כפי שאתם יודעים, בכל עידן בספורט “חגגו” המשתמשים על קבוצות שונות של חומרים. ההיסטוריה של הספורט ושל עולם הרכיבה עמוסה בניסיונות מקוריים של המין האנושי למצוא דרכים להתעלות על מגבלות הפיזיולוגיה. ניסיונות אלה כוללים שימוש בחומרים מסוגים שונים ותהליכים שונים שעברו אדפטציות ומיסוכים במטרה להצניע את מקורם ולייעל את פעילותם. למרות היכולות הטכנולוגיות והמדעיות הבלתי מעורערות של המין האנושי, עדיין לא הגענו למצב שבו יכולת החיזוי שלנו הינה מוחלטת, ותמיד נשאר מרווח משחק ל”בלתי צפוי”. בסיפור שלנו הבלתי צפוי הזה הוא לרוב קוקטייל הרסני של מספר גורמים שחברו להם יחדיו כדי לייצר טעויות פטאליות. הכתבה שלפניכם תעסוק באלו שכבר לא עימנו.
חדשות לבקרים אנחנו עדים לוידויים של רוכבים או רוכבי-עבר על השימוש בחומרים אסורים. האחרון שאני ניתקלתי בו היה אנדראס קליר שפרש מרכיבה מקצוענית רק באפריל האחרון ומשמש כ- DS בקבוצת Garmin-Sharp. ה- USADA האשים אותו בשימוש ב- EPO במרבית שנותיו כמקצוען בין 1999-2006 והחליט להשעותו מפעילות למשך 6 חודשים ולשלול ממנו תארים שהושגו בתקופה הבעייתית (סה”כ נשללו ממנו תואר של זכייה במירוץ Gent-Wavelgem ב- 2003, מקום שני ב- Tour of Flanders ב- 2005 וזכייה בשלב 13 בוואלטה של 2007). קליר התוודה גם על שימוש בהורמון גדילה, עירויי דם וקורטיזון. קליר יצא בהתנצלות במסיבת עיתונאים ואמר:
“Along the road to the top of the sport, many years ago, I chose the wrong path, and I have been very sorry for it ever since. To everyone both in and out of cycling including my family, the fans, the sponsors, the sport I love, my peers – especially those who made the right choices – I am deeply sorry.
כמו שאמר קליר, במהלך המירוץ לפסגה הוא טעה בבחירותיו. הוא לפחות זכה להזדמנות להתוודות ולהתנצל, אולם יש די הרבה אחרים, חלקם ילדים ממש, שהשביל שבחרו התגלה כשביל חסר מוצא קטלני במקום האוטוסטרדה המיוחלת לתהילה.
אמפטמינים
במהלך שנות ה- 60 השימוש בסמים “מסייעים” / Doping הלך ותפס מקום בקהיליית הספורט ובתודעת הציבור. סטרואידים וטוסטסטרון נפוצו בענפי ספורט שונים, במיוחד אצל מרימי משקולות וגם בענפי הבייסבול והפוטבול. התקרית המשמעותית של שנות ה- 60 בהקשר ל- Doping היתה מותו הטראגי של רוכב אופניים דני בן 23 בתחרות הנג”ש באולימפיאדת רומא ב- 1960 שנקשרה דווקא לשימוש לא קונבנציונלי בתרופה. הוא גם הראשון בהיסטוריה שמותו בעת תחרות נקשר בסמים והשני שמת במהלך אולימפיאדה.
הנבחרת הדנית לאולימפיאדת רומא מנתה 4 רוכבים ביניהם Knud Enemark Jensen שלהלן יקרא ג’נסן. המרוץ התקיים ביום חם במיוחד אך הציפיות מהנבחרת היו גבוהות. בתחילת המירוץ נראה כי הקבוצה נמצאת במקום ריאלי לפודיום אך כעבור 33 ק”מ מהזינוק, אחד החברים לא היה מסוגל להמשיך ופרש. ג’נסן ושני חבריו המשיכו בלעדיו. בק”מ ה- 80 ג’נסן החל להרגיש רע ונצפה כשהוא מזגזג על הכביש. 2 חבריו תמכו בו פיזית וזה עלה להם באנרגיה רבה. הסיכוי למדליה נראה קלוש ביותר. כ- 10 ק”מ לסיום חבריו של ג’נסן הפסיקו לתמוך בו ודקות לאחר מכן הוא התרסק והפיל גם אותם. ג’נסן נפצע קשה וסבל משבר בגולגולת והובהל לחדר מיון מקומי כשהוא חסר הכרה וסובל מחום גבוה. מאוחר יותר הועבר לבית חולים גדול יותר, נותר חסר הכרה ונפטר כעבור מספר שעות.
סיבת המוות הרשמית הוכרה כמכת חום אך שמועות על שימוש בסמים החלו להתפשט במהירות. חבריו לקבוצה הכחישו כמובן. בנתיחה שלאחר המוות דווח על הימצאות שרידי מטהאמפתמינים בדמו של ג’נסן וכן על הימצאות שרידי תרופה שנקראת Roniacol – Nicotynil Alcohol.
אחד ממאמני הקבוצה הודה מאוחר יותר כי כל 4 הרוכבים קיבלו Roniacol. זוהי תרופת מרשם שהייתה נהוגה בשימוש אצל זקנים כדי לשפר את זרימת הדם והיא ידועה כמרחיבה כלי דם. המאמן טען כי התרופות הושגו כחוק אך עיתון דני מקומי התריס כי היה זה צעד לא אחראי מצד המאמן לספק את התרופה לספורטאיו.
חשוב לציין כי ב- 1960 השימוש בסמים מעוררים לא היה אסור במשחקים האולימפיים. לפני תום העשור הוציא הועד האולימפי את ההנחיות הראשונות כנגד Doping.
לאחר מותו של ג’נסן התברר גם כי היה מעורב בתקרית סמים בשנה הקודמת למשחקים האולימפיים, במסגרת אליפות העולם בהולנד, שם התמוטט חברו לקבוצה לאחר חציית קו הסיום. הוא הודה מאוחר יותר שהוא וג’נסן לקחו סמים ממריצים לפני ובמהלך המירוץ, אותם השיגו מרוכב מקצוען אחר.
אמפתמינים ונגזרותיהם הינם חומרים שמעוררים את מערכת העצבים המרכזית. במהלך שנים רבות שימשו האמפתמינים בעולם הרפואה כמדכאי תיאבון בתכניות להפחתת משקל. במלחמת העולם השנייה נהגו לוחמים לצרוך אמפתמינים כדי להילחם בעייפות ולשפר סיבולת. ידועים גם בשמם העממי “speed”, האמפתמינים מצאו את דרכם במהרה לעולם הספורט והמשתמשים דיווחו על השפעות פסיכולוגיות חיוביות כדוגמת עלייה בכושר הריכוז, שיפור ברמת הדריכות, דחיית מצבי עייפות והרגשת אופוריה, עליונות ותחרותיות. מבחינת ביצועים, מחקרים שונים הראו כי אמפתמינים עשויים לשפר מרכיבים מסויימים ביכולת האתלטית אך אין הסכמה מוחלטת בין החוקרים לגבי כל הממצאים. למרות זאת, החוקרים מסכימים פה אחד כי הסיכונים בנטילת אמפתמינים עולים בהרבה על יתרונותיהם ואחד הסיכונים הבולטים בשימוש באמפתמינים הוא המיסוך שהם יוצרים על אותות אזהרה ששולח הגוף במצבי מצוקה.
טום סימפסון והענק הלבן של פרובנס
הקורבן הלא רשמי המפורסם ביותר בעולם הרכיבה של שימוש באמפתמינים.
טום סימפסון היה אחד מרוכבי האופניים הטובים שידעה בריטניה. ב- 1956 זכה במדליית ארד באולימפיאדת סידני וב- 1959 הפך לרוכב מקצועי. ב- 1962 היה לרוכב הבריטי הראשון שזכה ללבוש את החולצה הצהובה ב- TDF למרות שהיה זה ליום אחד בלבד. ב- 1965 זכה באליפות העולם. למרבה הצער טום סימפסון יזכר בקהיליית הרוכבים לאו דווקא בזכות דרכו המטאורית לפיסגה אלא בגלל דרכו לעולם הבא שעברה ב- TDF של 1967.
היה זה יום לוהט בדרום צרפת בפתחו של השלב ה- 13 ששיאו המיועד היה בפסגתו של הוונטו המאיים. הרכיבה באותו יום מתוארת כגיהנום בהתגלמותו כאשר הטמפ’ נעה בין 40-45 מעלות (ויש הטוענים כי אף יותר). אין צורך להזכיר את פסגתו הקרחת של ה”ענק הבודד” כדי להבין שהסלעים הבוהקים שמעטרים את מורדותיו העליונים אף העצימו את החום כתוצאה מהחזרת הקרינה אל האוויר.
הנה החלק הראשון מהסדרה של ה BBC על טום סימפסון וסיפורו:
באותן שנים חוקי הטור הגבילו את חלוקת המים לרוכבים והמכסה המותרת עמדה על 4 בקבוקים לכל רוכב לכל השלב ! ביום חם שכזה כמו גם בימים אחרים לא נותר לרוכבים אלא לחפש פתרונות יצרתיים להרוויית צמאונם. במהלך השלב נהגו הרוכבים לפשוט על בתי קפה, מסעדות ובארים כדי להצטייד בנוזלים. באותו היום עצר סימפסון בתחנה שכזאת ממש למרגלות הוונטו ולגם דווקא קוניאק. היום כבר ידוע שצריכת אלכוהול גורמת להתייבשות ותצרפו למתכון גם טמפ’ קיצוניות, רוכב בעל מוטיבציה קיצונית וקורט אמפתמינים ותקבלו סכנת חיים מוחשית.
סימפסון המתודלק תקף מוקדם מאוד בטיפוס אך לא הצליח להחזיק וחבורת רוכבים עקפה אותו במהרה. סימפסון נשר לאחת מקבוצות הבריחה והמשיך לקוות לגשר אל הבורחים. הטמפ’ המשיכו לעלות במהלך הטיפוס וכשני ק”מ מהפסגה נצפה סימפסון כשהוא מזגזג על הכביש. כמייל לפני הפסגה נפל סימפסון מאופניו והסיפור הנפוץ הוא שסימפסון ביקש מהצופים שסבבו אותו:”Put me back on my bloody bikes”. לפי גרסת המכונאי שלו סימפסון רק מלמל את המילים on, on, on… והצופים עזרו לו לעלות על האופניים אך הוא התמוטט שוב כעבור כחצי ק”מ. צוות חילוץ ביצע בו החייאה בשטח וסימפסון הוטס לביה”ח כשהוא חסר הכרה ונפטר כעבור כחצי שעה.
בעקבות מותו נפתחה חקירה ובוצעה נתיחה שאחרי המוות שם נמצאו עקבות של אמפתמינים ומטהאמפתמינים בדמו. כל זאת לא היה ממצא מפתיע לאור העובדה שבחולצתו נמצאו אמפתמינים באותו היום.
החלק השני מהסדרה של ה BBC:
ולמי שרוצה לראות את הסדרה כולה, הנה הלינקים לסרטים ביוטיוב:
- https://www.youtube.com/watch?v=H3QxpHmGkYE (חלק 3)
- https://www.youtube.com/watch?v=w0XZgI7sp5s (חלק 4)
- https://www.youtube.com/watch?v=-4JuR9VjTNE (חלק 5)
- https://www.youtube.com/watch?v=m21PA7cNfWc (חלק 6)
עירויי דם ו EPO
לפני תחילת היצור המסחרי של הורמון ה- EPO הייתה נהוגה שיטה של עירויי דם שבבסיסה עומד העיקרון שהגוף מפצה על אובדן הדם שהוצא על ידי יצור דם חדש. בעיתוי מחושב מראש (לפני תחרות חשובה למשל), מוחזר הדם שהוצא אל גוף הספורטאי ליצירת מצב של נפח דם מוגדל שמקנה נשיאת חמצן משופרת. עם תחילת יצור ה- EPO ואישורו על ידי ה- FDA לשימוש בחולי כליות כרוניים, תהליך הגדלת נפח הדם נעשה פשוט וידידותי למשתמש, ללא צורך בעירויים, שקיות ואחסנה, פשוט זריקה קטנה שמעודדת יצור כדוריות דם אדומות.
הסכנה העיקרית בשימוש ב- EPO טמונה בהגדלת צמיגות נוזל הדם. הדם שלנו מורכב מתאי דם ומפלזמה (מים, חלבונים ועוד). האחוז שתופסים תאי הדם מכלל נפח הדם נקרא המטוקריט.
המטוקריט נמוך = דם דליל
המטוקריט גבוה = דם צמיג/סמיך
מעל אחוז צמיגות מסויים יכול הדם לסתום נימים. אם זה קורה במוח זה גורם לשבץ, אם זה קורה בלב תיגרם התקפת לב.
השימוש ב- EPO מסוכן ביותר לספורטאי סיבולת, שהם בד”כ יותר עמידים להתייבשות. הגוף שלהם סיגל מספר מנגנונים לכך וביניהם אגירת מים במנוחה. בשעת מאמץ גבוה, נוזל הדם מאבד מים וההמטוקריט עולה. אם הספורטאי התחיל עם המטוקריט גבוה (בעקבות עירוי או שימוש ב- EPO) במצב של פעילות מאומצת, ההמטוקריט יכול להגיע לרמות קריטיות.
סכנות נוספות של EPO כוללות מוות פתאומי בשינה וכן מצב שבו הגוף מייצר נוגדנים כנגד החומר, מה שגורם לאנמיה.
בשלהי שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 ארעו לא פחות מ- 18 מקרי מוות תמוהים ובלתי מוסברים של רוכבים הולנדים ובלגים מקצוענים וצעירים. חייבים להדגיש כי אין עדויות ישירות לכך שגורם המוות הוא השימוש בסמים אך אי אפשר להתעלם מכמות המקרים והעובדה שרוב המתים היו צעירים בשנות ה- 20 לחייהם.
רופאים מה- British Heart Foundation תומכים בדעה שפעילות ספורטיבית עצימה אצל ספורטאים מקצועיים אינה בעלת סבירות גבוהה לגרום להתקפי לב מה גם שהלב ידוע כשריר אדפטיבי ביותר. השימוש ב- EPO והגדלת צמיגות הדם עלולים לגרום לכשל בפעילות הלב ולהתקף לב ולכן רוב מקרי המוות הללו נקשרו (גם אם לא באופן רשמי) לשימוש הנפוץ ב- EPO.
בהקשר ל- 18 מקרי המוות שארעו בשלהי שנות ה- 80 וראשית שנות ה- 90 טוען ד”ר רנדי אייכנר
“There is no absolute proof, but there’s so much smoke that most of us are convinced,” said Dr. Randy Eichner, chief of hematology at the University of Oklahoma. “You just don’t get 18 deaths in 4 years, mysteriously, with 10 of them attributed to cardiac problems.”
אחד מ- 18 הרוכבים שנפטרו היה Johannes Draaijer רוכב הולנדי בן 27. הוא נפטר בשנתו מארוע לב מספר ימים לאחר השלמת מרוץ באיטליה. רופא שבדק אותו לפני המרוץ הכריז עליו ככשיר לרכיבה ונתיחה שלאחר המוות לא העלתה ממצאים לגבי סיבת המוות. בראיון טלויזיה שנערך מספר ימים לאחר מותו, סיפרה אשתו כי Johannes השתמש ב- EPO וכי היא מקווה כי מותו ישמש תמרור אזהרה למשתמשים האחרים.
גם בראשית שנות ה- 2000 דווחו מספר מקרי מוות תמוהים של רוכבים צעירים
- 3.6.2003 רוכב צרפתי בן 23 Fabrice Salanson נמצא מת במיטתו על ידי שותפו לחדר Sylvian Chavanel לפני תחילת השלב השני של הטור של גרמניה ב- 2003.
- 11.1.2003 Denis Zanette, ספרינטר שהתמוטט במהלך ביקור אצל רופא שיניים. הוא נמצא ברשימה של רוכבים שאצלם נמצאו חומרים אסורים במהלך הג’ירו של 2001.
- 2004 רוכב בלגי בן 21 מת מהתקף לב
- 5.5.2003 Marco Ceriani רוכב צעיר בן 16 שחטף התקף לב במהלך מרוץ. אושפז בבית חולים במצב צמח ולא התאושש.
- 15.2.2004 Johan Sermon רוכב בלגי בן 21 שמת בשנתו מהתקף לב. מעדויות שנאספו עולה כי הלך לישון מוקדם לאחר אימון קשה של 8 שעות.
עדות מזעזעת בהקשר להתנהלות הרוכבים בתקופה בה היה נפוץ מאוד השימוש ב- EPO מופיעה בספרו של מאט רנדל על מותו של מרקו פנטאני. שם מוזכר כי לפני שנת הלילה, הרוכבים היו מכוונים את מדי הדופק שלהם להתריע על ירידה מעבר לרמה מסויימת של הדופק שלהם. עם הישמע ההתראה היו הרוכבים קמים ועולים על הטריינר ל- 10 דקות על מנת לשמור על זרימת דם תקינה…
וכדי לסיים את הכתבה העצובה הזו אשתמש בקצת נאיביות ואומר שהרבה יותר קל לכעוס, לבקר ולהוקיע את אלה שפשעו, התוודו אך נשארו בעולמנו ומאוד קשה לעשות כן עם אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר ואיבדו את חייהם. לעניות דעתי כל הרוכבים שהשתמשו (גם החיים וגם המתים) היו ספורטאים בנשמתם אבל האהבה ואולי כזו שהפכה לתאווה (לניצחון) פשוט הביאו אותם למקום שאסור להגיע אליו. ואם אמשיך עם הנאיביות לעוד רגע אז אני מקווה מאוד שלא ברגעים אלה ממש באיזו מעבדת פיזיולוגיה עלומה מפתחים את החומר הבא שבעתיד הלא רחוק יחזיר כמה גביעים לארונות מארגני המירוצים וכולי תקוה שלא יהיו עוד רוכבים שיזכו לארון משל עצמם בטרם עת…
רשימת ספרות:
http://news.bbc.co.uk/sport2/hi/other_sports/cycling/3495967.stm
Rosen, D.M. (2008). DOPE. A history of performance in sports from the nineteenth century to today. Praeger Publishers. USA.
Wilmore, J.H., Costill, D.L and Kenney, W.L. (2008). Physiology of sport and exercise. Human Kinetics. USA.
