בעקבות הקריאה לפתוח את האפשרות לקיים ספורט היחידני בישראל, ביצענו בדיקה של התקנות של ישראל לעומת מדינות אחרות בעולם. מה מותר ומה אסור לאזרחים במדינות אחרות?
פורסם לראשונה באתר הכושר, תזונה ובריאות: fitpanel.co.il
מאת: דמיטרי רובינשטיין
בישראל
תקנות משרד הבריאות משתנות כל הזמן. בעת כתיבת הכתבה העיסוק בספורט מחוץ לכותלי הבית אף שאינו מוזכר בהוראות, אסור. יש את אלה שלוקחים סיכון בקנס וממשיכים באזורים ריקים מאוכלוסיה, ויש אחרים שמנסים להגביל את עצמם לרדיוס 100 מטר מהבית.
מסילות ריצה וטריינרים לאופניים אזלו מהמלאי בימים הראשונים של הסגר. מה נשאר למי שלא הצטייד בזמן? לרוץ מסביב לספה בסלון, לעשות פילאטיס או יוגה דרך זום, ולחלום על ימים טובים יותר, בעבר ובעתיד.
לחצו פה לקבל את הכתבות שלנו בערוץ הטלגרם!
בתחילת המשבר בסין
אם חשבנו שהתקנות שלנו מחמירות, אז מזל שאיננו נשלטים על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. מרבית האוכלוסייה העירונית של סין מתגוררת בשכונות מגורים מגודרות. בחודשים הראשונים של המגיפה שכונות אלה היו סגורות, והיציאה מהן התאפשרה רק בימים מסוימים, ורק מסיבות מוצדקות וספורט איננו נכלל בהן. כך שמענו לראשונה על אנשים שהשלימו מרתונים בתוך סלון ביתם. להזכיר, על אף שסין הייתה המדינה הראשונה שהוכתה על ידי המגיפה, הצליחו הסינים להשתלט על הפגע בתוך כחודשיים, ומספר המתים מהתסביכים של הנגיף, אפילו שהיה נראה משמעותי בזמנו, התגמד לעומת זה בארצות כגון איטליה וספרד.
צ’כיה מאפשרת ריצה וספורט
בקצה אחר של הסקאלה נמצא את צ’כיה, שם פירסמו הוראות מפורטות מאוד, המגדירות במדויק מה מותר ומה אסור מבחינת העיסוק בספורט – ולא מעט מותר. למשל, ההוראות מאפשרות ריצות ועיסוקי ספורט אחרים במרחבים הפתוחים או במצבים בהם הספורטאים מופרדים על ידי מחסום כלשהו (כגון רשת טניס) ללא הגבלה, ובמצבים בהם אין מנוס מקרבה, יש צורך להשתמש במסכת פנים. על אף זאת, נראה שהצ’כים מצליחים למנוע את ההתפשטות ההמונית של המגיפה: במדינה של 10 מיליון תושבים מספר הנדבקים החדשים אף פעם לא עלה על 350 ליום, וכרגע עומד על כ-160 ליום.
בריטניה: מותר ספורט פעם אחת ביום
האנגלים נוקטים בגישה שונה במקצת, ומאפשרים עיסוק בספורט מחוץ לבית, אבל רק פעם אחת ביום. מותר לרוץ, לרכב או ללכת, לבד או עם בני המשפחה. כל זה רק בקרבת הבית: גם אם השביל האהוב עליכם נמצא במרחק של רבע שעה נסיעה, הוא יצטרך לחכות. כידוע, מצבה של בריטניה מבחינת מיגור המגיפה אינו מעודד: כ-5,000 חולים חדשים מתווספים כל יום, וקצב ההדבקה רק עולה.
באוסטריה מאפשרים ספורט יחידני ומשפחתי
כך גם המצב באוסטריה, שם מבינים, ככל הנראה, את החשיבות של הספורט להישרדות מתמשכת במצב המשבר, ומאפשרים ריצה, הליכה ורכיבה – כל עוד עושים זאת לבד, או בחברת בני הבית. קצב ההדבקה באוסטרי מתמתן מזה כשבוע וחצי, ועומד כרגע על כ-250 מקרים ביום.
קנדה ואוסטרליה: ספורט יחידני ומשפחתי מותר
למרות שקנדה היא מדינה עם צפיפות האוכלוסין מהנמוכות בעולם, התקנות גם שם אוסרות על השימוש בפארקים ומגרשי ספורט, אבל, שוב, מאפשרים ריצה או רכיבה בליווי בני הבית. כך גם המצב באוסטרליה. מהסתכלות על הגרפים של מספר הנדבקים נראה שאוסטרליה עברה את הפיק של המגיפה, וקנדה אולי קרובה לעבור אותו.
רוסיה – עוצר כללי סביב מוסקבה
המדינה המחולקת למחוזות אוטונומיים על הנייר, נזכרה באופי הפדרטיבי של הממשל, והטילה את המשימה של התמודדות עם הנגיף על ראשי המחוזות. המחוז צפוף האוכלוסין והמאוכלס ביותר הוא זה שמכיל את מוסקבה הבירה, שם הוטל על האוכלוסיה עוצר כללי. וכל יציאה מהבית לצרכי העיסוק בספורט אסורה בתכלית האיסור. קשה להבין את השפעת האמצעים הדרקוניים הללו על התקדמות המגיפה, שכן רוסיה ככל הנראה מפגרת אחרי מדינות מפותחות רבות מבחינת מספר ואיכות הבדיקות שהיא מבצעת, וגם יש ספק באמינות הנתונים שמספק הממשל, אבל למרות כל זאת נראה שהמחלה מכה קשות ברוסיה, עם קצב ההדבקה שהולך וגדל בשבועות האחרונים, ודיווחים קשים מהשטח.
ארצות הברית
אין מדיניות אחת משותפת אלא כל מדינה, ולפעמים כל מחוז מסגל דרישות משלו. ברוב המדינות (42 נכון לרגע כתיבת כתבה זו) פורסמו הנחיות הקרויות shelter in place, או stay at home שדורשות מהתושבים להימנע מיציאה החוצה שלא לצורך חיוני. אבל הפרשנות של מה נכלל במקרים חיוניים משתנה ממקום למקום, ולפעמים כוללת עיסוק בספורט ולפעמים לא. מה גם, ברוב המקומות ההוראה להישאר בבית היא בגדר המלצה, ואין עליה שום אכיפה רשמית. דוגמאות:
בניו-יורק ופנסילבניה – בעיקרון יש מדיניות של stay home וsocial distancing. ממליצים לצאת מהבית רק כשצריך. מותר להתאוור בחוץ, ללכת, לרוץ, לרכוב, לרכוב על סוסים, לא בקבוצות ולשמור מרחק של 6 פיט (2 מטר). לא ממש אוכפים את זה. ערים גדולות סוגרות רחובות לתנועת מכוניות שיהיה לאנשים יותר מקום לשמור מרחק. פארקים גדולים סגורים לcamping והחניונים סגורים. השבילים פתוחים אבל אסור קבוצות. עסקים לא חיוניים סגורים. חניות אופניים בפנסילבניה זה עסק חיוני אז הם פתוחים כי אנשים רוכבים לעבודה.
במדינת וושינגטון – המדינה הזו היתה אחד המוקדים המוקדמים של המגיפה בתוך גבולות ארצות הברית, שם סגורים כל הפארקים ואתרי הסקי, אבל הריצה והרכיבה ברחובות והכבישים מותרת, ללא הגבלות.
במדינת קולורדו – פה כמעט ואין מגבלות על העיסוק בספורט, ואפילו הפארקים והשבילים פתוחים.
במינסוטה – המדינה הקפואה על גבול קנדה הגיבה מהר עם סגר כללי ללא מערכת חינוך, רק עסקים חיוניים ועבודה מהבית בשאר, בדומה לישראל. אולם בשונה מישראל הספורט מותר: האזרחים הולכים, מטיילים הולכים ורוכבים באופן יחידני.
איחוד האמירויות
קרוב יותר לאיזורנו נקטו ביוזמה מעניינת: שם התרחש ב-10 לאפריל, המרתון הוירטואלי הביתי הראשון. המשתתפים אמורים לקבוע לעצמם מסלול ריצה בתוך הבית, להפעיל את שעון הספורט שלהם, ולהתחיל לרוץ. יש פרסים למנצחים! לא צוין בכתבה האם יש גם פרסים לבני הבית שייאלצו לסבול שעות של ריצה על הראש שלהם.
איטליה- אין איסור יש בקשה
המדינה שבה הכה הנגיף קשות ומאיימים עלינו שנהייה כמותה אם לא נזהר: כמעט 19 אלף בני אדם נפטרו מהמחלה, וקצב ההדבקה נשאר גבוה, אפילו שהחל להתמתן בשבועות האחרונים. פה נטל המאבק נפל על השלטונות המקומיים. ראש העיר של דליה פנה אל התושבים בקריאה נואשת להישאר בבית: “אני חובב ריצה מזה 20 שנים. יש אולי 20 רצים קבועים בעיר שלנו. ודווקא עכשיו פתאום כולם הפכו אצנים? לאן אתם רצים? למה? תישארו בבית!”. על אף המצב הקשה וההפצרות ההולכות ונשנות מצד הרשויות להפסיק בריצה, אין איסור רשמי לצאת לריצות מחוץ לבית.
ספרד
מדינה נוספת שחטפה מכה קשה ואף עקפה את איטליה, שם ההחמרות הובילו לסגירה מוחלטת בדומה לישראל (לשם השוואה: בנקודת זמן של שבוע שעבר – בספרד היו 344 מתים למליון תושבים בעת שבישראל היו 11).
בלגיה: מותר להתאמן בקרבת הבית
כפי שראינו, ישנם מקומות שבהם ההגבלות מוגדרות היטב, אבל ישנם מצבים בהם המשטרה, שאמורה לאכוף את המגבלות, לא יודעת איך לעשות זאת. כך לדוגמה בבלגיה ההוראות מחייבות להתאמן “בקרבת הבית”, אבל לא מציינות את המשמעות המדויקת של הגדרה זו, והרי המרחק הוא בעין הרץ או הרוכב.
בצרפת הספורט היחידי שמותר זה ריצה.
מספר לנו ראובן שאול ממורזין: “אסור להתרחק יותר מקילומטר מהבית ואסור לעלות יותר מ100 מטר גובה (בהרים). בנוסף מותר לצאת מהבית עד שעה ביום. בפריז מותר לרוץ רק בערב. אני נמצא במורזין וכל היום מסתובבים שוטרים לבדוק ששומרים על הכללים. הם עושים מארבים בהרים ומטיסים רחפן כדי לאכוף את זה. אתה חייב לחתום על אישור כל פעם שאתה יוצא מהבית”.
לסיכום
מצטייר הרושם שחומרת הכללים אינה כלל הביטוי למחשבה עמוקה מצד מקבלי ההחלטות, אלא ביטוי של היחס שלהם כלפי החשיבות של הספורט ההמוני. היכן שיש הבנה עמוקה לחשיבות של עיסוק זה לבריאות הנפשית והפיזית של האוכלוסיה, ההוראות הן מפורטות מאוד, ולרוב מתירניות, היכן שאין – ההוראות לוקות בחסר, או מחמירות שלא לצורך. לדאבוני, ישראל נופלת בקטגוריה האחרונה.
- ברוב המדינות – מתאפשר ספורט יחידני ללא קשר למצב המגפה
- כל מדינה, ולפעמים אף כל מחוז והכללים שלו, וחומרת האכיפה שלו, המשתנה מחוסר אכיפה מוחלט ועד קנסות כבדים.
- נראה גם שאין כל כך עדות לכך שהכללים המחמירים בנושא הספורט מביאים איתם הצלחה: מוסקבה למשל, על אף האיסור המוחלט, נראית במצב לא מזהיר כל כך.
היה רצוי שמקבלי ההחלטות יעשו חושבין, וישנו את ההוראות בצורה, שתמשיך למנוע התפשטות המגיפה, ואם זאת לא תמנע את העיסוק בספורט.
