אני מתגורר במושב שובה הסמוך לגבול עזה, בערך בין כפר עזה לבארי, מעט מזרחה. ב 7 באוקטובר, היינו כבר על הרגליים ובשעה 6:28 כמו בשאר הישובים הסמוכים לגדר, שומעים את רעש היציאה של מיירטי כיפת ברזל עוד לפני ששומעים את התראת הצבע האדום, ועם הישמע המטח הראשון והמאסיבי חשבנו לתומנו שמדובר בעוד סבב רקטות, כפי שחווינו כבר עשרות פעמים, שיעלם כלעומת שבא. רק מאוחר יותר באותו בוקר הבנו שמדובר באירוע חריג ויצאתי עם שאר הגברים בעלי האקדחים להגן על גדרות המושב. היה לנו רק נשק ארוך אחד, של הרבש”צ, כי הצבא לקח את כל שאר הנשקים לפני מספר שנים והשאיר את כיתת הכוננות ללא כל נשק צבאי. רק בדיעבד הבנו שניצלנו בזכות שני מסוקי היסעור שהנחיתו מאה לוחמי צנחנים בינינו לבין קיבוץ עלומים בערך חצי שעה לפני שהמחבלים הגיעו אלינו.
לאחר שהאזור אובטח, באופן יחסי, הרבש”צ קרא לי לצאת לצומת, בתור החובש של כיתת הכוננות, וביחד עם שני רופאים ואחות מהקהילה התחלנו לסייע בטיפול בזרם הפצועים האדיר שהתנקז לצומת שובה מבארי, נחל עוז, כפר עזה והמסיבה ברעים. לקראת הערב הצבא ושירותי ההצלה השתלטו על האירוע ובמוצאי שבת המשכתי לצו 8 כמו רבים אחרים.
בעת הנסיעה הלילית צפונה לגדוד שלי התחלתי להבין מה התרחש פחות או יותר, אחרי שבדקתי מה מצב שאר החברים שלי מהאזור, ובפרט הרוכבים, אלו ששבת בבוקר הוא זמן הרכיבה האהוב עליהם. די מהר הבנתי שחברי הטוב יבגני גלסקי נרצח בעת שיצא ממשמרת בתחנת לוחמי האש של שדרות, וגם תומר שפירר נרצח באזור אחר. רוכב שלישי וחבר קרוב שלי ושל החבורה שלנו, עדיין הוגדר נעדר.
התאג”ד המאולתר בצומת שובה בצהרי שבת ה-7 באוקטובר. (צילום: אביחי חזן).
לזכרו: חיימי בנעים
חיימי בנעים היה בן 55, כמעט 56, נשוי למירב ממושב נתיב העשרה ואב לנויה, גאיה ובר. הם התגוררו בבית נפרד במשק של אביה של מירב. חיימי היה אדריכל נוף מוכשר ומוערך ונכנס לתחום רכיבת השטח רק לפני מספר שנים ותוך זמן קצר הפך לאחת מחיות הרכיבה האגדיות של הנגב. גם עבור חבר’ה בגילי, הצעירים ממנו ב-15 שנה ומתאמנים באופן קבוע, היה קשה לעמוד בקצב שלו. כשנתנו לו להוביל זו היתה מלחמת התשה, וכשהיינו מבקשים שירד לקצב רגוע הוא היה מחייך ואומר שזה הרגוע שלו.
חיימי היה אדם נדיר עם לב ענק, שהפך כל רכיבה איתו לאירוע שאמנם התחיל בתור כתישה ארוכה אבל תמיד הסתיים בשולחן עמוס מטעמים ובירות ושיחת חברים ארוכה. מספר שבועות לפני ה-7 באוקטובר, בסוף הקיץ, עשינו איתו רכיבת לילה מביתו שבנתיב העשרה, דרך יער יד מרדכי, לסינגל גברעם וחזרה. סיימנו בערב בריכה ועל האש, באירוע שהיה חלק ממסורת קבועה אצלו. זו היתה הרכיבה הקבוצתית האחרונה שלי איתו.
חיימי ז”ל. מתוך אלבום התמונות של החברים (צילם: דביר בן דוד)
בבוקר ה-7 באוקטובר גורלו לא שפר עליו והחיוך המדהים שלו נגדע. בערך בשעה 5:50 חיימי יצא מביתו לכיוון מזרח על דרך נוף נחל שקמה. הוא היה אמור להיפגש עם צור בדולח מקיבוץ דורות, שותפו לאפיק שהיה אמור להתקיים מספר ימים לאחר מכן. בשעה 6:29, לאחר כתשעה קילומטרים, הוא קיבל שיחת טלפון מאשתו, מירב, שעדכנה אותו על מתקפת הטילים והוא הסתובב מיד כדי לחזור הביתה. כמו כולנו, כך יש להניח, גם הוא האמין שמדובר בעוד מתקפת טילים שגרתית ולא שיער שמדובר בחדירה המונית של מחבלים חמושים. בדרכו הביתה הוא עוד הספיק לשוחח עם אחיו, מושון, ועם אמו, אך מאז נעלמו עקבותיו.
כבר במוצאי שבת נערך חיפוש ראשוני באזור ע”י צוות של סיירת צנחנים שהגיע לנתיב העשרה. הצוות מצא את האופניים של חיימי במרחק של כחמש מאות מטרים מהקיבוץ, מונחים על כביש הגישה. חיימי לא היה שם ומאותה עת הנחת העבודה היתה שהוא נחטף לעזה. כאן המקום לציין שהמרחק בין נתיב העשרה לשכונה הצפונית של עזה, בית להיא, הוא כקילומטר וחצי בלבד בקו אווירי. משבילי המושב ניתן לראות בבירור את בתי השכונה הסמוכה, וכיום את הריסותיה. עד היום, כולל בבוקר רכיבת הזיכרון, נשמעים ללא הרף רעש המקלעים והפצצות מהלחימה בתוך הרצועה.
הריסות בית להיא, השכונה הצפונית של העיר עזה, כפי שהן נשקפות משבילי נתיב העשרה (צילום: אהרן אריאל לביא)
שחזור נתיב הרכיבה של חיימי
אחיו של חיימי, מושון, הגיע למחרת בבוקר יחד עם חברו הטוב ניר כהן. הם הגיעו תוך כדי עקיפת מחסומים לנתיב העשרה כדי לעזור בפענוח התעלומה. מקור המידע המרכזי היה מחשב הגרמין של חיימי שנותר מחובר לאופניים. כבר בבוקר הגרמין שלח אות מצוקה בעת נפילת האופניים, אך עקב הפסקות חשמל ובעיות תקשורת בכל האזור ההודעה הגיעה לטלפון של מירב רק בשעות אחר הצהריים. ממילא לא היתה אז כל דרך להגיע לחיימי מכיוון שהבית כולו היה מוקף מחבלים. במהלך השבת נרצחו במשק המשפחתי בת זוגה של אביה של מירב, ובמרחק כמה בתים משם נרצחה גם גיסתה. אביה של מירב נורה בשני כדורים ברגל אך שרד את הפציעה.
הצטרפו לבייקפאנל בווצאפ:
שאר המידע היה נעול במחשב הרכיבה. שעות ארוכות ניסו ניר ודביר לשחזר את הסיסמה, תחת מגבלות של הפסקות חשמל חוזרות ונשנות וחיבור רשת רעוע, עד שהצליחו. בגרמין הופיעו שתי הקלטות. הראשונה הציגה את המסלול שרכב חיימי מעת שיצא מהבית ועד שקיבל את שיחת הטלפון מאשתו. הוא הפסיק את ההקלטה הראשונה והתחיל הקלטה חדשה של הרכיבה שלו חזרה. מניתוח המסלול שהוא בחר בו בדרך חזרה, שהיה שונה מהמסלול הרגיל שלו, ניתן להבין שככל שהוא התקרב למושב הוא הבין שמדובר באירוע חריג והחל לחשוד שמדובר גם בחדירת מחבלים, ולכן בחר בדרך נסתרת יחסית המובילה למושב. חיימי היה לוחם בסיירת גולני והיו לו אינסטינקטים טובים לאירועים מסוג זה. אך לצערנו הרב זה לא הספיק.
בנוסף למידע מהגרמין, מושון וניר שמו לב שלא היו כל סימני דם על האופניים עצמם וכן לא היו כל סימנים של נפילה או חבלה שנגרמו לאופניים. המסקנה היתה שחיימי ירד מהאופניים והתרחק מהם בהליכה, אך איש לא ידע לאן.
שני צוותי חיפוש נוספים נשלחו לבצע סריקות סביב הנקודה בה נמצאו האופניים, ורק ביום רביעי הם גילו את הנורא מכל. בסיוע אל”מ גולן ואך, שפיקד על צוות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, גופתו של חיימי אותרה כחמישים מטרים בסך הכל מהאופניים, בתוך שדה הכותנה שצמח מאחורי שדרת העצים. בנוסף, לא הרחק משם נמצא מחבל ירוי על אופנוע. איננו יודעים לצערנו מה בדיוק התרחש. האם חיימי ראה את המחבל, ירד מהאופניים, ניסה לברוח, נורה ונפל בתוך השדה? או שמא הוא הצליח להגיע לשדה מוקדם יותר כדי להסתתר, אך למרות זאת המחבל זיהה אותו וירה בו באותו מקום? האם היה זה המחבל על האופנוע או מחבל אחר? ואם היה זה הראשון, מי חיסל אותו? שאלות אלו יוותרו לעת עתה ללא מענה.
רוכבים לזכר חיימי
חבריו לרכיבה של חיימי ערכו רכיבה לזכרו כבר ביום השלושים, בה לא יכולתי להשתתף לצערי כי הייתי במילואים. לקראת יום הזכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה הוחלט לערוך רכיבה נוספת, שהפעם תצא בעקבות המסלול האחרון של חיימי. ביום שישי האחרון התכנסנו עשרות רוכבים בנתיב העשרה ויצאנו לרכיבה על בסיס. כבר ביציאה מהרכב קיבלנו תזכורת שהמלחמה עדיין כאן, בדמות רעש בלתי פוסק של מקלעים והפצצות.
הרעיון ברכיבת הזיכרון היה לרכוב את מסלולו מיום ה – 6 באוקטובר אך גם להתחקות אחר נתיב הרכיבה מיום הרצח, ה 7 באוקטובר, ולעבור בנקודות שחולצו מניתוח הרכיבה במסלול שהוקלט במחשב הרכיבה והמקומות בהם נמצאו האופניים ומאוחר יותר גופתו. העצירה הראשונה היתה במקום בו נמצאו האופניים ובו נמצאה הגופה, ושם שמענו את סיפור המעשה מניר.
התכנסות הרוכבים בנקודה בה נמצאו האופניים של חיימי בנעים כמה מטרים משם נמצאה גופתו (צילום: דביר בן דוד)
לאחר מכן המשכנו לנקודה בה חיימי קיבל את שיחת הטלפון והסתובב חזרה. ניר השלים לנו את ניתוח האירוע. הוא סיפר לנו כיצד ראו ברכיבה שהוקלטה את המהירות הגבוהה בה רכב חיימי, כנראה מתוך ההבנה של חומרת המצב לאחר שיחתו עם מירב, ואת העובדה שהאופניים נמצאו על ההילוך הכבד ביותר, מה שמרמז על כך שחיימי רכב במלוא כוחו לחזור הביתה במהירות האפשרית. אך אנחנו לא הסתובבנו אלא המשכנו למסלול אותו הוא תכנן לעשות: לסינגל גברעם וחזרה.
היתה זו הדרך שלנו לסגור עבורו את המעגל, לכבד את זכרו ולחבק את המשפחה. הרכיבה הסתיימה בעלייה לקברו, כאשר בנו בר רוכב בראש הטור על האופניים של אביו. הקבר מעוטר במצבה שמספרת עוד משהו על דמותו המיוחדת. לאחר מכן התקיים אירוע זכרון בביתו.
לקראת סיום, יש עוד נקודה אחת שחשוב לציין. האופניים של חיימי משמשים עבורנו מזכרת חיה ממנו, וברכיבה לזכרו רכב עליהן לא אחר מאשר בנו, בר בנעים. את אלו שהלכו מאיתנו אין ביכולתנו להשיב, ובכלל זה חיימי בנעים, שהיה אבדה גדולה למשפחתו, לקהילת הרוכבים בנגב ולכל עם ישראל. אך אנו כן יכולים לחבק את המשפחה בעת צערה העמוק ולתמוך בה ככל יכולתנו. אנו כן יכולים לבחור להמשיך ולזכור את הנופלים, כל אחד בדרכו. זה המעט שאנו יכולים לעשות. אלו היו מספר שעות, של זיכרון עבורנו, חבריו ומכריו הרוכבים, לא עבור המשפחה. הם זוכרים אותו יום יום שעה שעה. עבורנו זו הייתה זכות גדולה להיות שם, לכבד את המשפחה ולזכור את חיימי. חבריו ובני משפחתו אמרו שהם מקווים שיצליחו לשמר את המסורת הזו ולהיפגש מדי שנה, ביום שישי שלפני יום הזיכרון, לרכיבת לזכרו.
מאת: אהרן אריאל לביא
צילום: אבי כליפה, דביר בן דוד, אביחי חזן