עבור אנשים רבים, העבר של הספורט צבוע כבר ביותר מ-90 גוונים של אכזבה והונאה. בעולם של האנשים הרגילים כולם מכירים רק את “זה-שלא-אומרים-את-שמו” (והשותף שלו החוצפן שעוד העז לכתוב ספר מתכון להצלחה), אבל אנחנו יודעים שהוא לא היה היחיד. נכון הוא היה בריון חסר מעצורים, מאפיונר שרירי ומאיים, אבל היה גם גרמני רחב ירכיים ואדום שיער שרימה אותנו באותה מידה (יאן אולריך), ולא נשכח את הבכיין הצרפתי הפתטי (רישארד ויראנק) שמככב היום על פוסטר חוצות בצומת גהה (!).
אחרי חוליית הנגנים הראשיים היו לנו גם רגלי תרנגולת בתפקיד האיש בשחור (מייקל רסמוסן), קוזאק קזאחי שהדם שלו היה כנראה יותר זרחני מהמדים של הקבוצה שהוא מנהל היום (אלכסנדר וינוקורוב) ואחד פלויד (לאנדיס), שכנראה לא יוכל לחזור להיות חלק מהחבובות לעולם.
בין לבין היו לא מעט פורעי חוק ושוברי לבבות, ידועים יותר או פחות, שהעיבו על הענף המרגש הזה ולא נתנו לנו להתמסר לתשוקה שקשורה במרוצי כביש כבר יותר ממאה שנה.
ואז גיליתי שוב את דייויד מילר והוא ממשיך להרטיט בי מיתרים נסתרים גם היום. הוא משתמש לשעבר וככה הוא מגדיר את עצמו. הוא חלק מתנועת החזרה לרגש. הוא התוודה על הפשעים שלו וביקש סליחה. הוא לא מצפה לסליחה שלי, שלך, שלנו. הוא יודע שחלק מהפשעים שלו לא יזכו לכפרה לעולם. אבל הוא חותר לקראת עתיד טוב יותר. ביחד עם עוד חוזר בתשובה – ג’ונתן וויטרס, שהיה חייל של לאנס אבל גם סמם עצמאי, הוא מעמודי התווך של גארמין-שארפ, הקבוצה הראשונה שהודיעה קבל עם ועדה שהם נגד סמים, נגד מחטים, נגד נצחונות בכל מחיר. בהתחלה כולם צחקו עליהם. ואז הם ניצחו בנג”ש בג’ירו (2008).
בשביל מילר לא רק הנצחון קובע. גם המשחק המקדים חשוב:
ההווה כבר כאן, מתפתח לנגד עינינו
הדור התחלף, בפלוטון שומעים קולות חדשים, שינוי עצום, מאז שקוד השתיקה נופץ. כל פרשה חדשה שמתפוצצת מלווה בקולות זעם בלתי עצורים בעולם הטוויטר. כל רוכב שנתפס זוכה לערמות של קללות וגידופים מכל הכיוונים. חוץ מגארמין יש עוד קבוצות קולניות במלחמתן בסימום וברמאות כמו ארגוס-שימאנו, ויש הרבה מאוד רוכבים שצועקים בראש חוצות, בעיקר בטוויטר ובפייסבוק, את משנתם ואפילו מטיפים נגד שימוש בסמים.
אחד הדברים שמאוד שימחו אותי בטור המרתק ביותר מאז 1989, היתה העובדה שהרוכבים נתנו את כל מה שיש להם, ולמחרת לא נשאר להם יותר כלום. כאילו שכל האנרגיה היתה באמת מקורית שלהם, מבעירה פנימית, ולא משהו חיצוני, נשק כימי-ביולוגי שהונדס במעבדה. אפילו קונטאדור, האקדוחן הספרדי, איבד מהנפיצות שלו מאז שהפך להיות צמחוני…
כריס פרום
רזה כמו קנייתי, לבנבן כמו אנגלי, כריס פרום רוכב בצהוב במרכז הסערה השנה. הדרך שלו אל החולצה הצהובה רצופה מכשולים. בואו נזכור שהוא נולד באפריקה, הפך להיות מקצוען בגיל מבוגר (יחסית… 22), רכב בקבוצת בארלו-וורלד קיצרת החיים וסוחב איתו טפיל עקשן (לא וויגינס, בילהרציה).
2011 היתה שנה טובה, לסקאיי, לוויגינס וגם לפרום, אבל וויגינס כבר היה בשיאו (אלוף עם תעודות) ופרום היה רק בתחילת דרכו. אנחנו שמענו עליו בוואלטה של ספרד שבסופה עמד על הפודיום במקום השני. כבר אז התחילו לדבר על וויגינס כמשקולת של פרום והדיבורים האלו רק התחזקו בטור של השנה שעברה (2012), אחרי שפרום תקף/לא תקף את וויגינס שנשאר מאחור חסר יכולת להגיב בשלב 11.
השנה, 2013, הטור שייך לכריס פרום משלב שמונה, בפירנאים. הוא תקף את הפלוטון ועולם האופניים תקף אותו בחזרה. לא יכול להיות שהוא כל כך טוב. לא יכול להיות שהוא רוכב על “לחם ומים”. לא יכול להיות שההפרש בינו לבין האחרים כל כך משמעותי. אין מצב שהוא נקי.
למה, בעצם? ב-2011, בוואלטה, בנג”ש הוא היה שני לטוני מרטין, כמו בנג”ש הראשון בטור השנה. ב-2011 הוא היה שני בוואלטה, תקף בעליות והצליח לסגור כל התקפה של מישהו אחר על המוביל שלו. בטור של 2012 הוא היה מדהים. כולנו אמרנו שאם לא התפקיד והמשמעת הקבוצתית, הוא היה יכול לנצח. השנה הוא מנצח שלבים בצורה חזקה ובלתי נתנת לערעור. הוא נותן בראש לכולם אבל עדיין שומר על חזות אנושית, בעיקר אחרי נפילת הסוכר באלפ ד’הואז.
כשאדי הרעל כבר גברו על כל הקולות האחרים שעולים מהטור, דייב בריילספורד (המנהל של סקאיי) נכנע ומסר את הנתונים של פרום לגורם חיצוני אובייקטיבי. פרד גראפ הוא מאמן רכיבה ידוע בצרפת וחוקר בנושאי רפואת ספורט בעל שם אמין. אחרי ניתוח נתוני הרכיבה של פרום מ-18 עליות ידועות במשך השנתיים האחרונות, L’Equipe פרסם כתבה מלאה שבבסיסה אומרת שאין שום מקום לחשוד בכריס פרום.
פעם שאלתי את העורך של VeloNews למה הם כותבים כל כך הרבה על סמים והוא כתב לי שאמנם כל הצוות הגיע לכתוב על אופניים מתוך תשוקה, אבל הסמים הם חלק מרכזי ממה שקורה עכשיו ואין להם ברירה אלא לעקוב אחרי ההתפתחויות האחרונות.
יש כמה אתרים עצבניים שמדברים בלי הפסקה על סמים בספורט, סמים בעולם האופניים, אופניים בלי סמים, סמים פה, סמים שם. אבל, אחד המאמרים הכי מעוררי מחשבה בשבוע האחרון (ותאמינו לי, קראתי יותר משלושה מאמרים בנושא) היה של אנדרו הוד בוולו-ניוז ושם הוא טען שחלק מאוד חשוב בהתקדמות שלנו ושל ספורט האופניים מעבר לביצה הטובענית של הסמים הוא – פשוט לעבור הלאה.
אם אנחנו כל הזמן זורקים את הטענות האלו בפני רוכבים, ובעיקר בפני הרוכבים הצעירים, איך הם יכולים להגיב? אם שואלים אותם “האם אתם מסממים?” איך הם יכולים לענות ולא להישמע מגוחכים? ואיך נוכל להאמין להם אי פעם אם כל הזמן נמשיך להאשים אותם עד שהם יצליחו להוכיח שאין להם אחות?
באותה רוח – אני עוברת הלאה, לעתיד
מרסל קיטל (3), יאן בקלנדס, סיימון גראנס, מארק קאבנדיש (2), אנדרה גרייפל, פיטר סאגאן, כריס פרום (3), דן מרטין, טוני מרטין, מטאו טרנטין, רוי קוסטה, כריסטוף ריבלון – כולם זכו בשלב (או יותר) בטור הזה.
תעצרו לרגע. תקראו שוב את הרשימה, לאט. תזכרו בהתרגשות שאחזה בכם כשהם הגיעו לקו הסיום, בצעקות מול הטלויזיה, בלחיצות על העכבר כדי שהפרסומות המרגיזות האלו יפסיקו להפריע ברגעים הכי חשובים, כשאתם עדיין תקועים במשרד, כשמה שבאמת מעניין אתכם נמצא על פסגת ההר.
דויד בראמטי, אומגה פארמה, מגיע לקליימקס כשמטיאו טרנטין גומר (ראשון):
ומהצד השני אלבסיני של אוריקה גרין-אדג’ לא מספק (את הנצחון):
אלכסנדר קריסטוף, אדוולד בואסון האגן, ג’ון דגנקולב, ריצ’י פורט, יקוב פוגלסאנג, מייקל אלבסיני, נאירו קינטנה, אלברטו קונטדור, טיג’יי ון גרדרן – הם הפסידו שלב, חלק בהפרש של דקה או של מספר שניות או אפילו רק בפוטו פיניש על רוחב צמיג. לחשוב שעבודה של שנה שלמה התפוגגה לה תוך כדי רגעים ספורים וכמה סבובי רגליים.
כולנו פולנים… כשזה מגיע למיהאו (באמת, ככה מבטאים את השם שלו) קויאטקובסקי, שלא יהיה הנסיך על הסוס הלבן:
הטור הזה הוא הכי מדהים, מרגש, מרתק, מותח מכל הטורים שראיתי. אז מה אם כריס פרום בצהוב מהשלב השמיני ופיטר סאגאן בירוקה מהשלב השלישי (או מהיום שהוא נולד)?
יש מתח: כל יום יש קבוצת בריחה שמספקת עניין ולפעמים מצליחה ובתוך הבריחה עצמה יש מלחמות קטנות עד לחציית קו הסיום, ראו מקרה טרנטין/אלבסיני או ריבלון/ון גרדרן ואפילו פרום/קינטנה.
יש תופעות טבע ייחודיות: קונטדור רץ על האופניים בעלייה, טומי ווקלר מאבד עצמו לדעת בעליות, פיטר קניו נוסע ברוורס אחרי שנגמר לו הכוח בעלייה, נאירו קינטנה מנסה לחייך על הפודיום.
יש נופים מדהימים: התסרוקת של מרסל קיטל, החיוך של קאבנדיש ושל ג’ון דגנקולב, גומות החן של יקוב פוגלסנג, הירכיים של אנדרה גרייפל.
יש תקווה?!
מאת: רותי פולוילר
רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.
