל תוך המסלול פצפוצי מודיע שהוא לא מסוגל להמשיך כך – פשוט נמחק לו ה$&%^#. אני מפציר בו שצריך להגיע לפחות לפארן כי פה, בנקודה שבה אנו נמצאים אף אחד לא ימכור לו תחת חדש.
נשארתי לבד
בלאק הוק דאון שני – במרכולית של פראן אחרי הגלידה וחילופי ציוד נפרדתי ממאור ונשארתי לבד מול המסע אל העיר הדרומית. צברתי איחור לא קטן מול 92 הקילומטרים שאני אמור לעבור היום, ולכן מיהרתי לצאת. לא רק כדי להספיק לארוחה החמה היחידה שיש לי ביום בפונדק של נאות סמדר, אלא גם כדי לנטרל את הפיתוי לוותר ולחזור עם מאור למרכז אחרי יום וחצי מלאי חוויות במדבר.
בראש אמרתי זה קלי קלות, הרי מפארן עד למעלה קטורה זה מישור והכל יזרום לי בקלות. חציתי את כביש הערבה וחברתי למסלול שנושק לגבול עם ירדן. לא מבין איך זה קורה לי, הרי הייתי די גאון במתמטיקה ולא החסרתי אף משתנה בנוסחאות של הבגרות, ופה כל שעה צץ בלת”ם חדש.
לא בניתי את זה כך במוחי, אבל רכיבת בדד מוסיפה מימד חדש לחוויה. מסתבר שמפראן למעלה קטורה זה מקטע בעליה, what? אצלי בתחושה הפסיכולוגית זה הצטייר כירידה מישורית! כשבמרכז גשם שוטף, אני חוטף רוח פנים שמורידה אותי לקצב 10 קמ”ש! די נו… זה פלוס דשדש חלומי וזה כבר סוג של סיוט.
החלום להספיק את מעלה קטורה לפני החשיכה מתרחק ומוריד את הרצון להמשיך. מסתננות אפילו מחשבות על פריסת אוהל כמציאות אפשרית, אבל מה לעשות, החינוך הקומוניסטי לא נותן לי לוותר ואני לאט לאט צובר קילומטראז׳. מחליף את הבדידות בחברים חדשים, מדבר לאייפון בכל עצירה, מנסה לחבק אייל עם קרני כידון כביש, מסית את תשומת ליבם של הסיור הירדני, ובעזרת חיוכים הם מלווים אותי בתצפית על פני כמה קילומטרים. שוב פעם דיאלוג עם אייפון ובום אני לפני המעלה המוכר, עייף כמו חמור אבל נחוש לעלות. היופי שלו מטמטם ומעבר סינגל דק בין בולדרים לכיוון המדרגות בשעות הדמדומים ממלא את כוחי לפני העליה האימתנית.
מעלה קטורה
לא פשוט לדחוף אופני אנדורו עם זיווד בייקפאקינג, הגוף לא רגיל לזה במיוחד אחרי יומיים מתישים עם קילומטראג׳ לא מוכר לגוף. את המרחק הקצר מסוף המעלה לפונדק אני עושה כבר בחושך. פנס רכיבה שלי שובק אחרי 500 מטר ולמזלי שי לפני עזיבתו פינק אותי בפנס ראש שנתן לי אלומה קטנה של תקווה. לפונדק הגעתי סחוט היטב אבל למזלי הוא עדיין היה פתוח. מיד התנפלתי על כל דבר שקפץ לי לעין במדפים ופירגנתי לעצמי ארוחת מלכים במחיר 3 כוכבי מישלן. נציין לטובה שאחראית משמרת נענתה לבקשתי לפרוש את מעוני ולישון בחצר האחורית של הפונדק – מקום מגודר עם שירותים מסודרים. מבחינתי זה היה אידיאלי כי הפונדק נפתח חזרה ב7:00 בבוקר, בול לפי הלוז של א. בוקר. מבחינת צפרדעים ששכנו בבריכה של החצר כנראה שלא. הם לא ממש שמחו לשכן החדש ודאגו להנעים את הלילה בקונצרט מספר 2 מאת רחמנינוב.
משום מה הייתי בטוח שאחרי יום כה קשה אצליח לישון כמו תינוק, אז טעיתי – את הלילה ביליתי בתרגולת ינשוף.
יום שלישי למסע
היעד: להגיע לפארק תמנע ולהתפנק בארוחה חמה ומקלחת אמיתית. בדיקת זמנים קצרה מעלה בי תהיות – 76 קילומטר על מסך הגרמין והמסעדה בפארק נסגרת ב-15:00. הלחץ מבלבל ואני מקליק במהרה על המסלול שיצא מהפונדק לכיוון שחרות. הסינגל מוכר לי מסמרתון ואני מתפנק מהיופי והזרימה שהסינגל מספק. זה עובד די יפה בשעה הראשונה והכאבים שצברתי יומיים קודם דהו. אבל שוב זה בא, הכאב ב ת ח ת לא נורמלי ומחייב אותי לעצור כל 15 דקות למנוחת הכריות. אחרי 25 קילומטר ורגע לפני חאן שחרות אני מבין שיש בעיה.
החום עוד לא הספיק להרתיח את הקליפה הקדם מוחית שאחראית על ההגיון במוח וסחבק עושה חישוב מסלול מחדש ומחליט ללכת על פיקוח נפש – ויסלח לי אדון השבילים שחטאתי. נתתי בקיצור וירדתי את שביל שחרות לכיוון צפונית לסמר. נשבע בשפיצים של הגלגל, כל פעם שראיתי שלט להליכה בלבד, הלכתי ברגל עד לצומת הבאה כמו בחוקי כביש.
אמבטית הדשדש של סמר
ידעתי בדיוק לאן אני נופל ואיך תכנון מסלול חילופי הולך לתת לי את סתירותיו. נפילה מהרכס לאמבטיה שסובבת את קיבוץ סמר מלאה בדשדש הכי איכותי שיש באיזור. מבחינת מרחק די צ׳ופרתי אבל מבחינת השביל די דש דישדש בדשדש המדושדש עד לכניסה לפארק תמנע. את הקילומטרים הבודדים שנשארו לי על בסיס כביש גישה לכיוון האגם עשיתי באיטיות רבה, זה גם נהפך להיות הריטואל היומי וכנראה עובד בקטע פסיכולוגי בלבד. לא משנה כמה קילומטרים רכבת באותו, הסיום עם הידיעה שזה עוד רגע נגמר מוסיף עוד שכבה של קושי.
חיי הלילה
אני מחנה את אופני בשעה 14:00 מרוצה עד השמיים, יש מסעדה פתוחה, יש אנשים ויש ריח של ציוויליזציה. מסתער על מגש פיצה עם שתי בירות מקומיות ועובר להגיד שלום לחברים (תום בר וחניכיו) שבמקרה רכבו את סינגל מכרות החדש. משם הישר לטיפול 10000 במקלחת וכביסה זהו אני מוכן למנוחה ארוכה עד מחר בבוקר.
הרמתי את המחנה הקטן שלי באיזור המוגדר לאוהלים ואני מוכן לחיי הלילה ההזויים במחנה: מצאתי את עצמי סורק היטב את שכניי החדשים – זוג צרפתים שעושים את טיולם באוהל נודד והפעם זה בפארק, קבוצת צעירי ארצות טראמפ שעשו רעש נון סטופ בצעקות ובשירה ובחורה אחת שקטה שהקימה את אוהלה בשקט נתנה את שנתה ויצאה באור ראשון. כאילו ברחה מן הבית ומצאה את מפלטה בפארק הקסום.
סיירת צביקה
עולה על אופניי ונפרד בכיף מהזוג הצרפתי באיחולים להנאה בהמשך הטיול. הנאה שלהם כמובן כי לי הספיק לעלות את העליה הראשונה מהפארק כדי להיזכר שיום זה הולך להיות הסיוט הכי גדול של העכוז. עם עצירותי על הרכס מתחיל אני כהרגלי החדש לדבר עם החבר הוירטואלי שלי, האייפון. לפתע צצה לה קבוצת רוכבים שנעה לכיווני, תרוץ להמשיך את ההפסקה.
אלה צביקה מקבוצת ״בגלגול הזה” יחד עם הסיירת של מועדונו שבמקרה חולקת את אותו תוואי מסלול לאילת. לא חשבתי פעמים ועברתי אימוץ מזורז לקבוצה. אין מה לעשות, בקבוצה זה אחרת לגמרי. אין מחשבות על ויתור עצמי, הזמן עובר יותר מהר, ובמיוחד עם הצחוקים של האינטראקציות הפנימיות בין חברי הקבוצה.
השיטה של צביקה היא מדידת מרחק בחזקות של “עוד 4 קילומטר”- בחישוב קל צביקה נתן השערת מרחק ליעד הבא 9 פעמים עד שהגענו לפאתי העיר אילת. המסלול מפארק תמנע לאילת טעון שינוי נתיב דחוף- 80 אחוז ממנו נבלע בדשדש חולי. גם לבסס את השביל על בסיס צירי נפט זה אומר ישר, תובעני ומשעמם.
עם קרבתי לסוף המסע גם הטשטוש בזכרוני גדל. אבל את הרגע שבו לראשונה ראיתי את הים אני לא אשכח.
תובנות לסיכום
- שלושה פריטים לא לקחתי בחשבון ובטוח אקח לטיול הבא- משחה לשפתיים יבשות, כפכפים לסוף יום וכרית.
- אם חשבתם שלעשות בייקפאקינג עם אופני אנדורו גלגל 27.5 זה רעיון לא רע? אז עדיף שתקפצו לאיתנים, הם עושים בדיקות שפיות חינם.
- גלגל קטן שוקע יותר בדשדש מגלגל גדול, צמיג אנדורו בשרני נותן יותר פחת רכיבה בדשדש מצמיג שטוח.
- דשדש זה דשדש, חייבים לאהוב אותו אחרת לא תשרדו.
- שמן דוט במעצורים וטיולי מדבר ארוכים לא חברים טובים – השמן מתחמם ומתרחב. זה סבבה בשיעור כימיה אבל בתור רוכב אין לך ברקס!
כל מה שסבלת בדרך, תשכח יומיים אחרי הסיום ותשאר רק עם חוויות. אחרת תסבירו לי איך מסתובב לי בראש כבר הטיול הבא?
תודות:
לאישתי שזורמת עם השגעונות ונותנת לי לבלות ימים מחוץ לבית בזמן שהיא נלחמת עם עדר בנות לא פשוט. פצפוצי ושי שאירחו לי לחברה ביומיים ראשונים ותאכלס נתנו לי את הבעיטה באמת ללכת על זה. פונדק נאות סמדר שנתן לי לישון בחצר האחורית. צביקה וקבוצתו שאימצו אותי לרכיבה וגם נתנו לי טרמפ צפונה מאילת כי שירותי אגד עושים לא מעט בעיות עם לעלות אופניים באוטובוס. נתראה בשיגעון הבא.
מאת: יוג’ין לויט
