אם יש משהו שאני יותר שונאת מאשר להתאמן כשחם בחוץ, זה להתאמן כשחם ולח. ומי לא? כשהגיעה ההזדמנות להעביר שבוע אימונים קיצי והביל לקרירות אלפינית איטלקית, שמתי קסדה וקפצתי עליה בשתי ידיים. ליביניו, אני באה!
כטריאתלטית שמתאמנת למרחקים ארוכים, נגזר עליי לצאת לרכיבות ארוכות ואחריהן ריצת חילוף בצהרי היום, אף בחודשי הקיץ ההבילים. ברכיבות שבת הארוכות אין ברירה אלא להגיע לשעות החמות של היום, גם אם מתחילים בחושך. בימים אלו של התחממות גלובלית, חודשי הקיץ החמים רק הולכים ומתרבים. נביאי הזעם וגרטה טונבורג טוענים שבעוד לא הרבה שנים, יהיה פה קיץ אחד ארוך ומתיש שימשך מפסח עד חנוכה.
בון ג׳ורנו ליביניו
ליביניו היא עיירה סקי שהופכת בקיץ לעיירת רכיבה, כמו מרבית עיירות הסקי השוכנות במיקום מושלם בהרים הגבוהים המקנה גישה מיידית למסלולי הרכיבה השווים. מה שנקרא ski in / ski out בעונה ההפוכה. ליביניו שוכנת באיטליה ממש צמוד לגבול עם שוויץ בגובה 1,816 מטר, ומשמשת ברוב השנה כעיירת סקי.
בודדים השבועות בשנה בהם היא לא מכוסה שלג. הקיץ נמשך מיולי עד אוגוסט פחות או יותר, כאשר ביוני ובספטמבר קיים עדיין סיכוי לשלג. בשבועות הקיץ העיירה פורחת כעיירת אופניים מכל הסוגים: שטח, כביש וגראבל. ה-High season המושלמת לרכיבה היא בשבועיים הראשונים של אוגוסט, הביקוש והמחירים בהתאם.
רכיבה באלפים
בשל מיקומה האטרקטיבי בין שוויץ לבין איטליה, חלק מהרכיבות נעשו בגבולות איטליה, חלק בשוויץ וחלק חצי-חצי. כל כביש בשוויץ נראה כאילו נסלל אתמול. הכל מתוחזק ברמה גבוהה, ללא סדקים, ללא בורות.
לעומתם הכבישים האיטלקיים – זה סיפור אחר. לרדת בזיגזג בין סדקים ובורות ב-60-70 קמ”ש בכביש תלול שמזגזג מטה מטה זה תענוג, למען האמת, אבל תענוג זה מפוקפק. לעומת זאת, כשמדובר בקפה, ההמלצה היא הפוכה: הקפסיטו האיטלקי עולה על השוויצרי הן בטעם והן במחיר, כך שאת ההפסקות הקפה כדאי לתזמן לחלק האיטלקי של הרכיבה, להנות מהניחוח ולשלם רבע.
באופן כללי ירידות כאלה הן לא משהו שיש לנו בארץ (גם העליות לא, אבל נגיע לזה בפסקה שמוקדשת לכל עליה ועליה). מעל לשעה של כביש מתפתל מטה מטה על צלע הר, הירידה מתחילה בטמפרטורות נמוכות וברוח שחגה סביב הפסגה. הכביש כאילו לא נגמר וממשיך לרדת, לא צריך לפדל, רק לבלום לפני כל סרפנטינה חדה. אי אפשר כבר לספור כמה פניות חדות כאלו יש. הרוח הקרה מכה בפנים בעוצמה, הידיים הלוחצות על הבלמים כבר מאבדות תחושה, בלמי הדיסק מתחילים להתחמם ולשרוק.
אין שוליים לאף כביש בשום מקום. אבל זה לא כל כך משנה כי הנהגים בשני צדי הגבול, סבלניים בהרבה מהנהג הישראלי הממוצע. גם מזה שמעל הממוצע. ירידה שלמה מראש הסטלביו למטה, ירידה שיכולה לקחת קרוב לשעה, תור ארוך של רכבים ואופנוענים יזחל אחרי הרוכבים. אף אחד לא מצפצף, לא מנסה לעקוף בסרפנטינות החדות, לא מסכן או מסתכן בנפילה מצוק ללא מעקה.
כדי להגיע לירידות המדוברות, צריך לעבור כברת דרך של שעות ארוכות בשיפועים חיוביים של עליות מפנקות עד להגעה לפסגה האייקונית. מספר הסרפנטינות מגיע לדו ספרתי בשיפועים שמעולם לא רכבתי שכמותם. שעות על גבי שעות בין כפרים זעירים ומזג אוויר שמשתנה ומתקרר עם הגובה שמצטבר. גם החמצן באוויר מדלדל עם כל תוספת של 100 מטר לספירת גובה מצטבר.
מחיר
זו אינה חופשה זולה במיוחד, אבל היתרון הוא שרוב התשלום נעשה מראש. אין הפתעות. מזכיר מאוד הזמנה של חופשת ספורט חורף של סקי או סנובורד. הטיסות באוגוסט יקרות מאוד לכל מקום בעולם, וזו העלות העיקרית של החופשה. אפשר לבחור מלון ברמה מתאימה לתקציב – עם/בלי ספא, חצי פנסיון/פנסיון מלא וכו’. בסופו של דבר התענוג יעלה בין 1800-2500 יורו על בסיס חצי פנסיון עם העברות מהשדה וחזרה. תוסיפו עוד כ 250 יורו השכרת אופניים או הטסת המכונה האישית.
ניתן גם לצאת לבד ללא קבוצה. החיסרון הוא בכאב ראש והתעסקות בשינוע מהשדה (כ-4 שעות נסיעה מכל אחד משדות התעופה). תלות בלוח הזמנים של האוטובוסים המקומיים וביכולתם לשנע אופניים, במקום הסעה קבוצתית מתאימה לשעות שלכם, וחיפוש אופניים במידתכם בחנויות ההשכרה בשיא העונה.
אני טסתי דרך חבילה של ענבר זהבי. זה חסך לי את כאבי הראש הנ”ל וגם הכרתי רוכבים שהפכו לחברים. המשכנו לרכוב יחד גם בארץ אחרי שהזלנו יחד דמעה כשלא מצאנו אף פסגה מושלגת בתחנת הדלק בפדיה.
אופניים
אחרי שאל על שברה לי את המזלג של אופני הפוקוס ב-2016 בדרך לתחרות חצי איש הברזל הראשונה שלי, החלטתי שאני מעדיפה לשכור אופניים ביעד מאשר לשכור מזוודה ולשים את האופניים היקרים בידיים של עובדי נמל התעופה שישליכו אותם במערום כמצע לעגלות תינוקות. אני מאוד ממליצה על השכרת אופניים במקום, בכל מקום. על אחת כמה וכמה בעיירות אופניים. העלות כמעט זהה לתוספת המשולמת על שינוע אופניים בטיסה שיכולה להגיע למאה דולר לכיוון, תלוי בחברת הטיסה. יש כאלו שגם ללא תוספת. כמובן שניתן לעשות זאת רק במידה והאופניים במידה שלכם זמינים להשכרה במלאי – יש לשריין מראש מאחת החנויות בעיירה.
עלות ההשכרה היא כ-40 יורו ליום לשבוע רכיבה לאופני Bianchi או Lapierre (אחלה של מותג צרפתי למי שלא הכיר, כמוני) או כ 60-80 יורו ליום לאופני Pinarello Dogma. האופניים כולם מגיעים עם קסטות מפנקות של 30 או 32, מעצורי דיסק ואפילו שני זוגות הגיעו עם הילוכים חשמליים. מתוחזקים ברמה גבוהה כל כך עד כדי כך שאף רוכב מבין מעל ל-20 משתתפי המחנה לא חווה אף פנצ’ר או תקלה במשך כל השבוע. זאת, על אף שרכבנו כל יום מעל 4 שעות. וזה לא שהכבישים האיטלקיים סלולים ברמת גימור גבוהה במיוחד.
מזג האוויר
מזג האוויר באזור מתעתע. תחזית מזג האוויר בשבוע לפני הטיסה הראתה 90% גשם ברוב ימי הרכיבה. מה שגרם לי להשאיל מחבר ציוד רכיבה חורפי ומחמם שמעולם לא היה לי בו צורך בחורף הישראלי. גאבה קצה, ערדליים מלאות, כפפות ארוכות, סרט חימום לראש – ציוד חובה לרוכבים באלפים. בארץ מספיקים לי וסט ושרוולים לימים הקפואים.
בפועל, כל ציוד הקצה התחמם לו בנעימים במזגן של רכב הליווי, ולא נדרשתי לו מאחר וליווה אותנו מזג אוויר מושלם לאורך כל השבוע. לא מובן מאליו. יצאנו בבוקר עם שרוולים או וסט כאשר לאחר העליה הראשונה הם ירדו מהר מאוד ורכבנו עם חולצות קצרות במזג אוויר אביבי של כ-22 מעלות. זכינו להשקיף על הנוף ולאכול פיצה חמה בפסגת הסטלביו בלי ענן אחד ובקושי משב רוח קל עם חולצות קצרות בלבד. כך גם במורטירולו וליד אגם קנקנו. רק בפסגת הגביה הסגרירית היו רוחות וטיפטופון. עכשיו אחרי שסיימנו עם המנהלות, אפשר סוף סוף להתחיל לרכוב.
טיפוס לסטלביו
אחרי רכיבת חימום ביום הראשון, הגענו לבוקר הטיפוס האייקוני לפסגת הסטלביו. העליות פה זה משהו שצריך לחיות איתו, זה בא כמובן מאליו.כל רכיבת חימום היוצאת מליביניו מתחילה באיזה טיפוסון ״נס הרים״ קטן לאחד הכיוונים כדי לצאת מהעמק. אחרי שבוע כזה נס הרים נראה כמו גבעה. כך גם עם הטיפוס האייקוני, לפני שעולים לפסגה, עולים אל העליה לפסגה.
האוויר יבש בגבהים, הקרינה חזקה ואנחנו חוזרים מכל יום רכיבה אדמדמים. לא ברור אם מרוב מאמץ, מבילוי של יום שלם בשמש או מרוב יובש. השפתיים סדוקות, אבל השיער נראה וואו! כמעט כמו במחנה אימונים לישראמן באילת.
בתור רוכבת ישראלית, העליה הכי ארוכה אותה טיפסתי בחיים היא הטיפוס לחרמון עם כשעתיים זמן אוכף. לעומתו הטיפוס לסטלביו משתרע על פני 24.4 ק”מ ומגיע לפסגה ששוכנת בגובה 2,758 מטר. הסטלביו נחשב טיפוס בקטגוריה HC עם 7.4% שיפועי ממוצע לפי הסיווג של הטור דה פראנס. כלומר, קטגוריית הטיפוס הקשה ביותר. בתרגום חופשי מצרפתית ‘Hors Categorie’ – מעבר ליכולת לקטלג.
המספרים לא מעבירים את ההבדל הגדול בין כל טיפוס שעשיתי בחיים לבין לטפס שלוש שעות ללא הפסקה. חם, השיפועים כל הזמן חיוביים ואף דו-ספרתיים ולא מאפשרים להפסיק לפדל ולו לרגע. כפות הרגליים רק הולכות ותופחות בתוך נעלי הרכיבה וצועקות הצילו.
אבל היו גם קצת חוויות חיוביות בדרך. אחרי שעת הטיפוס הראשונה, העדינה מבין השלוש. עצרנו למלא מים במזרקה קרירה לצד הכביש, שם גם צף לו ארגז של פחיות קולה צוננות עם קופה ליד. קחי פחית, שימי כמה יורו בקופה, תצטנני ותהני. איזה קסם. נראה מי מעז להקים ולתחזק כזו תחנת רענון קסומה בעליה של צובה. עוד משהו שקרה אחרי השעה הראשונה הוא שחלפתי ליד שלט עליו כתוב 48. לא מדובר במונומנט לרגל מלחמת העצמאות, אלא בסרפנטינה הראשונה מתוך 48 פניות תלולות שכאלו שסוללות את הכביש מעלה.
עיסוק חביב ובלתי נגמר הוא לספור לאחור עד סרפנטינה מספר 1 ואחרונה שמבשרת את ההגעה לפסגה. פלטונים מקומיים של ילדים איטלקיים ושוויצרים עוקפים אותי במהירות ובאלגנטיות תוך כדי שיחה שוטפת באיטלקית כאילו אני מדוושת לי במקום. רכבי יוקרה ואופנועים מעצבנים מנצלים גם הם את הרכיבה בכביש היפהפה, עוקפים בשני הכיוונים ומפרים את השקט הטבעי.
יש כמה מסלולים שמובילים מעלה לסטלביו. להלן שניים מהם (קיימים עוד):
- דרך Prato: העליה התלולה והקשה יותר שאנחנו עלינו בה
- דרך בורמיו: 3 ק”מ פחות ארוך ו-3% פחות תלול בממוצע. ניתן גם להגיע מהצד של בורמיו דרך סנטה מריה – 17 ק”מ עם 8% שיפוע. לא ניסיתי.
שתי הדרכים עוברות בדרך בעמק סנטה מריה, שלדעתי היה חלק מהכביש עם הנוף היפה ביותר בכל השבוע. לא הפסקתי להסתכל שמאלה על השדות הירוקים ובסופם הרים לבני פסגות, וימינה על בתי עץ שוויצרים מוקפדים שנראה שנלקחו מתוך מגזין עיצוב כפרי מודרני.
אגם קנקנו
אחרי שריצה בג’קוזי עם המינרלים וארוחת ערב ארוכה שכללה פסטה איטלקית מקומית מקמח כוסמת (זה אפילו טעים!), התעוררנו ליום שטוף שמש מהמם ביופיו שמתחיל ברכיבה מליביניו לבורמיו וגם מסתיים באותה הצורה. לאחר היציאה מעמק ליביניו, יורדים ירידה ארוכה. קפסיטו קצר בבורמיו ועליה חמודה שמסתיימת במנהרה ומבצר לשפת אגם קנקנו. למרות שגם העליה למצודה של קנקנו כללה כ-21 סרפנטינות קצרות ולא מאוד תלולות. 11.5 ק”מ עם 5% שיפוע. יום אחרי הטיפוס לסטלביו כל שיפוע מתגמד ונראה קטן וחמוד. כמו לטפס לבית אריה יום אחרי שמטפסים את צובה.
אחרי תמונות על רקע הסרפנטינות שמצטלמות נהדר מהמצודה, ישבנו לקפה ועוגת אגוזים מקורמלים בבית קפה המשקיף על שפת האגם והסכר. עוגת האגוזים (וגם עוגת פירות היער שבאה אחריה) הוכחה כשימושית מאוד כדלק לעליה הארוכה בדרך חזרה מבורמיו לליביניו שאורכת מעל שעה. מצאתי את זה מחמיא מאוד שבפניות ארבו לי רכבי סקאוטים של UAE שמחפשים ללקט רוכבים צעירים לקבוצת ה-GC. מתנצלת, אני בדיוק תפוסה.
גביה ומורטירולו
אחרי יום התאוששות בספא שכלל גם קפה איטלקי ברחובות הציוריים ובמדרחוב הראשי עם שופינג ציוד רכיבה בחנויות ליביניו הפטורות ממס, הגיע היום האייקוני הקטלני ביותר. טיפוס לראש ה-Gavia וה-Mortirollo עליות שהן אורחות קבועות בג׳ירו.
רכיבה שיוצאת וחוזרת מליביניו אל הגביה אורכת 160 ק”מ עם מעל 3,000 מטר טיפוס ולכן כדי לקצר מעט את הקילומטראז’ התחלנו וסיימו את היום בהסעה לבורמיו הסמוכה (כשעה נסיעה ברכב). עדיין מעל 3,000 מטר טיפוס באותו יום לגביה ולמורטירולו גם יחד. ניתן גם לקחת אוטובוס עצמאית ולתלות עליו את האופניים, אך זה נוח הרבה יותר ללא תלות בלוח הזמנים של האוטובוס. בטח כשמתחיל טפטוף במורדות הגביה בדרך חזרה, מחמם לדעת שההסעה הקבוצתית ממתינה בסיום.
את כל מסלולי הרכיבה ניתן לעשות גם כאשר לנים ויוצאים ברכיבה מבורמיו. בורמיו נמוכה יותר וכן – לטוב ולרע, לא נדרשת בה התאקלמות קשוחה לגובה. הלנים בליביניו ייצרו יותר כדוריות דם אדומות בזמן השינה, אבל ההתאקלמות הזו זניחה כשיש שבוע אחד בלבד בגובה.
התחלקנו ביום הזה לארבע קבוצות. חלקנו טיפסו “רק” את הגביה עד גובה 2,621 מטר. עליה מרשימה מכיוון בורמיו של 25.6 ק”מ עם 5.5% שיפוע ממוצע. חלקנו הוסיפו בונוס בשם מורטירולו הסמוך. יש כמה כיוונים להגיע לפסגת המורטירולו. אחד מהם קטלני ביותר עם 10.5% שיפוע ממוצע דרך Mazzo. השני מעט יותר ארוך ושפוי עם 8.3% דרך Grosio המאפשר להנות מהנוף המרהיב בדרך למעלה. ירדנו דרך Monno והמשכנו לגביה הסמוכה. ניתן גם לטפס מהכיוון הזה ולראות את מונומנטים מפורסמים מהג׳ירו.
מי שרוצה לקרוא עוד על המסלולים והנתונים המדויקים של כל טיפוס, אני ממליצה על Climb by bike. שם מפורטים כל המסלולים המובילים לכל אחד מההרים ברמת המטר, כאשר העליה צבועה במגוון צבעים לפי השיפוע בכל רגע נתון. הכל קיים כמובן גם ב-STRAVA.
מזג האוויר לאורך כל השבוע היה מושלם, מלבד – עשר הדקות בפסגת הגביה במהלכן השמים התכסו בעננים. רוח החלה לנשוב וטיפטוף החל לנקוש על הקסדה במהלך הירידה. מעבר הגביה ידוע במזג האוויר הסגרירי שעוטף את הפסגה.
סביב ליביניו עוד מגוון מעברי הרים פחות מוכרים, אך לא פחות יפים. כל יום אייקוני, כמו גם יום חימום או יום קל, עובר באחד ההרים המקיפים את העמק. אמנם הם אינם מפורסמים ומוכרים כמו הפסגות שסקרתי אך כל חימומון כזה שווה ערך לנס הרים של שוקה. וזה עוד לפני שהספקתי לפקוח עיניים ולהקליק.
איך חוזרים לרכוב במשולש?
יצאתי מהשבוע בתהיה ״איך לא עשיתי את זה קודם?!״ האושר שבהגעה לפסגה מגמד את כל הסבל שבדרך לשם. צפיה מלמעלה על כל הסרפנטינות שלפני רגע הקפיצו לי את הדופק מעבר לסף והורידו לי את הקאדנס לקידומת 40. נראות לפתע קטנות ולא מזיקות, ואפילו יופי של רקע לתמונה. צ’או איטליה, נתראה שנה הבאה.
מאת: נעה כפרי
צילום: נעה כפרי, תמיר בוגין
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך