מה אפשר ללמוד על אופניים מווינסטון צ’רצ’יל?

מה אפשר ללמוד על אופניים מווינסטון צ’רצ’יל המדינאי האגדי ואחד מהקופירייטרים המוצלחים של העידן המודרני? לא מעט בכתבה הבאה:

מאת: אהרן אריאל לביא

התחביב כתרופה

מי לא שמע על ווינסטון צ’רצ’יל? המדינאי האגדי שהנהיג את בריטניה במלחמת העולם השנייה, הוכיח כושר עמידות בלתי-רגיל וסלל את הדרך לנצחון בעלות הברית על מדינות הציר (גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית). חלקנו גם יודעים שלמרות הצלחתו הוא הודח מתפקידו לאחר מכן, בדומה לבן-גוריון בשעתו, ורבים מכירים את המשפט האלמותי שלו על חיל האוויר המלכותי: “מעולם לא היו חייבים רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך”.

אך מי זוכר שהוא גם היה צייר? לא זוכרים את זה כי זה היה עבורו “רק” תחביב, אבל במאמר ססגוני ומשעשע הוא כותב על מהותו של התחביב, ובפראפרזה קלה הדברים יכולים לשפוך אור חדש ונחמד על התחביב של כולנו: אופניים. 

אז ככה, פעם פעם לפני שנים רבות צ’רצ’יל היה בכלל שר הימיה הבריטי. זה נשמע כמו מדריך זוטר בתנועת נוער אבל הוא בעצם פיקד על הצי המלכותי הבריטי. הוא הודח מתפקידו לפני מלחמת העולם הראשונה בעקבות הכשלון בקרב גליפולי. הוא נותר חבר בקבינט לאחר מכן, אך ללא השפעה ממשית, ובשל עודף זמן פנוי מצא לעצמו תחביב חדש: ציור. בשנת 1922 הוא פרסם מאמר אודות כך, הנקרא בפשטות: “הציור כתחביב”.

“תרופות רבות מוצעות כמזור לדאגה ולמתיחות-יתר”, כותב צ’רצ’יל, ומוסיף שהמפתח להתמודדות עם מצב זה הנו השינוי. אין זה מספיק לתת מנוחה לשרירים המנטליים העייפים, שכן מח שרגיל לדאוג בשעות העבודה ימשיך לדאוג גם בשעות המנוחה. צריך לתת לו משהו אחר לעסוק בו. כדי להיות מאושר, טוען צ’רצ’יל, צריך אדם שיהיו לו שניים-שלושה תחביבים אמיתיים לפחות. “אין טעם לעשות את מה שאוהבים”, הוא אומר, “צריך לאהוב את מה שעושים”. 

הפקת הנאה 

“איני מתיימר להסביר כיצד לצייר”, כותב צ’רצ’יל, “אלא רק כיצד להפיק מכך הנאה”. את אותו הדבר אני חושב שניתן לומר על תחביבנו, רכיבת אופניים. זה לא שאין מה ללמוד על אופניים, יש המון מה ללמוד, אך הרוכב החובב שבאמת מפיק מזה את מירב התועלת אינו המומחה לטכניקה מספר אחת בארץ, רוכב הכביש המהיר ביותר או פעלולן אופני הרחוב. גם אלו נהנים, ללא ספק, אבל זה לא המדד הקובע, אלא היכולת שלנו לגלות “עולם חדש ומופלא” שנמצא בהישג ידינו. 

תכלית התחביב

“אפילו בגיל מתקדם כארבעים”, הוא אומר (שוב, כנראה, ברוח התקופה בה אנשים הלכו לעולמם כבר בגיל 60 בממוצע), “חבל מאוד יהיה לשרך רגליים או לדשדש בשעות הפנאי במשחק גולף או ברידג’, בבטלה, בשוטטות, בהעברת משקל מרגל לרגל, בתהייה מה לעשות לכל הרוחות”. כאן נוגע צ’רצ’יל באחד המאפיינים המהותיים של התחביב: תחביב איננו בטלה או עיסוק סתמי כדי להעביר את הזמן, נהפוך הוא. לתחביב יש תכלית, מטרה, עולם שלם של ידע, התקדמות והתפתחות. ללא זה, השעמום יחזור מהר מאוד, ואיתו הדכאון והכבדות. 

תחביב כשלנו מביא איתו גם תועלות נוספות, כגון הטיול והיציאה למרחב, אותם מזכיר גם צ’רצ’יל בהקשר של ציור – הוא הרבה לצייר גנים ונופים ולכן ממילא יצא לטייל הרבה בשביל הציור. הוא אף מזכיר את ארץ ישראל בתור אחד המקומות שהיה רוצה לבקר בהם ולצייר אותם, “ארץ שיופייה נדיר – יופי של טורקיז ולשם, הראוי בהחלט לטיפולם של אמנים אמיתיים, ומעולם לא צוייר כפי שראוי לו”. 

התעוזה

כמה מילים עבור מי שקורא את המאמר הזה ואולי דווקא טרם נשבה בקסמי רכיבת האופניים. אני יכול להניח שאת או אתה שואלים את עצמכם כרגע איך אפשר בכלל להיכנס לזה? ובפרט בגיל מתקדם כארבעים, או חמישים או שבעים? הרי דווקא משום שתחביב אמיתי איננו העברת זמן סתמית כגון משחק ברידג’ (או שש-בש, בהקשר הישראלי), אלא משהו שדורש רצינות והשקעה אולי זה לא מתאים לכל אחד?

בהקשר זה, כותב צ’רצ’יל, נדרשת פשוט תעוזה. “אין די זמן לגישה השקולה”, הוא כותב. שנים של אימונים יסודיים ומפרכים נועדו למי שמשחר נעוריהם נמשכו לזה ומסוגלים להפוך את הציור, או הרכיבה, לייעוד מרכזי בחייהם. “אל לנו להיות שאפתניים מדי” הוא כותב, “איננו יכולים לייחל ליצירות מופת. די לנו בסיבוב מהנה בקופסת צבעים. ולשם כך לא נחוצה לנו אלא תעוזה”. 

גם אני לפעמים חשבתי לנטוש את התחום, בייחוד אחרי עוד סרטון של דני מקסקיל מבצע דברים שאינם אנושיים בכלל שברור לי שלעולם לא אצליח לבצע, אבל אז אתה קורא קצת ומבין שכדי להגיע לזה הוא מתאמן כמה שעות ביום כבר 15 שנה. זה המקצוע שלו. מי שמייחל להיות רוכב מופת כמו מקסקיל, או שורה ארוכה של רוכבי-על אחרים מהיוטיוב, צפוי ככל הנראה להתאכזב ובפרט אם כבר עבר את הגיל המתקדם ארבעים. זה לא אומר שאין לאיפה להתקדם, יש מרחב התקדמות אינסופי, אך מצד שני די לנו בסיבוב מהנה באופניים והתקדמות הדרגתית, ולשם כך לא נחוצה לנו אלא תעוזה. 

דבר אחד שלא נלמד מצ’רצ’יל

צ’רצ’יל עצמו העביר ביקורת על “ענפי ספורט נמרצים” בתור תחביב (מה שהיום היה נקרא, כנראה, Endurance Sports) מכיוון שהם גורמים עייפות ממושכת, מחלישים את השרירים וגורמים לאובדן זריזות הידיים והרגליים. אני יכול רק להניח שהידע המוגבל של תקופתו (לפני כמאה שנה!) בדבר פעילות גופנית, תזונה והתאוששות אכן הוביל לכך שעיסוק בספורט גרם לפירוק הגוף במקום לבנייתו. היום אנחנו יודעים שההיפך הוא הנכון: עיסוק מתמיד (ונכון ומאוזן) בספורט משפר דרמטית את כל תפקודי הגוף, מחזק את השרירים, משפר את הזריזות ואף תורם ליכולות המנטליות והקוגניטיביות. 

את המאמר המקורי של צ’רצ’יל ניתן למצוא בתרגום לעברית בגליון מס’ 23 של כתב העת תכלת (אביב התשס”ז, 2006), עמ’ 100-117. זמין גם במרשתת.

אהבתם את התוכן? קבלו אותו במייל אחת לשבוע שבועיים: