בבחירה בין חברות התעופה yeti לבודהה עלה בגורל יטי איש השלג. עשרים מקומות בטיסה כשהנוף הוא מצד ימין. לכולם יש מידע מוקדם, כולם מסתערים על הימין, למרות הנטייה ימינה הטייס מצליח לייצב את עצמו. הגובה במעברים מטר שישים, תנאי להעסקת דיילות הוא גובה מטר וחצי. הכיבוד הוא סוכריות זכוכית, לא צריך מהירות, ממריאים נגד כיוון הרוח. חצי שעה של גלויה פנורמית בסרט נע עם פסגות מושלגות של 8000 מטר, ביניהם פסגת המאצ’ופיצ’רי- פסגה מחודדת שפרושה בסנסקריט זנב הדג- fish tail הקדוש שאסור לטיפוס.
לחלק הראשון של הכתבה – לחצו פה!
מאת: עזרא שהרבני
מעל פוקארה יש את פגודת השלום. הטיפוס לפגודה אכזרי, מלמעלה תצפית אל האגם, מתנשפים חולצים נעליים ועולים לעשות כמו המקומיים קריטריום מסביב לפגודה. בעצם הסתפקנו בסיבוב אחד וגם הוא בטעות נגד כיוון השעון, אחריו גילינו שלהשאיר נעליים בכניסה זה לא הכי חכם. ביציאה מסתבר שהנעלי שימנו שלי נעלמו, חדשות מהניילון! היה ברור שזו מתיחה או שאחד הבודהיסטים חמד לו לציון. נקמה קטנה כי לא שמרנו על השקט. אני קבלתי את המציאות כמו שהיא: סך הכל לרדת למלון בגרביים בסינגל אלוהי אלא שככל שעברו הדקות, כשהמדריכים כבר התחילו להיכנס ללחץ והתחילו להעיר את המקדש שמנו לב שזילברמן הרומני לא באזור. מאות מדרגות ברגל ודרופ אחד עם גרביים עד שזכינו לקבל את הנעליים ולרדת לפוקרה מחוברים.
אל האנאפורנה
הטיסה לג’ומסום ביום שלמחרת היא כבר סרט יותר קיצוני. מקסימום 18 נוסעים מקסימום 15 קילו. מטוס זעיר, פה הגובה כבר 1:40. תפסתי קשרים עם הדיילת וחילקתי סוכריות לכולם, לנוסעים היה קשה לקבל את זה שעם הזיפים עברנו ל air sadam. בקוקפיט שני טייסים עם וישרים גדולים. עוד פעם פולסווגן טרנספורטר, טיסה בגובה נמוך, עצימת עיניים במעבר הרים צר ונחיתה מהסרטים.
ג’ומסום הינו כפר טיבטי בגובה 2600 מטר, טרסות האורז התחלפו במטעי תפוחים, התפוחים הם המרכיב העיקרי בדוכנים, טריים או מיובשים ללא תוספת סוכר, מדובר במסלול שנקרא מסלול פשטידת התפוחים, רוכבים מול ועם מוצ’ילרים שהולכים את הסובב אנאפורנה, רוחצים במי שלגים, צרחות לשמיים,, פה אין מקדונלדס, ה yak donalds שולט, למקומיים יש ראש קשה, מרימים משאות של חמישים קילו בכוח הצוואר, אין כתפיים, על הדרך בחנתי מנשא של חנווני שמוכר מקלות אוזניים, מסטיקים וכלי בית, קיוסק מהלך של אדם אחד, הכל בראש. יתכן והיתרון הוא לטווח ארוך, שמירה על החוליות והימנעות מפריצות דיסק. בכפרים אפשר לראות ילדים עם סל ריק מחובר לצוואר, האימונים מתחילים מילדות.
אם ליפול מהאופניים אז זה כאן בכפרים, אם נפלת מיד ארבעה טיבטים יגיעו לסייע ולבדוק דופק, המקומיים להוטים לעזור ואנחנו לצלם. הרכיבה לאורך נהר – פה ושם גשרים לחצות, רשת וכבלי מתכת כמעקה, דופק עולה, התנשפויות, מבט קדימה, לא להסתכל למטה. לפעמים רוח צד מאיימת. מעניין לגלות שטייסים בפנסיה הם הסובלים העיקריים מפחד גבהים. לעתים הגשרים ללא מעקה, לוגים מאתגרים מעץ מורידים אותנו מהאופניים, נאראן בדרכו השקטה רוכב גם עליהם.
אם לפול אז בכפרים…
במלונות החתולים מתחרדנים בחלונות, עוברים מחלון לחלון לפי כיוון השמש. אנחנו בוחרים בתי קפה לפי ה WiFi, צ’אי מסאלה (תה עם חלב) או תה שחור Apple pie או Apple crumble הם הדילמות הכי קשות של היום. בבתי קפה את השתייה הקרה מגישים מהארון, אם רוצים יותר חם, לוקחים מהמקרר.
עם העלייה בגובה להרים האסלות מתחלפות בבול פגיעה. הכל טוב ויפה עד שמוצאים שהוויפי הכי טוב נקלט בדיוק כשאתה בכריעה, בודק מה יגמר ראשון המיניסקוס או הבטריה. בסמטאות הכפרים לפרים מצמידים פעמון, באחד הבקרים הצמדתי פעמון לאופניים וישבתי בסמטאות על יורם, הוא מצידו לא הפסיק לסובב את הראש לחפש את הפר. בדרך למוקטינאט בגובה 3800, אפשר למצוא מאובנים שבלולים, מסתבר שהאנאפורנה עם כל הדאווין של הגובה גם הוא היה פעם ים.
שמות הכפרים כשמות הפסגות שמעל, טוקצ’ה, דולג’ירי כל כפר הוא קרש קפיצה לפסגה שמעליו, חולקים את הדרך עם הולכי רגל של מסלול האנאפורנה, לפני שמונה שנים פרצו את הדרך לג’יפים ומאז ניתן לראות גם אופנוענים מערביים עם כיסאות מושב מרופדים בעור כבש. הקבוצה נחלקה לאלו שלקחו אורומוקס ולאלו שלא, עם העליה בגובה, תופעות הלוואי החלו, כל תופעה חוץ משפשפת יוחסה לגובה, כאבי ראש, נימול בידיים, השתנות מרובות, ליחה, קשיי נשימה.
בטוקצ’ה התארחנו אצל הולנדי הנשוי לטיבטית בשם פטריק, פטריק חולה אקסטרים שמוביל מטפסי הרים לפסגת ההר, מדי פעם בטירוף שלו הוא מחליף ספורט בו הוא מתמקצע, נכון לעכשיו הוא נכנס לעומק לתחום הורדות הידיים, דרך יורם הוא מציע לנו אירוח חינם תמורת קרב, אנחנו מוותרים, צריכים את הידיים לירידות. המקומיים מייבשים הכל על הגגות, עורות, בשר, נקניקים, תירס, קש, אופייני לראות פרוסות תפוחים על חבלי כביסה. השביל בכפרים צר, אינספור מדרגות, תרנגולות מעופפות מצד לצד, פרות מקומיות, עזים, כבשים, מדי פעם משהו צד את העין, מאלץ עצירה לצילום כמו סוסים ועליהם כלובי תרנגולות בדרך לשוק.
עם הירידה בגובה גם החולים מחלימים, נפגעי הגובה או האורמוקס מתאוששים, פה ושם עוצרים, מתפנקים על צ’אי וטועמים את הרוקסי המשקה האלכוהול המקומי.
הירידות לפוקארה
דרך ג’יפים אלימה במגמת ירידה לאורך נהר הקאלי גנדאקי (הנהר השחור) היא אקורד הסיום. הנהר זורם בטירוף, פה ושם חוצים על גבי גשרי ברזל מצד לצד, קוביות בטון קטנות מסמנות את התהום, משחררים ברקסים, מהירות של משחק מחשב, תנועת כידון לא במקום game over , אם התרסקת על השביל זכית ב-second change.
רכיבה בימין יותר מהירה, אלא שכאן מפתיעים האופנועים, הג’יפים ואוטובוסים,, ערוצי נחלים חוצים את הדרך, מפלים מימין ומשמאל, חציות שלוליות בוץ אבנים ומים, טיסה אגרסיבית, נזהרים מהרכבים שבאים ממול, לשרוק זה יתרון, עוקפים יותר בקלות, מתחילים את הרכיבה סמוייד מסיימים כלב דלמטי, מפגש של שני אוטובוסים על הציר מסתיים בירידה עם לומים והרחבת הדרך בכמה סנטימטרים, כולם עם צמיגים שחוקים, מחליפים רק כשמתפוצץ, יש היררכיה, החזק מנצח, פה ושם המע”ץ המקומי מטפלים במפולות, על כל את חפירה שני אנשים, אחד דוחף את האת לבוץ, השני מושך עם חבל, בסוף אחד הימים ב tatopani נרגעים בבריכת מים חמים היוצאים מסלע לבריכה ומשם אל הנהר.
ליורם יש קלף מנצח, תוצאה של הכנה מדוקדקת וליווי מתוקתק, אפשר כמו כולם לרכוב על שביל הג’יפים ואפשר גם אחרת, לחפש את השביל המיוחד שעובד עשרים שלושים מטר ליד.
לנו לוקח לנו עוד יומיים לעכל את גודל החוויה, לעבור גילוח ומסאג’ בפוקארה, להירגע בקניות שאין בהם צורך בקטמנדו, לשתות עוד קפה בטרמינל של איסטנבול ולחזור לתוהו ובוהו של המזרח התיכון רגע אחרי שכיבו את השריפות.
ולמי שמקנא ביורם על המקצוע שבחר, אניח כאן שיחה שנקלטה ברדאר כדי שתבינו שלקוחות יכולים להיות גם דיי קרציות…
ג’ומסום , על האופניים, בגדי רכיבה.
” יורם, ללבוש חולצה קצרה היום? ”
” כן”
“אבל יש קרינה, אתה יודע 2700 מטר גובה”
“אז תלבש ארוך ”
” אבל יהיה חם”
“אתה יודע מה? תתנצר”
“מה הקשר? יורם?”
“לך לכומר, תזיין לו ת’שכל כמה שאתה רוצה… ”
