בתאריך 17/3/16 הודיעה חברת SRAM העולמית, כי המעביר הקדמי מיותר… ההודעה הדרמטית באה לאחר רצף חידושים המביא איתו גם גל שמועות לגבי מה שצופן לנו העתיד. מגזין סינגלטרק כתב שהם הצהירו כי יפסיקו לייצר מעבירים קדמיים באופני הרים. אז מה קורה שם בתעשיית התחביב הכל כך אהוב שלנו ואיך (אולי) זה ישפיע על הכיס שלנו?
שלא תבינו אותי לא נכון, כחובב גאדג’טים טכנולוגיים בכלל ובאופניים בפרט, אני רץ ומקליק מייד על כל פרסום של טכנולוגיה או מוצר חדש וקורא לפרטים. למה? אני חושב שיש קונצזוס מסויים שמעבר להתבגרות שלנו כרוכבים, כל הפיתוחים בשנים האחרונות הפכו אותנו למהירים יותר על השבילים, או שזה משפר את החוויה בהיבטים אחרים.
מאת: מאור רביב
צילום: יוג’ין לויט, עופר עברי, גיל ליסוביץ’
** הבהרה: כל הכתוב בכתבה הינה דעתו של הכותב – קוראינו מוזמנים כמובן להביע את דעתם בתגובות לפוסט הזה בעמוד הפייסבוק שלנו **
לטעמי היו שלוש פסגות טכנולוגיות שעשו שינויים גדולים ולטובה מתחילת שנות האלפיים:
- גלגלי ה29 אינץ – אין ספק שהגלגלים הגדולים התפרסו לכל רוחב קשת רכיבת השטח. אם בהתחלה היו מזוהים עם אופני XC ומרתונים הרי שהיום גם חברות כמו EVIL, שסלדו לחלוטין מהפורמט הגדול, מייצרים אופניים גם לרוכב האגרסיבי מאוד, ואפילו דלפו להן כמה תמונות לרשת של ניסויים שונים ומשונים של אופני דאונהיל בעלי גלגלי 29 אינץ’.
- מוט האוכף המתכוונן הפך לפריט חובה כמעט בכל אופני הרים לרכיבה טכנית. אני לא אשכח את הפעם הראשונה בה לפני ירידה לא הייתי צריך לעצור את הרכיבה, להוריד את מוט האוכף באופן ידני ובסיומה להרים את המוט חזרה. היכולת לשנות את גובה האוכף בלחיצת כפתור, לאפשר רכיבה רצופה, מבלי להתפשר על הנוחות הרגישה כשחרור ציפור מכלובה. המוט המתכוונן מתחיל גם לטפטף לעולם הXC יבבן המשקל וחובב המוטות הקשיחים.
- מערכות 11 ההילוכים היו הפיסגה האחרונה בעיניי משום שהן שינו את החשיבה ליחסי העברת הילוכים. רכיבה עם גלגל שיניים בודד על הקראנק כבר קיימת שנים ארוכות בעולם הדאונהיל אך נכנסה לעולם השבילים והאול מאונטיין מאוחר יותר. קיימים יתרונות לרכיבה עם גלגל שיניים בודד על הקראנק שבעיקר מסתכמים בכך שאנו סובלים מפחות נפילות שרשרת מגלגל השיניים הקידמי, אך בעבר הויתור על המעביר הקידמי יצר מצב שבו אנחנו עובדים קשה יותר בכדי להגיע למעלה ההר. מערכת ה11 הוסיפה לנו גלגל שיניים בקסטה בגודל גדול במיוחד, שגורם לנו לשכוח שהיה פעם דבר כזה מעביר קדמי, כמובן מבלי להתפשר גם על ההילוכים המהירים.
מתוך מבחן ה Anthem 27.5- במקור מרתון, ועם גלגלי 27.5 הפכו לאופני מרתון-שבילים
אבל מה קורה בהמשך?
עד כאן הכל טוב ויפה ואני באמת יכול להגיד בלב שלם שישנם פיתוחים שעשו לנו טוב, אפילו אם הם עלו לנו לא מעט כסף. העניין הוא השלב הבא.
לאחרונה ישנה תחושה של רצף פיתוחים מהיר מדי לכל מיני טכנולוגיות וסטנדרטים חדשים. אתחיל בהופעת גלגלי ה27.5 בשוק. הפיתוח הזה יצא לעולם מתוך רעיון של שילוב שני העולמות של 26 ו 29 – דהיינו יתרון של קוטר גלגלים גדולים יותר מגלגלי ה26 אינץ’ (שלמדנו להעריך ב29) עם יכולות תמרון דומות ל26. מהר מאוד רוב חברות האופניים הפסיקו לייצר דגמים בעלי גלגלי 26 אינץ’ מה שפגע קשות בשוק היד שנייה. הגדילה לעשות חברת Giant שהחליטה להתמקד בסטנדרד כאסטרטגיה מובילה (למבחן אנת’ם 27.5 של Giant). כולנו מכירים את החבר שהשקיע סכומים אסטרונומיים באופני ה26 שלו ועד היום מתבייש לספר באיזה סכום כסף מכר אותם בכדי לשדרג לאופניים מעודכנים עם הגלגלים החדשים.
מבלי לבזבז יותר מדי זמן הגיחו מידות ה”פלוס” החדשות. כלומר גלגלי 29/27.5 עם צמיגים מוגדלים. עם ההשקות חברות האופניים התקשו מעט להסביר למה יועדו הצמיגים המנופחים ומה ההיתרונות שלהם. לאחר התעשתות קלה הגדירו את הגלגלים החדשים כ”סגנון רכיבת שבילים שונה” ו – Bikepacking. לא משכנע, כאילו היה צריך להוציא מוצר חדש רק כי צריך. בראייה צרה על השוק הישראלי אין נהירה על הטרנד החדש, אולי בגלל שרובנו לוחמי סופ”ש ופחות חוצי ישראל על אופניים. אינני מאמין שתעשיית האופניים תזניח את ההרפתקאה של גלגלי הפלוס אך רק הזמן יגיד אם העסק הזה הפך לרווחי, בצורה של עוד דגמים חדשים שיצאו לשוק בעתיד. (למבחן אופני 27.5+ בבייקפאנל: רוקי מאונטיין שרפה, לחצו פה)
חידוש נוסף שיצא רק לפני שנה הוא סטנדרט צירים החדש הנקרא Boost שמגדיל את רוחב הצירים של האופניים מ142 מ”מ בציר האחורי אל 148 מ”מ ו110 מ”מ במקום 100מ”מ בציר הקידמי. הסטנדרט החדש עוזר לייצר גלגלים קשיחים יותר, מרווח צמיגים ובוץ גדול יותר, לקצר תומכות שרשרת ומסייע להקשיח צדית את השלדה. המהלך המפתיע האחרון כנראה בא כצעד מקדים לבשורה חדשה שהגיע מהר ממה שחשבנו – כשכתבתי את השפיץ סראם עוד לא הכריזו, ואז (אולי בגלל ההודעה של Oneup – עוד בהמשך) זה יצא: מערכות 12 הילוכים מסראם – כעת מערכות ה 11 יהיו מיושנות? נוצר מצב שאנשים שמתלבטים היום האם לקנות אופניים – כבר מעדיפים דגמים עם בוסט או עוצרים קנייה של דגמי 2016 ללא ה Boost. (למבחן הניינר רוקט – אופני מרתון עם Boost).
מתוך מבחן השרפה – צמיגים שמנמנים וייעוד לבייקפאקינג
בחזרה לפרולוג, למעביר הקדמי ונבואת הזעם הפרטית שלי
ההכרזה על מערכת 12 והפסקת הייצור של מעבירים קדמיים ע”י SRAM מושך לאותו כיוון של ניסיון יצירת סטנדרט חדש. מנגד עומדת שימנו שכן דוחפת ומפתחת את המעבירים הקידמיים שלה לרמה, שפעם הייתה נשמעת כמו מדע בדיוני, בצורת מערכות אלקטרוניות עם העברה אוטומטית המבטלת את השיפטר.
ההכרזה של SRAM שמה אותה במצב קיצוני מול השוק, ומול יריבתה הגדולה Shimano. יש שיגידו שזה צעד אמיץ מאוד מצידה של סראם, אבל יכול להיות גם שהנהנית העיקרית תהייה Shimano כיוון שהיא תהייה היחידה שתמלא אחר הצורך בשתי פלאטות מלפנים. אפשר גם להזכר בעובדה ששימנו אימצה את הקו שהובילה סראם בשוק שהיתה הראשונה להשיק מערכות 11 הילוכים וקלאטץ’. האם יתכן ששימנו תוותר גם היא על המעביר הקדמי? אחרי ששמה פוקוס על היתרון של המערכת החשמלית מלפנים ופתרה את ההעברה הידנית בפלאטה?
בכל מקרה חובבי Shimano לא ישארו מאחור כאשר המגמה של הרחבת הטווח של הקסטה האחורית נמשכת גם באמצעות חברות חיצוניות – חברת OneUp כבר הציגה קיט 10-50 לשימנו. תוספת של גלגל השיניים ה 12 ימשיך את המגמה עוד יותר. תוך כדי שאנחנו כותבים את השורות האלה סראם מוציאה הכרזה חדשה: הכירו את SRAM XX1 & X01 Eagle 12spd – מערכת שתתמוך ב 12 עם טווח של 10-50…
לא מזמן פגשתי בשבילים את מושיק, איש חביב ורוכב וותיק אשר רכש לעצמו אופניים חדשים ויוקרתיים עם מיטב הטכנולוגייה העדכנית. שמתי לב במהלך שיחתנו כי מושיק רוכב עם מעביר קדמי. שאלתי את מושיק בפליאה מדוע אינו רכש לעצמו את אחת ממערכות 11 הילוכים ללא המעביר הקידמי וזה ענה לי בפשטות שכרוכב וותיק הוא רגיל לרכב בצורה הזו ולמרות החסרונות קיימים גם יתרונות מבחינתו. לאחר שניפרדנו חשבתי לעצמי כי דעתו של מושיק אומנם מיושנת מבחינתי אך מקובלת לחלוטין.
רוכש ומתעצבן. כותב המאמר מדגמן עוד קצת ציוד בחולות
אז נכון, רוב החידושים באמת משפרים לנו את חווית הרכיבה. ומי אני, שאוהב את הקידמה לא אברך על כך, אך בסופו של דבר יש לי תחושה אישית שתעשיית האופניים מכניסה אותנו לסחרור בקצב מהיר מדי של חידושים ועדכונים, כמעין אסטרטגיה של בלבל את האויב – שבמקרה הזה הוא אנחנו הרוכבים.
הקצב המהיר הזה פוגע בעיקר בשוק האופניים המשומשים משום שערך אופניים עם סטנדרטים לא עדכניים רק יורד ללא קשר לשנת הייצור ובקצב מהיר ממה שהיינו רגילים בעבר. קיים צד נוסף שאינו נגלה לנו הצרכנים: כל חידוש שיוצא לשוק גורם לירידת ערך מלאי האופניים והרכיבים במחסני המשווקים, מה שיצר נזק כלכלי עצום בשל מכירתם ברווחיות שונה מזו שהתכוננו אליה. נכון, לנו הצרכנים זה רווחי וכדאי אבל העדר רווחים אומר שיש צורך ליצירתם במקום אחר וכאן שוב אנו נפגעים.
אני מניח שחלקכם או רובכם, קוראינו היקרים, כבר הבינו את המצב עוד לפני כתיבת טור זה ועדיין ישנם רגשות מעורבים לגביו. כל מה שנותר לאמר הוא: לכי לעזאזל תעשיית האופניים! (אומר את המשפט בעודי מגהץ את הכרטיס על מגן ברך חדש שיצא בצבע תואם לאופניים).
