ישראל הפכה להיות ספורטאית חובבת על סף מקצוענית. הרשתות החברתיות עמוסות באירועים, תמונות, מחנות אימונים, ציוד למכירה, טיפים והמלצות. אך לצד כל השיח הפתוח והמשתף, גיליתי שהנושא שהכי פחות מדובר- מה קורה ביום שאחרי התחרות הגדולה? ואפילו חודשים אחרי? בין אם זה מרתון או תחרות טריאתלון או תחרות איש ברזל? מה אז?
מאת: ורדי בכור
פורסם לראשונה באתר מגזין הריצה- RUNPANEL
לא הכל יהיה ורוד
כאמור, אנחנו לא מרבים לדבר על הקושי שלאחר מירוץ ועל קשיים באופן כללי. אולי כי באמת אף אחד או אחת לא סובל פה אף פעם מהבאסה הזו? לאף אחד אף פעם לא כואב כלום, גם לא בנשמה? אולי זה לא סקסי להיות מצוברח ובלי חשק? אולי אנשים מתרחקים מאנשים מצוברחים שאיבדו את האנדורפינים ולכן כולם משחקים אותה ש ALL GOOD? אולי זו רק אני?!
ארין קלי, בלוגרית וטריאתלטית חוותה את מהלומת פוסט מירוץ לראשונה אחרי תחרות איש הברזל הראשונה שלה. את התחרות היא סיימה לא לפי התוכנית, בשל שינוי מתכונת התחרות לדואתלון. ארין, מתארת בבלוג תחושות קשות המלוות התפרצויות בכי לא מוסברות, עצבות גדולה וחוסר יכולת להתאושש כראוי פיזית ומנטלית מהתחרות.
ד”ר ג’ף בראון מחבר הספר The runner’s brain ופסיכולוג ראשי של מרתון בוסטון היוקרתי מספר לה: “יש תחושה של אכזבה, או אפילו גל קצר של דיכאון, בעקבות מרוץ אליו התאמנו והגענו מוכנים. לא רק שמשטר האימון הכתיב לוח זמנים לכמעט כל יום בחייך במשך מספר חודשים, המוח והגוף מסונכרנים למטרה כדי לעמוד ביעדים קבועים להתכונן נפשית לאירוע גדול. לאחריו שגרת היום והמטרה נעלמו, והתחושה היא של “הולך לאיבוד” מתחילה”.
בן אוליבה, M.D. – מאמן ביצועים מנטלי הכותב לאתר Sportstrata המתמחה בעבודה עם ספורטאים, מזהיר מפני שימוש במילה “דיכאון” (הוא מעדיף את המונח “פוסט-מירוץ” במקום), אבל גם הוא מסכים כי תחושת הספורטאים הזו נורמלית לגמרי לאחר סיום אירוע גדול: “כאשר מתאמנים למרוץ, מתעוררים כל יום לאימון. יש לנו משהו שאפשר לצלם אותו, ויהיו לנו רגשות חיוביים ואנרגיה שיתאימו לזה”, אומר אוליבה. “אז ההבדל בין עצבות נורמלית לבין תחושת הספורטאים אחרי מרוץ גדול היא באמת אובדן אנרגיה ומוטיבציה.”
אירוע המטרה הסתיים- ומה אז (צילום: סמרתון)
למה זה קורה? הפסיכולוגיה של אחרי המרוץ
ארנון צפריר, פסיכולוג ספורט ויועץ ארגוני, המלווה את נבחרת ישראל בשחייה כחלק מפרויקט של הוועד האולימפי.
“התופעה הזו מאוד שכיחה, אצל גברים ונשים וגם אצל ספורטאים מקצוענים, אנחנו רואים את זה בעיקר אחרי אולימפיאדות. דבר המקשה ומעצים את התופעה הזו היא התחושה שמשהו לא בסדר איתם ובעצם זו תופעה טבעית לחלוטין.
למה זה קורה? דבר ראשון מבחינה פיזית, כילינו את המשאבים שלנו. בתחרות מטרה יש התכוונות של כל המערכות הפיזיות והמנטליות, אנשים שמגיעים לביצועי שיא הם אנשים שהצליחו למקד את כל המשאבים שלהם לטובת השגת המטרה. וברגע שהמטרה הסתיימה, לא נותרו משאבים, הסוללה התרוקנה. הדרך הבריאה היא לתת למשאבים להתמלא ולא לחשוב שיש תקלה או משהו לא רגיל ובעייתי. יש פה עבודה לא פחות חשובה למלא אותם חזרה.
המחשבה שאם התחרות התנהלה טוב והסתיימה כפי שחשבנו לא תגרום לתופעה הזו היא לא מדויקת, זה מאוד אישי.
תחרות אשר לא מסתיימת כפי שציפינו עלולה לגרום לאותו ספורטאי התמלאות במוטיבציה גדולה להשתפר וישר לחזור לאימונים ולקביעת יעד חדש. מצד שני, יש ספורטאים שאם חווית התחרות שלהם הסתיימה על פי הציפיות שלהם יחושו ריקנות מטורפת ותחושה גדולה של חוסר אנרגיה.
החיבור בין הפיזי למנטלי
ברור לכל שאין הפרדה בין הפיזי למנטלי, והקושי הפיזי שבתחרויות הקשות יש לו השלכה גם על התחושות המנטליות אחריה. פרופסור נעמה קונסטנטיני, מומחית ברפואת משפחה ורופאת ספורט, מנהלת המרכז לרפואת ספורט ע”ש היידי רוטברג של בית החולים שערי צדק, וגם שימשה השנה כרופאת תחרות הישראמן: “ראשית, חשוב לי לומר כי התופעה שאנחנו מתארים כאן לא חייבת לקרות לכולם, ולא כולם יחוו את הירידה המנטלית הזו. מניסיוני, האנשים המועדים לחוות אותה הם הספורטאים שחוו בתחרות אי הצלחה או אי עמידה ביעדים שהציבו לעצמם.
בהיבט הפיזי קורים בגוף כמה דברים מעניינים שלא מקלים גם על התחושות המנטליות. במסגרת האימונים לתחרות מטרה- מרתון או תחרות טריאתלון למרחקים ארוכים, המתאמן מכוון את כל המשאבים שלו, הפיזיים והמנטליים לאותו יעד. תוכנית אימונים כזו, עלולה לגרום למחיר בריאותי רחב. הראשונה שנפגעת היא מערכת החיסון, אנחנו מזהים ספורטאים רבים הסובלים מזיהומים בעיקר במערכת הנשימה העליונות. סמוך לתחרויות ומיד בסיומן, קיימת עלייה בכמות רדיקלים חופשיים שמגבירה את מצב “החמצון” של הגוף על כל השלכותיו.
הורמון הסטרס הידוע בשמו, קורטיזול, מטפס לרמות גבוהות במהלך עומסים, גם במהלך ההכנה וגם בתחרות. במקביל עלולה להיות ירידה ברמת הטסטוסטרון והיחס ביניהם עלול לפגוע בתפקוד הגוף, ההשלכות יכולות לבוא לידי ביטוי לאחר התחרות. לוקח לגוף זמן לחזור למצב הורמונלי רגיל. חשוב לזכור כי אדרנלין ואנדורפינים שומרים עלינו בתוכנית האימונים העמוסה וכמובן ברגע השיא שהיא התחרות עצמה, הדבר דומה להבדיל לתאונת דרכים או בפציעה בקרב- כשאדם נפגע אפילו בפציעה קשה הוא לרב לא יחוש כאב בגלל הורמון האדרנלין. הכאב יגיע רק בהמשך.
ישנה ירידה עד כדי ריקון מלא, של מאגרי הגליקוגן מה שגורם לתשישות הגוף ולוקח זמן למלא את המאגרים. ככל הנראה מאמץ ממושך המלווה גם בעלייה של טמפרטורת הגוף עלול לפגוע במערכות נוספות בגוף ועלייה באנזימים שונים, לדוגמא רמות SPK גבוהות ממקור שרירי, עלייה ברמות טרופונין שככל הנראה מקורו בלב אך משמעותו עדיין אינה ברורה מאחר אין הוכחה של תמותה של תאי לב.”
הנפילה שלאחר המרוץ- טבעית!
ההמלצות של ד”ר קונסטנטיני להתמודדות
“להגיע לתחרות ברמה מוכנות טובה הכוללת שינה טובה לפני התחרות ואיקלום נאות למזג האוויר השורר באזור התחרות, אני נתקלת בספורטאים רבים שלא שמים דגש על כך וחבל!.
במהלך התחרות, עליכם להיות קשובים לנושא הטמפרטורה ובמקרה של טמפרטורות גבוהות להקפיד במיוחד על שתיה ותזונה, אחרת ניפגש באוהל עזרה ראשונה כשאתם לא במיטבכם בלשון המעטה.
תנו לגוף זמן להתאושש. החזירו נוזלים ומלחים לגוף ואין צורך באינפוזיות בשביל זה. מלאו את מאגרי הגליקוגן, זיכרו, גם בתום התחרות אתם עדיין ספורטאים ועליכם לנהוג באחריות לגבי התזונה שלכם. לפי רמת המאמץ בתחרות, חזרו לפעילות קלה די מהר, אני ממליצה לגוון ולהעדיף פעילות מסוג אחר”.
לגבי המצב הנפשי, פרופ’ קונסטנטיני מבקשת להמליץ: “גם אם סימנתם מטרה ויעד, אל תשימו את כל הקופה על המטרה הזו, כי לפעמים דברים לא הולכים לפי התוכנית. אנשים לעיתים קרובות עושים טעות גדולה בשם המטרה ומגיעים לתחרות כשהם חולים. הכוונה לכל מחלה ויראלית חום, שיעול, שלשולים.
למאמנים יש תפקיד גדול בנושא הזה ועליהם להקפיד שהמתאמנים שלהם לא יזנקו במידה והם חולים או מרגישים בחילות שעלולות לגרום להם לא לשתות כמו שצריך במהלך התחרות – שום מטרה לא מקדשת את האמצעים. כל האמור לעיל יעזרו בהתאוששות פיזית וחזרה לשגרה ויקלו גם על המצב הנפשי”.
בייקפאנל גם בטלגרם – הציצו בזה פה!
מה משך וחוזק הגל שלכם?
שאלתי את ארנון צפריר על הקשר בין ההתאוששות המנטלית להתאוששות הפסית- האם קיים?
“כמובן! דמייני רכב ולא משנה איזה, איכויות הנסיעה תלויות בנהג הנוהג ברכב, הנמשל הוא שהגוף זה הרכב והחלק המנטלי הוא נוהג בגוף והוא משפיע מאוד על הנהיגה. שתי המערכות האלו משפיעות אחת על השניה ויש ביניהן קשר הדוק, אחת מזינה את השניה.
ברגע שספורטאי חווה את התחושות האלו בגלל שהוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא מנסה לפתור את זה בכל מיני דרכים שרק מעצימות את התחושות האלו. אנחנו רוצים שאנשים יבינו שלכל אחד יש גל שלו בין שיא לשפל ואם כל אחד יכיר את עצמו טוב הוא ידע לומר אם הגל הזה יחלוף בתוך שבועיים או חודש או חודשיים. וגם מה מסייע לו.
רבים לא ישתפו בקשיים אלא רק בהצלחות דבר העלול להגביר את התחושה שמשהו לא תקין, אם היינו משתפים את הקושי, הפחדים והלחץ היינו מבינים שזו תופעה שכיחה ואפילו בריאה. בתקופה של אחרי התחרות שה”רעב” מצטבר, המשאבים מצטברים. דומה לסוללות של הניידים הסלולרים, ההמלצה היא לתת להן מידי פעם להיגמר לחלוטין ולא להשאיר אותן תמיד על 100 אחוז.”
הכירו את הגל שלכם!
ההמלצות של ארנון צפריר להתמודדות טובה יותר:
- להכיר את התופעה כטבעית, נורמלית ובריאה. הגל המחזורי הזה מעיד שיש חיים ולכן זה בסדר גמור.
- הדבר שהשני, הכירו את הגל שלכם! איך אתם מתנהגים בשלב הזה?
- הדבר השלישי – מה עושה לכם טוב כדי לעבור את השפל בדרך לשיא? לשנות את ענף הספורט? לעשות משהו אחר? לוותר על נעלי הספורט ולשחות יותר?
- הדבר הרביעי הגדירו מטרה. זו בהחלט יכולה להיות תחרות, אך אתם יכולים לבחור במטרה שהיא פשוט אורח חיים בריא – עשה לשם תעשה. אנחנו שונים זה מזה, המוטיבציות שלנו הם שונות. יש אנשים הזקוקים למטרה קונקרטית בדמות קו זינוק כדי לקום להתאמן בבוקר ויש כאלו שהמטרה שלהם היא לעשות ולחיות אורח חיים בריא וספורטיבי.
“רבים נכנסים לעולם הספורט החובבני כחלק מרצון לשינוי. מנסיוני, ספורטאים נשאבים לעולם הזה כחלק מהבריחה ממשהו, לרב הבריחה היא מהמוות. כאשר התחרות מסתיימת, המפלט נגמר גם. אותו ספורטאי נמצא חשוף ומרגיש כאילו עומד למות, לפתע אחרי שבועות של בריחה בעצימות גבוהה, הוא נאלץ לחזור לחיים האמיתיים שלו.
כל ההמלצות שלי מובילות ראשית להמלצה השנייה, הכירו את עצמכם באמת ובכנות ללא קשר להזנה חיצונית, העלולה להאיץ את תהליך ההתאוששות שמתאימה לכם כמו מטרות קבוצה, פוסטים ברשתות החברתיות ורצונות המאמנ/ת שלכם. התקופה של אחרי התחרות היא חלק חשוב באימונים לגיבוש הזהות שלכם כספורטאים. מי אתם? מה המוטיבציה שמניעה אתכם?”
הנפילה והחזרה לשגרה
זהו, תחרות המטרה שלי הסתיימה… ותכף גם הכאבים ברגלים יעלמו לחלוטין. אולי אחטוף איזו באסה וזה בסדר. הכל כשורה בעולמי וזה חלק מתוכנית האימון שעלולה לסטות ממסלולה. היי, ויכול להיות שזה גם לא יקרה!
החיים כבר לימדו אותי ללמוד לרקוד גם כשגשום. אבל אם מישהו או מישהי קוראים את הכתבה שלי וחווים את התופעה הזו, הלוואי ותיקחו דבר אחד ממנה: למדו להכיר את עצמכם ואת מה שעושה לכם טוב בתקופות שיא וגם בתקופות של פחות. אתם נורמלים לחלוטין וזה די בריא לעבור את כל הסגמט. תעשו משהו שונה שלא עשיתם מעולם, תתפנו לחברים שלא ראיתם מזמן, חבקו את המשפחה התומכת שלכם, צברו תשוקה ורצון ותנשמו עמוק. תחזרו למטרות כשתחזרו, הן לא בורחות לשום מקום.
מאת: ורדי בכור
צילום: רונן טופלברג Sportphotography, גיאחה
