לפני כמה שבועות אחרי עוד רכיבה בשביל ישראל באופניים, חשבתי לעצמי שהסטנדרט לגבי שבילי אופניים בארץ, באמת מיישר קו עם הרמה העולמית: שביל שנבנה בדיוק לקהל יעד מסוים, אחרי מחשבה מדויקת, תכנון פרטני וביצוע מוקפד. אופטימיות כנראה לא הולמת אותי ולכן שלח אותי הקוסמוס הטוב לרכוב על סינגל פלוגות, כדי שאחזור לקרקע המציאות.
שפיץ וצילום מאת: שי יגל
האמת באתי עם ציפיות
את הסינגל בנה רמי גולד שאחראי על קלאסיקת בארי, ועל כמה מהחלקים שאני הכי אוהב בשביל ישראל לאופניים. האיש יודע לבנות שבילי אופניים, על זה אין בכלל שאלה. יותר מזה הוא גם יודע לקחת שטח שנראה ללא פוטנציאל, פלטה, ולעשות ממנו מטעמים, זה הרי בדיוק סינגל בארי.
התחלתי לפדל, השביל חדש חדש ולכן גם תחוח, שזה צפוי וברור שישתנה עם הזמן. הרוחב היה נראה לי קצת מוזר: נראה יותר כמו דאבל קטן מסינגל גדול, אחרי כמה דקות של רכיבה שהרגישה מנהלתית לחלוטין גיליתי את הסיבה לסינגל הרחב – עקבות של מיני באגר, הצעצוע של בנית שבילי האופניים שהופך כל שטח לבעל מרקם חלק במיוחד. כמו אוכל של בית חולים שטוחנים כדי שגם מי שאין לו שינים יוכל לבלוע.
אלמנט השיא של סינגל פלוגות
מה הסיבה לשימוש בבאגר?
האדמה פה גם ככה רכה במיוחד, סלעים אין בכלל, אז למה צריך להכניס כלי כבד שכופה רוחב מינימלי של מעל מטר? לפני שאני שומע את טענות ״הסינגל ייסגר עם הזמן״, אספר שבכ-40 דקות רכיבה לאורך 14 ק״מ של הסינגל פגשתי שניים – אחד טרקטרון והשני אופנוע. האמת אני מבין אותם: השביל מרגיש כמו מסלול קלאסי למירוץ RZR. לאורך כל הרכיבה חיכיתי שיקרה משהו, פשוט כי אי אפשר אחרת. עברתי לעמידה פה ושם, מכין את הגוף ואת מעט הכישורים הטכניים שלי, לאתגרים. דמיינתי אייך השביל יחצה את הערוץ הסמוך עם עליה תלולה אך קצרה מיד אחרי סטייל בארי. פינטזתי על איזה לונה פארק קטן ומהיר באחד המכתשים הקטנים הפזורים בשטח. אחרי עוד מעבר עם שביב פוטנציאל שהבאגר הפך לגרבר הבנתי שזה כבר לא יקרה היום. חזרתי לשבת ולפדל במרץ, כיף כבר לא יהיה אז לפחות אעשה קצת כושר.
חלום רטוב של חובבי RZR
האם בונים סתם? כי יש כסף?
האם זו מציאות בה בונים שביל פשוט כי יש יער, יש כסף, ולא חשוב איך העיקר שבונים? או שאולי הסיבה היא ״תחזוקה קלה״? קק״ל בנו המון שבילים, ואחרי ביקורת שהייתה עליהם בעניין, הם יודעים ״שצריך תחזוקה״ וחשוב שיהיה ״חוזה תחזוקה״. נשאלת השאלה האם זו מטוטלת שזזה חזק מדי, וכעת שכשבונים סינגל – האלמנט הכלכלי נכנס לשיקול ופתאום הכי חשוב שהוא יהיה ״קל לתחזוקה״? או שהסיבה היא שמשלמים לבונה לפי קילומטר סינגל, והאינטרס שלו הוא לגמור את זה עם מינימום מאמץ ואלמנטים יקרים לבנייה? רק שלי נראה שהם קצת שכחו שאנשים אמורים גם לרכוב על הסינגלים האלו.
יהפוך לסינגל או לנצח דבאל? זו השאלה
למה להתעקש?
אני ממש לא מחובבי האקסטרים: רוכב על אופניים זנב קשיח קצרי מהלך, ובכל פעם שיש יותר משני סלעים רצופים, אני כבר מחפש את הצ׳יקן ליין הקרוב למקום מגורי, אבל יש גבול. אז נכון תוואי השטח אינו מושלם, זה לא מנרה, ואפילו לא בן שמן, הפרשי הגובה זעומים, ואין בדל סלע לרפואה, אבל ראנו את רמי כבר מוציא הרבה יותר משטחים דומים, ואם אי אפשר אז לא – יש כל כך הרבה מקומות טובים לרכיבה שהיו שמחים לסינגל איכותי אז למה להתעקש?
כל מי שרכב בבארי כבר מבין את היכולות של רמי גולד, אז מה בכל זאת גרם לתקלה הזו? עושה שרושם שבניית שביל אופניים הפכה בקק״ל מכלי שנותן מענה נהדר לאלפי רוכבי אופניים, ומפיח רוח חדשה ביערות לטרנד שפשוט יחסית לגייס אליו כסף והוא שם נרדף לעשייה, בלי קשר לכמה אנשים אשכרה הולכים לרכב. פשוט משהו שצריך שיהיה. הבעיה היא שבמקום שהמשאבים ילכו לפרויקטים שיהפכו את ישראל לאימפריה של שבילי אופניים איכותיים, המשאבים הולכים לאן שנוח לקחת אותם, גם אם זה אומר שהתוצאה היא שביל שכנראה ישמש היטב את חובבי האגזוזים והגז והרבה פחות את רוכבי האופניים.
בבארי היו עושים מהמכתש הזה מטעמים
שפיץ וצילום מאת: שי יגל
מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL: מחכה לכם פה – למידע נוסף
