שבוע לפני האפיק אני קופץ לחי, המסאג’יסט השכונתי שלנו, חי רוכב טנדם בקבוצת כן ולא בבית עובד ובעברו פעמיים וחצי איש ברזל (בעצם הוא עשה חמש פעמים חצי איש ברזל, אבל אנחנו מעגלים למספרים שלמים) חי הוא הזאטואיצ’י שלנו – מאסג’יסט יפני עיוור שמומחה באומנויות לחימה. יש לו חרב, מוסווית במקל ההליכה שלו שאיתה הוא נלחם ביאקוזה, את המקל החליף חי בכלב נחיה ואת החרב, באצבעות חזקות איתם הוא מכאיב מאוד לשרירים.
מאת: עזרא שהרבני
צילום: צילומים: אודליה, יותם נוביק, עופר פיליבה, יואל וינוקור, אריה גוריון, דודו גולדפרב, אורי ניצן ואני.
מומלץ לפני הקריאה לקרוא את הפרקים הקודמים
- פרק 1 – ובו על החלטה מאוחרת להצטרף לאירוע
- פרק 2 – ובו חבורה של מותשים רוצה כבר לגמור עם זה
- פרק 3 – ובו מתגבשת התפתחות אופטימית וצפייה לבאות
בבוקר שאחרי אני יוצא לבן שמן לרכוב עם המערכת של BIKEPANEL, שעה וחצי רכיבה קלה לנשמה, אלא שהמערכת שוקלת כשבעה קילו פחות ממני ובתוספת השרירים הכואבים, אני עובר רכיבת הישרדות על הכחול והאדום של בן שמן בדפקים שהם לא בדיוק שחרור. מקווה שזו לא הייתה טעות לעשות את המסאג’, קרוב כל כך לאפיק.
מסקנה ראשונה: הבירה טעימה יותר כשנגמרים לך המים באמצע רכיבה.
מימין: יניב שור (מירוצי כביש בעולם), ברקע בתפקיד לירן חולצה אפורה, מציץ מאחור יאיר מולאי מצוות זבאביר שגם התנדב באפיק, גיאחה (7 קילו פחות), והוטרינר עם השפם!
שיער הפנים חזר לאופנה
שבועיים לפני האפיק אנחנו חוגגים יומולדת לאבא שלי הגיבור. את אבא שלי אני לא מכיר בלי שפם – מאז ומתמיד הוא עם שפם, יתכן שאפילו מלידה! בכל מקרה ובלי קשר אם יש משהו פה מקושר הייתי מנצל את הבמה לבקש להכניס טיפולי לייזר לבני העדה העיראקית בסל הבריאות. מתוך כבוד לאבא ומתוך חשש מפצעי חום, אני מתחיל לגדל לאפיק שיער פנים. שיער פנים אמור להבדיל בין גברים לנשים למעט אולי בעצם אותן זקנות מזוקנות מסביבה אתנית-מזרחית כמו דוגמא בטורינג של צ’ורבה.
מסתבר ששיער הפנים חזר לאופנה: עליית ההיפסטרים הביאה טרנדים אופנתיים. במחקרים אחרונים קיבלו המזוקנים ציונים גבוהים יותר כפוטנציאל לאבהות וזוגיות טובה יותר. גם בקרב הרוכבים התופעה צוברת תאוצה: במערכת יש לנו את יוג’ין לויט כנציג ובקרב מדריכי הרכיבה את בן קדמי ודן דורון. אכן ימים קשים, היו זמנים ששיער היינו פוגשים במקומות האינטימיים כשהפנים מגולחים ויפים… עכשיו הכל התהפך: המקומות האינטימיים מגולחים, והשיער עבר משם לפרצוף.
המראה ההיפסטרי המזוקן עוד בסדר אם הוא בא בגוונים בהירים, אבל אצלנו בגלל ששיער הפנים מאפיר משחור ללבן, זה נותן קונוטציה של דעאש או ג’יהאד איסלאמי. לי זה גורם להסתפק בשפם לאפיק. השפם, מסתבר שדיי יצא מהאופנה, אולם יש מקומות שהוא מאוד IN: יעקב כהן מ BikeWay אמר לי על קו הזינוק שבתורכיה הניתוח הכי פופולארי הוא השתלת שפם – אצלם השפם הוא עניין של כבוד.
באפיק אני רואה שזה לא פטנט רק שלי, מסתבר שיש קבוצה שנקראת team mustache שהכינו אפילו חולצות לאירוע – שני חבר’ה מאוד נחמדים שלצערי אחד מהם, יותם נוביק התרסק אחרי רכיבה מרושלת של רוכב אחר וגמר את האפיק בבית חולים עם חשש לשבר (שהתבדה), שטפי דם ושלדה שבורה.
עם שפם ובלי קסדה מסתבר שאף רוכב לא מזהה אותך, כולל כאלו שרכבו איתך שבועיים קודם בהרים. לפני כל חיבוק או טפיחת שכם אני נאלץ להזדהות מחדש ולהקפיד על ענידת תג הזיהוי. כמה ימים אחרי האפיק אפשר לאמר שהעניין נכשל: פצעי החום צצו להם מתחת לשפם…
מסקנה שניה: שפם יכול להיות תחליף לכדורי מלח, דיי מהר הזיעה מצטברת ומציצת השפם על ידי השפה התחתונה הופכת להיות תנועה של כל כמה שניות באפיק.
העיקר הפרסום
בכתבה הקודמת הקדשתי פרק שלם על הקשר בין תזונת הג’לים והחטיפים לבין פעילות המעיים וההשלכות עקב כך לכל הסובב אותנו כולל החור באוזון. הקדשתי את הפרק לחבר שהינו נרקומן ציבור שעסוק כל היום בלארח ולהתארח. אחרי הפרסום שלחתי את הקישור לחבר, קיבלתי רגליים קרות ובקשתי מהמערכת למחוק את הקטע. בערב אותו החבר התקשר מפני שהפיץ את הכתבה לחברים, חזר אליה ולא מצא את מה שכתבתי עליו. האכזבה הייתה ברקע, עד שכתבו עלי… וזה הזכיר לי את שמוליק קראוס, יושב שיכור בלוגוס יום אחרי שכתבו עליו בעיתון כי הרביץ למישהו, בקול משועשע הוא אמר “העיקר שכתבו את השם שלי נכון”
מסקנה שלישית : התאווה לפרסום ואפילו שלילי היא גדולה מאוד ע”ע: כוכבי הרשת החדשים דוגמת גילי מוסינזון.
האפיק- בחירה סופית באופניים
יום לפני האפיק אני מקבל הצעה לצאת עם אופני מבחן קלילים: 2016 Giant Anthem. אני משתעשע ברעיון וחושב על הכתבה הבאה בסימן “שמונה טיפים מה לא לעשות לקראת אפיק ישראל”… על כן בחרתי בסופרפליי הישנים, האמינים והטובים והם לא אכזבו אותי. בסימולציה הרגשתי חזק ביחס לאדי ועל כן הרשיתי לעצמי משקל עודף של שני קילו אופניים מעל היתר. באפיק 2013 הם היו הפופולריים על קו הזינוק, היום הזירה נשלטת על ידי הסקלפל, הניינר והטופ פיול.
הגעתי אפילו לטיפול לפני האפיק, המכונאי הציע שרשרת, קסטה וגלגל שיניים. הסתפקנו בלשטוף ולשמן את האופניים ואחר כך נראה, לא משתלם לתקן לפני שדרוג…
הרמון הגברים של יואל וינוקור
NCC – הפיזיותרפיסטים מבית קמה
מסתבר שבשכונת ההרחבה של בית קמה גרים פחות או יותר כל הפיזיוטרפיסטים של מחוז דרום. כולם רוכבים ב- ncc של ליאור ביטון וכולם הגיעו לאפיק! קצת קשה לפגוש רוכבים אחרי שתקעת להם קנס חמש מאות שקל על שוטטות כלבים… מה שנקרא “נפגש באזרחות” שאתה ממלמל למפקד או לרס”ר מטבח בצבא. אילן קורץ הוא הרוכב השקט מאחורי כמעט כל מבצעי יואב שהיו. אילן חוסך לי הרבה כסף, הדעה שלו נחרצת, אם מדובר באפוסטרפיה או בשחרור שרירים על ידי מכות חשמל (יש דבר כזה, היה דוכן באפיק), הדבר הראשון שהוא יאמר שזה פלצבו, כלומר אותו דבר כמו שאני נותן כדורי סוכרזית ללקוחות שבכח רוצים טיפול לכלב שלהם, פסיכולוגיה של בעלים (מחקרים מדווחים על תוצאות נפלאות).
הזינוקים
הדיג’יי שהזניק את האירוע מבחינתי צריך לקבל פרס ישראל, הפעם הבחירה הייתה בשיר: sexy and i know it.
וזה מדבק, הספירה לאחור עם המוזיקה החזקה, גורמת לך לאהוב יותר את עצמך, יכול להחליף פסיכולוג בביקור שבועי של ארבע מאות שקל שלא לדבר על ציפרלקס. התחושה היא של אהבה עצמית מטורפת עד שבכל יום אחרי סטייג’ במקלחת מצאתי את עצמי מנשק את האיש עם השפם במראה. כל יום התעכבתי רטוב עם החלוק כמו נרקיסוס שהסתכל בבבואה שלו בביצה עד שטבע, או בעצם עד שאדי צעק לתורו במקלחת.
תוסיפו לזה את הפרגון הסביבתי “תותח”, “גיבור”, מיילך” או בעצם מלךךך וגם אתם תחזרו על על גבול הנרקסיזם הביתה.
הזוגיות שהייתה לנו באפיק
לזוגיות צריך אופי דומה, האופי שלי הוא לתקוף למרות שאין לי רגליים, כשאני מזהה חולשה אני מוציא את החרב ודוקר, גם את הבן זוג שלי. כשאדי היה חלש רדיתי בו, קיללתי אותו כאילו אין לי אלוהים וכשאני הייתי חלש אדי היה נעים אלי, מילים כמו נשמה, כפרה, תותח רצו שם חופשי. סיימנו מקום טוב באמצע, הרבה בעבר לציפיות שלנו, רכבנו עם חזקים וטובים מאיתנו, גישרנו בעזרת צמצומי זמנים בפידינג זון. אחרי הסטייג הראשון הלכנו לישון ב-box c והתעוררנו בבוקר כדי לגלות שקודמנו ל-box b, עד כדי כך ששקלנו ללכת לישון במקום לרכוב כדי להתעורר ב-box a או אולי אפילו ב top ten.
רכבנו עם חולצות תואמות, הראשונה של 4 אפיק, השנייה של אפיק ישראל 2013 והשלישית של העבודה של אדי- חולצת סינופסיס, כי אדי הבין שהסיכוי שאני אארגן לו חולצה נמוך מהסיכוי לראות סוס ירוק באורווה. בבקרים בחימום ניסינו לעקוף את שלומי חיימי, רכבנו עם צ’כים, קנדים, פורטוגלים והרגשנו הכי חוץ לארץ שיש. דחפנו עם כל מי שמסביב וקיטרנו בפקקים בעליות הטכניות. בתל פאחר שרנו “גולני שלי” ובירידה מהרמה כשעדר צבאים חצו את השביל כמעט שחזרנו את סצינת הרוכב שנכנס בגנו בקייפ אפיק.
ביום השלישי התרגלנו לקצב בית קברות כשנתקענו בסינגל אחרי דורה ויואל, להלן יקרא פקק דורה. למודים מניסיון ניסינו להימנע מלהיקלע אחר כבישונים בסינגלים, חילקנו שם חופשי המלצות לקורס טכני, זכינו לקבל בירה אלכסנדר מאושיית רכיבה (שהציל לגיל ויינר את האפיק עם שיפצור של הציר שהתפרק בעמדת הבירה המאולתרת). התבאסנו כמו כולם מהנודל והחמין של אחרי בכפר התחרות (אולי פיצה שנה הבאה?) וזכינו לשתות בירה מסווארית שהכין דורון בוגר הקייפ אפיק האחרון.
כל בוקר התעוררנו קצת פחות ונתנו קצת יותר. שפעת מזגני חדרי מלון, שפשפות וכיווצי שרירים היו מנת חלקנו. הישרנו לאפיק מבט ולא הסכמנו למצמץ. היו לנו רגעי משבר, בסוף היום השני כשהמלון היה כבר כל כך קרוב, נאלצנו לרכוב לאורך הנחל עד לצומת הגומא ולחזור על הגדה השנייה, הכי garbage miles שיש. או ביום השלישי כשרואים את המלון מלמעלה מרכס רמים ושומעים את הכרוז קורא בשמות המסיימים כשלנו נשארו עוד שבעה שמונה קילומטרים.
היו גם תקלות: תמיד אחרי רכיבה שכזו אתה מנסה לשחזר איפה טעינו, כמה זמן איבדנו ולמה. בכל יום כקילומטר וחצי מההתחלה עצרנו להשתין, בזבזנו המון זמן על השתנות שלא צלחו, קשה מאוד להשתין בצד כשעשרות רוכבים חולפים על פניך, לא יוצא כלום מההתרגשות! זה כמו שדודו גולדפרב תיאר השתנה במשתנה ציבורית במחצית המשחק של אינטר- מילאן כשתור של אוהדי כדורגל משולהבים מזרז אותך מאחור.
ביום האחרון כשרכבנו כאילו אין מחר, מצאנו זמן לספק לקנדים פנימית ואיבדנו קצת מיקום כי בכל זאת צריך לשמור על מידה מסויימת של הכנסת אורחים. אחרי כמה רגעים אדי גדל הגוף נכנס חזיתית בגזע הנמוך בסינגל מעל מצודת כח, תוך כדי שהוא מקבל צליפת שוט הפוכה ואכזרית שהשאירה לו חותם של טוטם מדמם במצח. דקות ארוכות של התאוששות עברו עליו לצד הסינגל עם בן זוג שלא מפרגן ומת לסיים הכל וללכת הביתה.
הזוגות שמגחכים את עצמם
הם אותם זוגות בהם יש הבדלי כושר משמעותיים בהם החזק לא שומר בדיוק מרחק ואז או שהוא מפרסס ורוכב לאחור כנגד התנועה או שהוא עומד ב waiting zone מאולתר, בקצה העליה בנונשלנט, נשען רפוי על האופניים, משדר לאחרים את אי שביעות רצונו מהמצב ושהוא (שברוב המקרים עונה לשם אבי) נמצא בלית ברירה במוד של טיול. אנחנו מצידנו משדרים לו בחזרה “תרגיע אחינו, גם זונה צרפתיה לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה”
הזוגיות המסקרנת-זוגיות מעורבת
יש רוכבים שמסתכלים על רכיבה כאל יציאה למילואים ולהווי של דאחקות, צחוקים ופלוצים של מילואים לא לוקחים נשים. על כן גיבורים הנם הזוגות המעורבים: ישנם את הזוגות שבאו מבושלים מהבית כמו הלוריות או הריפקינים – אצלם התיאום הוא מושלם. הזוגות המשעשעים הם אלו שהתאמנו יחד לאירוע ובהם הרוכבת חזקה מהמייל אלפא. כשאומרים לתומר שרכב עם אודליה “כל הכבוד שהוא רוכב עם אשה”, הוא עונה ומודה בחולשתו “גם היא רוכבת עם אשה…”
באזור שלנו רכבו גברת ממוצא סובייטי וגבר מהשכונה. שילוב מוכר של זוגות בעיר הקרובה אלינו, שדרות. הדומיננטיות שלה בעליות התבטאה בצעקות בעברית כשכל מי שרכב מסביב חזר אחריה כקול שני. הוא מצידו היה עונה לה בשלווה “דוואי דוואי” ברוסית, אחרי הכל בקו הסיום במקום צעקות באים החיבוקים והנשיקות.
הרמון הנשים של יואל וינוקור
הגיבורים שלי לאפיק
בטוח שיש הרבה גיבורים, יובל דנוך שהמלצתי לו בכתבה הקודמת לא להביט לאחור, התרסק עשרה קילומטרים לסיום השלב הראשון כשהביט לאחור כדי לראות מה קורה עם אבי. הנחיתה הייתה על סלע, כאבי תופת, הרבה כדורים נגד כאבים ומסאג’ים נדרשו כדי לסיים את האפיק ולסיים כפינישרים.
הזוג השני שהוכתרו כגיבורי האפיק הנם מתי אלדד ואורי. אורי איבד את מאור עיניו במלחמת לבנון הראשונה והוא משתתף באופן סדיר באירועי ספורט שונים, ליווה אותו במחנה כלב הנחייה מגזע רועה גרמני בשם טריטון. המוטו של מתי לקוח מוולט דיסני: “אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה”. If you can dream it you can do it – מחשבה יוצרת מציאות.
הם נרשמו לאפיק כבר ביום הראשון ונכנסו לתוכנית אימונים מדוקדקת, הכל לפרטי פרטים כולל שעון טיימר על התיק שנותן להם התרעה לפני לקיחת ג’ל ומלח. המשפחה של מתי מגויסת באופן סדיר לאפיק, רותי האישה והבנות פינקו אותנו בכל פידינג זון אפשרי וגם אחריו.
יצא לי לרכוב איתם באימונים, השניים רוכבים כאילו הם לא רואים בעיניים: במישורים הכוח המכפיל שלהם היה יתרון והם עקפו אותנו כמעט כל בוקר. בסטייג’ השני עם העליות הטכניות דאגנו להם וחיכינו לראות אותם על קו הסיום. ביום השלישי הירידות המדורדרות ממצודת כח הביאו אותם מותשים לנקודת הסיום. הצמד לא התעצל ובכל סטייג’, כמה דקות לפני הסוף שלפו השניים דגל שסחבו אותו איתם כל היום. המחויבות של מתי הייתה טוטאלית גם מעבר לרכיבה, מוליך את אורי לחדר, לארוחת ערב ולסיים את הערב עם כל החברים על יין… בסוף היום השני הם קיבלו את הכבוד ודני רופ העלה אותם אל הבמה כשכל יושבי האולם נעמדו על רגליו ומחאו כפיים, אני מצידי דמעתי.
סליחה ומחילה
באחת הכתבות כתבתי שאדם חכם עושה את האפיק פעם אחת, הטיפש יעשה אותו פעמיים. מסתבר שיש כאלו סדרתיים, ע”ע דודו גולדפרב את אריה גוריון. אני חוזר בי: כשאתה בא מוכן יש בזה תחושה ממכרת והדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא להבטיח מקום בשנה הבאה… קבלו את אוסף החולצות והמדליות של השניים.
מילה לסיום:
2013 היא לא 2016, המקצוענות השתלטה על הענף והרבה בזכות גל צחור, נראה כאילו קבוצת הרכיבה שלו כולה התגייסה לכבוד האירוע: מי שלא רכב נמצא בפידינג זון, כל מי שיכל ישב בצומת על טרקטורון מחא כפיים וכיוון להמשך.
בעצם עוד מילה לסיום: למי שקרא והתמיד בשלוש כתבות קדם האפיק שלי, לא מדובר בהמלצה, תוכנית אימון של חודש וחצי יכולה לא להספיק. פציעות מעומס יתר והתאוששות לא מספקת מיום ליום הם הסכנות הכי גדולות בכל העניין, לכן מומלץ להיות פחות ישראלי ולהתחיל חצי שנה קודם.
תודה ולהת’ באתגר הבא!
אורי גבריאל?סמי בן טובים? יגאל הנאצי? או בעצם רק פינישר באפיק ישראל
כתב וישב בבית ללקק את הפצעים: עזרא שהרבני
צילומים: אודליה (תמונת הגרביים), יותם נוביק (תמונות השפמים), עופר פיליבה (תמונת הטנדם), יואל וינוקור( זוגיות מעורבת), אריה גוריון (מדליות), דודו גולדפרב (חולצות) אורי ניצן ואני.
