האם יש גיל שהוא “מאוחר מדי” להתחיל לרכוב על אופניים כתחביב או כעיסוק ספורטיבי? מנקודה זו המחשבות נדדו מהר מאוד לאופן שבו אני בגיל מבוגר יותר מהאיש במכולת הפכתי להיות רוכב מכור ואובססיבי.
לפני ימים ספורים פגשתי במכולת השכונתית את אחד משכני, רוכב אופניים ותיק ומנוסה מאוד. כמובן שהשיחה בסמוך למקרר הגבינות התגלגלה מהר מאוד לענייני רכיבה. אדם נוסף שעמד בסמוך והקשיב לנו, הצטרף לשיחה בשלב מסוים וציין שממש חבל לו שהוא לא נכנס לעולם האופניים כשהיה צעיר. לטענתו כעת כשהוא בן 52, זה כבר מאוחר מדי להתחיל עם זה.
האמירה זאת, עוררה אצלי את השאלה, האם יש גיל שהוא “מאוחר מדי” להתחיל לרכוב על אופניים כתחביב או כעיסוק ספורטיבי. מנקודה זו המחשבות נדדו מהר מאוד לאופן שבו אני בגיל מבוגר יותר מהאיש במכולת הפכתי להיות רוכב מכור ואובססיבי.
כמו בכל ספורט, לפני שמתחילים לעסוק בו, יש להיבדק רפואית, בעיקר כשמדובר באנשים שאינם צעירים, ושלא עוסקים באופן קבוע בספורט. במאמר זה, אני מתמצת את השתלשלות האירועים שהביאה אותי לרכוב על אופניים כדוגמא להתחלה בגיל מאוחר יחסית.
תרום פידול
בתקופת ילדותי ונעורי, שהיו בשנות ה 60-70, הייתי בהחלט נער אופניים. נער כזה שמגיע לכל מקום רכוב על אופניו ולא רק בתוך העיירה בה גרתי אלא גם ליישובים הסמוכים. מדי פעם גם יוצא לרכיבות הרפתקה מרוחקות יחסית. בשנות נעורי רכבתי על אופני ICM, אופני ברזל מתוצרת מפעל האופניים בקיבוץ צרעה (כן, פעם היה כזה לפני הרהיטים). אבל הן לא היו “אופני קיבוץ” מדגם טילון הסטנדרטי אלא דגם הספורט של היצרן.
דגם זה נבדל מאופני הטילון בכמה דברים, האופניים היו מצוידים בכידון דרופ עם ידיות בלם כפולות, כאלה שניתן להפעילן מהדרופ אבל גם כשהידיים היו על החלק העליון של הכידון. על הכידון היה גם שיפטר קטן עם בורר שאפשר לבחור מבין שלושה הילוכים. הילוכים שהיו מוסתרים ומוגנים היטב בתוך ההאב האחורי. כראוי למראה שהיה מקובל באופני ספורט בשנים אלה, האופניים היו צהובים והתהדרו בכנפיים לבנות וגרמו לך להרגיש שאתה רוכב על טיל בליסטי בהשוואה לאופני המיני והצ’ופר שהיו מאוד נפוצים בשנים אלה.
אבל, כפי שקורה לרבים אחרים, בגיל 17.5 כשקיבלתי את רישיון הנהיגה, הרכב של אבי הפך להיות אמצעי התחבורה המועדף, כמה חודשים לאחר מכן כבר התגייסתי לשלוש שנות שירות ביחידת חי”ר ועם מעט מאוד יציאות הביתה שהוקדשו בעיקר להשלמת שעות שינה, האופניים נשכחו.
לאחר השירות הצבאי, הזנחתי את עצמי מבחינת פעילות גופנית לכמה שנים בודדות, אבל מהר מאוד חזרתי לעניינים. מקפיד על ארבעה אימונים בשבוע, ריצה, משקולות, מדרגות ומדי פעם גם ניסיונות פחות מוצלחים לעסוק בענפים אחרים. אבל איכשהו, אופניים אף פעם לא ניסיתי, אין לי הסבר מדוע לא. תמיד כשראיתי אופניים מקצועיים, הם נראו לי גאדג’ט מרשים מאוד וזאת למרות שלא באמת הבנתי מה אני רואה מולי ומה ההבדלים בין סוגי האופניים השונים.
כך המשכתי לרוץ, להתאמן במשקולות ובאימוני מדרגות לאורך המון שנים. גיל העשרים חלף לו וגם ה 30 ו 40 והנה גיל 50 חלף גם הוא ואני עדיין ממשיך ומקפיד על ארבעה אימונים שבועיים מאותו סוג. הגיוון היחיד היה הפוקוס, היו שנים של המון משקולות, היו שנים של ריצות קצרות יחסית, היו שנים של ריצות ארוכות והיו שנים של מדרגות בלבד.
בגיל 55, מתחיל לרכוב
ערב אחד, כשאני בסביבות גיל 55 נפגשתי עם טובי. טובי היה המ”מ שלי בשנה הראשונה לשירות הסדיר שלי. הוא ביקש את עזרתי בנושא כלשהו שקשור לעמותת יוצאי היחידה וכשישבנו במשרדי לדון בנושא, מהר מאוד עלה עניין האופניים. ידעתי שטובי מדריך רכיבה ומוביל קבוצות רכיבה באופני הרים, והנה תוך כדי השיחה הוא מציע לי להצטרף לרכיבה הבאה של הקבוצה.ניסיתי להתחמק באמצעות התירוצים הרגילים (אין לי אופניים, אין לי ציוד וכד’) אבל טובי התעקש שהוא דואג לכל וכנראה שגם בגיל הזה, כשהמ”מ אומר, אז מתייצבים.
כך מצאתי את עצמי, בלילה חורפי קר בחניון של מרכז ישפרו במודיעין. טובי שלף מהמיני וואן שלו, זוג אופניים שעליהן התנוסס השם GT Marathon Elite. לי כמובן לא היה מושג שהאופניים האלה הן בני 20 שנים לפחות. כך היו גם האופניים של טובי בעצמו וגם של עופר ותמיר, שני הרוכבים הנוספים שהתייצבו באותו לילה קר. כולם מצוידים במיטב האופניים שיוצרו כ-20 שנה לפני כן.
טירונות בשנות ה 50
מהחניון יצאנו לרכיבה אורבנית קפואה, ועוצמת הקושי בעליות בהחלט תפסה אותי בהפתעה, בעיקר לנוכח העובדה שבשנים אלה ריצת 20-30 ק”מ הייתה עניין של מה בכך מבחינתי. אבל איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד איתם. אני זוכר שאחרי כ 18 ק”מ, עשינו עצירה להפסקה ואמרתי להם שאם הייתי רץ את ה 18 ק”מ האלה, היה לי בוודאות הרבה יותר קל. בסופו של דבר, הרכיבה הסתיימה אחרי כ 30 ק”מ ומבחינתי זו לא הייתה יותר מאשר חוויה משעשעת וחד פעמית.
אבל לטובי היו תוכניות אחרות, ואחרי כמה ימים הוא שלח לי מסלול לרכיבה הבאה של הקבוצה. כשהבטתי במסלול, היה ברור לי שמדובר במגמת עליה מכובדת ואמרתי לו שאני די משוכנע שזה גדול עלי. אבל טובי הבטיח לי שאם הסתדרתי עם הרכיבה במודיעין אסתדר גם במסלול הזה. מסלול שרוכבי אופני ההרים מכירים היטב בשם דרך נוף כיסלון דרומית… לא בדיוק המסלול האופטימלי לרכיבת טירונים.
כך מצאתי את עצמי שוב בלילה חורפי ובתוספת רוח חזקה נפגש עם טובי והפעם גם עם מרבית רוכבי הקבוצה בתחנת הדלק של מסילת ציון. כעת כבר יכולתי לראות שלחלק מהרוכבים יש אופניים שנראים מודרניים יותר, אבל לא באמת הבנתי מה אני רואה ומה המשמעות.
יוצאים לדרך ותוך כמה דקות מתחילים לטפס, ואחרי כמה מאות מטרים אני כבר גמור, על הפלטה הקטנה (אופניים עם 3 פלטות), מאחור על הגלגל הגדול בקסטה, מפדל בהיסטריה בקדנס גבוה, מעלה דופק, מתנשם ומתנשף ויתר החבורה בראשות משה ואמנון מדברים על פוליטיקה וענייני היום ובאדישות גמורה מפדלים בעליה ומתרחקים לתוך הלילה האפל. עמירם עוד רכב לידי במשך דקות ארוכות כשהוא מנסה להסביר לי שעלי להוריד קדנס ולהרגיע. אבל זה לא הסתדר לי, לבסוף ירדתי מהאופניים והמשכתי ברגל ואז גם הוא המשיך ונבלע באפלה.
כעבור כמה דקות, טובי חזר אחורנית ורכב לידי כשאני מדי פעם הולך ומדי פעם רוכב מעט ורואה אי שם רחוק את הפנסים של החבורה במעלה הטיפוס חולפים בין הסרפנטינות. לאחר המון זמן, לא יודע להגיד כמה, הצלחתי בליווי צמוד של טובי להגיע לראש הטיפוס. שם החבורה חיכתה לי וכמובן שהדרך חזרה בירידה הייתה קלה יותר אבל עדיין די מפחידה לאור חוסר ניסיון מוחלט, ללא שום טכניקה ובתוספת חשכה ורוח חזקה. כשנפרדנו בתחנת הדלק ונכנסתי לרכב בדרכי הביתה, היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שהתקשיתי כל כך בפעילות גופנית כלשהי.
כשהגעתי הביתה, לאחר התרעננות, הדבר הראשון שעשיתי כמו כל טכנוקרט טיפוסי, היה להיכנס ליוטיוב ולחפש מידע על רכיבת אופני הרים. עובר מקליפ לקליפ, סופג המון מידע שרק מביא עמו עוד שאלות ועוד סקרנות ובלי לשים לב הזמן טס והנה כבר עולה הבוקר ואני תכף יוצא לעבודה. המוח עדיין עסוק בשאלות ותהיות הקשורות לעולם חדש שרק נפתח כרגע לפני.הקושי בטיפוס באותו לילה הפעיל אצלי איזו אובססיה בלתי ניתנת לשליטה.
מישהו אמר – אני מכור?
עם הקבוצה הזאת המשכתי לרכוב, פעם בשבוע בערב, כשאני בדרך כלל נגרר קצת מאחור ומתקשה מאוד בכל רכיבה. לאחר כחודשיים, החלטתי שאני צריך לעלות מדרגה ורכשתי את אופני ההרים הראשונים שלי, אופני שבילים חדשים לחלוטין. שלדת אלומיניום, מהלך 120 מ”מ, גלגלי 29, אופניים ארוכים ויציבים. כאלה שנותנים לך הרבה ביטחון וגם אם הם לא היו פאר הטכנולוגיה, עדיין מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית יחסית לאופני ה GT המושאלים של טובי.
הרכיבה על האופניים החדשים, שדרגה באופן ניכר את היכולת שלי לרכוב עם הקבוצה. אני בטעות ייחסתי את זה לשיפור משמעותי ביכולת שלי, אבל ההבדל העיקרי היה קפיצת מדרגה טכנולוגית של כ 20 שנים קדימה. לאחר חודשים ספורים, כשאני עם ניסיון של כחמישה חודשי רכיבה בלבד, החלטתי שאני ממשיך להשתדרג ועברתי לרכיבה עם קליטים. עשיתי את זה לפי הספר, התאמתי קליטים, נעליים, תרגלתי שוב ושוב ואחרי יומיים-שלושה הנחתי שעשיתי את מה שצריך כדי להסתדר.
ההנחה הזאת החזיקה בערך שבועיים, עד היום שיצאנו לרכיבה ביער בן שמן בחודש אוגוסט. ימים ספורים אחרי יום הולדתי ה 56. אני עדיין רוכב חסר ניסיון, בעיקר חסר ניסיון ברכיבה בשטח קיצי יבש ונטול אחיזה ובנוסף חסר ניסיון ברכיבה עם קליטים. והנה אנחנו מטפסים באיזה מעלה קטן, ממש קטן אבל אז עוד היה עבורי קשה ואני חסר הניסיון נצמד יותר מדי לגלגל של אמנון שרוכב לפני. הדופק עולה וקצה הטיפוסון כבר מתקרב וממש בסוף יש כמה משטחי סלע קלילים.
אמנון עולה על המשטח הראשון ומאט מעט וההאטה שלו מפתיעה אותי. אני מאבד את המומנטום שהיה לי, בלי אוויר עם דופק גבוה ובלי כוח ברגליים. אני מתקשה לעלות על משטח הסלע, גלגל אחד עולה והאחורי נעצר ובגלל מיקום לא נכון של מרכז הכובד שלי מתחיל קצת לאבד אחיזה. האופניים מגיעים לעצירה ואני בטבעיות מנסה להוריד רגל, אבל הקליט… הרגל לא יוצאת מהפדל ואני מושך בלחץ ולפני שאני מבין מה קורה האופניים נוטים הצידה. אני מוריד יד לבלום את הנפילה ומיד מרגיש את הנזק.
כעת אני יושב על השביל, מביט על כף היד והיא לא במקום הנכון. סחרחורת, אני נלחם בניסיון של הגוף להתעלף ולבסוף מתגבר על זה. טובי ממהר לקבע לי את היד ולאחר כמה דקות של הרגעות, אנחנו מוציאים תוכנית לפועל. יש לנו כמה קילומטרים עד כפר דניאל. טובי ירכוב על האופניים שלו כשהוא מחזיק את שלי במקביל ואני מקובע בסד המאולתר, ארוץ (עם נעלי קרוס קאנטרי) בסמוך לקבוצה עד לכפר. למזלי בעת ההיא ריצה הייתה עדיין הדבר הטבעי ביותר עבורי. התוכנית יוצאת לפועל, אנחנו מגיעים די מהר לכפר ומשם אני רוכב עם יד אחת עד הרכב, ואז למיון. מאובחן עם שורש כף יד מרוסק וניתוח נקבע למספר ימים לאחר מכן. ניתוח שבו אקבל תוספת של שתי לוחות טיטניום ושמונה ברגים.
אם חולים, אז עד הסוף
כמו תמיד אצלי, בניגוד מוחלט לדעת הקהל ולציפייה שכעת אפסיק עם התחביב החדש, אירועים כאלה רק מחזקים את הרצון שלי להיות טוב יותר ולהשתפר בפעם הבאה. לאחר הניתוח, ולאורך תקופת ההחלמה, ניתחתי שוב ושוב את האירוע והבנתי שעלי לפעול באופן יסודי ושיטתי כדי לשפר את כל המרכיבים. כושר גופני, חוזק, טכניקה ומיומנות שחרור הקליטים.
החזרה המהירה שלי לרכוב, כחודש וחצי בלבד אחרי הנפילה, הפתיעה והדאיגה את קרובי ומכרי, אבל אני בשלב זה כבר פעלתי מתוך תוכנית עבודה שיטתית. עוד כשהיית חבוש בסד אחרי הניתוח, יצאתי לריצות ואימוני מדרגות כדי לשמר את הכושר. בין לבין ביליתי שעות במסדרון של הבית, יושב על האופניים בין שני קירות המסדרון, נעול בקליטים, מביא את עצמי לשיווי משקל, מרחיק את הידיים מקירות המסדרון ונותן לאופניים ליפול ואז משחרר את הרגל בזמן כדי לבלום את הנפילה. כשזה לא הצליח פשוט נבלמתי על אחד מקירות המסדרון הצר, אבל תוך זמן לא ארוך הגעתי למצב שזה תמיד הצליח והצליח מהר מאוד. זיכרון השרירים הוטמע בי עמוק.
הבנתי גם שרכיבה פעם בשבוע לא תביא אותי לשום מקום והתחלתי לרכב 3-4 פעמים בשבוע. לפחות אחת מהן הייתה ארוכה באופן ניכר מהרכיבות הקבוצתיות ומהר מאוד מצאתי את עצמי עושה בשבתות רכיבות שטח של 60-90 ק”מ עם הרבה מאוד טיפוס. בנוסף הבנתי שרכיבות נפח זה מצוין, אבל לא מספיק לכושר והתחלתי לשלב אימונים ייעודיים של אינטרוולים, אימוני עליות ועוד. נאלצתי גם להודות בפני עצמי שטכניקה לא הייתה הצד החזק שלי ובמשך תקופה די ארוכה רכבתי שוב ושוב ליער הקרוב לביתי ובכל פעם התמקדתי במכשול מסוים, גינת סלעים, דרופ גדול, עליות דרדרת וכד’. תרגלתי שוב ושוב עד צאת הנשמה ועד לביצוע שהייתי מסופק ממנו.
עולים כיתה
כך זה נמשך במשך כמה חודשים, חודשים שבהם השתדרגתי משמעותית. עדיין רחוק מהיכולות של רוכבים צעירים או כאלה שהתחילו בגיל צעיר, אבל עם כושר גופני טוב, הבנה ויכולת טכניים סבירים וביטחון שהלך ונבנה. הרכיבות הפכו להיות רכיבות אושר שהביאו אותי להחלטה לקחת את זה הלאה.
שוב העת לקפוץ מדרגה, לאור ההבנה שלי שאני נהנה יותר לרכוב רכיבות ארוכות מאשר רכיבות טכניות. החלפתי את האופניים ורכשתי אופני קרוס קאנטרי מרתון מודרניות. אופני קרבון קלים משקל, בעלי מהלך בולמים קצר מאוד, ישיבה אגרסיבית, מערכת הילוכים מודרנית והמון הנאה וקילומטרים. אופניים אלה משרתים אותי עד היום ועליהם רכבתי כמעט 12 אלף ק”מ עד כה.
כמו שקרה לרבים לפני, הזמן עשה את שלו והנה אני מוצא את עצמי יום אחד מתחיל מדי פעם לפזול לעבר אופני כביש שחולפים בסמוך. לאט לאט צומח הרצון להתנסות גם בחוויה הזאת ואחרי כמה חודשים אני מוציא גם את זה לפועל ובנוסף לאופני ההרים מתחיל לרכוב גם על אופני כביש. אופני קרבון, חדשים, די קלים ודי מודרניים איתם אני מגלה עולם חדש והבדלים עצומים בין סגנונות הרכיבה.
איכשהו, בעודי מסתגל עדיין לסגנון הרכיבה בכביש, חבר ילדות מגיע אלי באיזה יום ומשכנע אותי להתנסות לזמן לא קצוב ברכיבת סינגל ספיד ומשאיל לי את אחד מזוגות הסינגל ספיד שלו. אופני מסלול שבמקור נועדו למרוצי וולודרום אבל עברו הסבה לסינגל ספיד. אופניים במשקל נוצה עם זוג גלגלים מדהימים ויכולת בלתי מוסברת לספק אושר. מהר מאוד הם הופכים לאופניים המועדפים עלי ואני מוצא את עצמי בסופי שבוע רוכב עליהם רכיבות בנפחים וטיפוסים שמקובלים באופני כביש. לצערי לאחר כמה חודשים נאלצתי להחזירם, אבל אני מניח שזה לא סוף הרומן שלי עם אופני סינגל ספיד.
רוצים לקבל המלצות למסלולי כביש יפים בארץ: כנסו לקרוא
כל זה ועוד הרבה קרה במהלך קצת יותר מ 3 שנים. כיום, בגיל 59+ אני רוכב בדרך כלל 4 פעמים בשבוע, ממוצע שבועי של 200 ק”מ עם כ 2,000 מטר טיפוס, שמתחלקים בין רכיבות כביש ושטח. ברכיבות כביש, המהירות הממוצעת שלי היא בדרך כלל קצת יותר מ 26 קמ”ש ובשטח בסביבות 19 קמ”ש. ללא ספק מספרים שאינם מרשימים רוכבים חזקים ומנוסים. אבל, בסטייט אוף מיינד שלי, אני יוצא לרכיבות כשאני לא מנסה וגם יודע שאני לא יכול להתחרות באף רוכב מנוסה שרוכב שנים רבות או באף רוכב צעיר וחזק. אני גם מודע לעובדה שבעולם האופניים, לטכנולוגיה יש השפעה ניכרת על הביצועים ואני רוכב בהתאם למה שאני יכול להוציא מעצמי ומהאופניים שברשותי.
מוסר השכל – לרכוב, לרכוב ושוב לרכוב
ברור לי שכשמתחילים לרכוב כמעט בגיל 56, ליכולת השיפור יש גבולות ברורים. לא אהיה רוכב חזק במיוחד וגם לא טכני במיוחד, כי יש מגבלה אמיתית ביכולת האדפטציה שלנו ככל שמתבגרים. אבל זאת לא סיבה לוותר על ההנאה שבאה מרכיבה ספורטיבית על אופניים מודרניים. זה נכון שאני לא דוגמא סטנדרטית כי הרי התגלגלתי לאופניים אחרי כ 33 שנות עיסוק אינטנסיבי בספורט. לא סבלתי ממשקל יתר ורחוק מאוד מלהיות מנוון. מצד שני, לא כל מי שמתחיל לרכוב בגיל מאוחר יחסית צריך, לקחת את זה לרכיבות ספורטיביות ארוכות או חזקות.
צריך לזכור שרכיבה ספורטיבית היא לא האופציה היחידה. רכיבה על אופניים מספקת מנעד רחב מאוד של אפשרויות הנאה, סגנונות וסוגי אופניים שיכולים להתאים לכל אחד. רכיבה רגועה אורבנית או בשבילי פארקים, רכיבה בשבילים לבנים, רכיבה משפחתית עם ילדים, נכדים או בני זוג, רכיבות לאורך טיילת, אופני עיר, אופני הרים מסוגים שונים, אופני ברומפטון משעשעות, אופני כביש מסוגים שונים, אופני גראבל, סינגל ספיד, פיקסי וזה עוד לפני שאמרנו E-Bike.
ממש לא חייבים לקחת את זה לאקסטרים כדי להנות, לא חייבים לשרוף אלפי קלוריות ולסיים רכיבות על קצה גבול היכולת. לא חייבים לשרוף רגליים בכיבוש פסגות וגם לא לעקוף מכוניות בירידות. לא חייבים KOM וגם לא חייבים סטראבה, לא חייבים לרכוב לבד ולא חייבים לרכוב בקבוצה. חייבים רק דבר אחד והוא להנות מהרכיבה.
יש אופניים מתאימים לכל אחד, לכל אופי ולכל גיל ומהר מאוד מגלים שאם יש יום רע או מרגישים קצת חרא, או כשסתם רוצים קצת להרגיש אושר וחופש. סיבוב על האופניים פותר הכל וכשהאופניים מתחילים להתגלגל, מהר מאוד, נמרח לך חיוך ילדותי על הפנים והגיל שבו התחלת לרכוב הופך להיות חסר משמעות. לעולם לא מאוחר.
מאת: צביקה ישראלי
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך