הרבה זמן שלא הייתה פריחה כזו במדבר. חלפו אולי חמש שנים מאז נצבעו המדרונות של בקעת צין בגוונים של ירוק ולבן. שי יגל לקח את האופניים ופשוט יצא. במדבר שלו אין קורונה וגם אין התקהלות. 

הגבעות הטרשיות של רכס חתירה, זה שמקדים את המכתש הגדול, מנוקדות אדום של אין סוף צבעונים. גבי המים מלאים, ולא רק אלו שמופיעים בעמוד ענן וב"רודפי שיטפונות", אלא כל מכתש סלע קטן הוא שלולית, גב קטן וזמני במיוחד. 

אם פריחה כזו יש פעם בחמש שנים, מגפה יש פעם בדור או אפילו שניים 

בחוץ הלילות עוד קרירים במיוחד. עוד לא לגמרי העונה שבה עוברים מלרכב ביום ללרכב בלילה (זה בדרך כלל מגיע במאי או אפילו ביוני). אבל יש מגיפה, והכל משתנה, כולל לוח השנה. כבר התרגלתי לרכוב על הילוכים. אחרי כמעט שנתיים של סינגל ספיד, חזרתי להילוכים, אני אפילו לא בטוח למה, אבל חזרתי, וגם לבולם קדמי חזרתי. כשיש אסונות טבע, חוזרים לדברים הבסיסיים: למשפחה, לאוכל מנחם, לשמחה מדברים קטנים. ואני- חזרתי לפלדה, למעצורים מכנים, למזלג קשיח, ולהילוך אחד

פלדה ומדבר השילוב המושלם

אין קורונה בגבעות

עוד יום קצת ארוך מדי נגמר, הילדים כבר ישנים, פתאום הזמן עבר לזוז בקצב אחר, יום אחד מרגיש כמו 48 שעות. זהו, אני צריך לצאת. הרי אין קורונה בגבעות הטרשים שנמשכות מפה עד גבול מצרים ועד בכלל. שותפים אין, אולי כי לא חיפשתי. 

אני פותח בקבוק בירה, ומעמיד את האופניים במרכז הסלון, באמת שהתגעגעתי, יש בקונה יונט משהו רומנטי לחלוטין. אין פה טכנולוגיה, אין פה קרבון, ואין ריבאונד, פשוט פלדה בצבע ירוק. אני שותה את הבירה הקרה, ומחבר את תיק האוכף תוך כדי, לא משנה כמה פעמים אני עושה את זה, זה יוצא מצ'וקמק, כנראה גזירת גורל. דוחף פנימה שקש, מזרון מתנפח, וביוי. (ביוי- שק מעט קלאסטרופובי שאפשר לישון בתוכו, ומגן מטל החורף, מגשמי האביב, ובעיקר מיתושי הקיץ). בתיק המסגרת אני מכניס כמה חטיפי אנרגיה, משאבה, ואיזו פנימית. שיהיה. פחות מעשרים וארבע שעות לא באמת צריך אוכל. נשאר מקום לבקבוק ליטר וחצי, הבירה נגמרת. דילמות של לפני יציאה- עוד בירה? כנראה שכן, תיק גב? כנראה שלא. מאבק קצר עם תיק השילדה (גם זה נשמע טוב יותר באנגלית) ואני מבין שיש שתי אפשרויות- או ממש מעט מים או תיק גב קטן. המבוגר האחראי שבי מנצח, ואני ממלא את השלוקר במים, ולוקח כמה תמרים, אני שונא תיקי גב. 

ככה זה נראה ביום, רכס משורה סמוך לסינגל הללוויה. 

הרגע הזה שבו אתה כבר מוכן לצאת. האופניים עמוסים, אתה לבוש, הכל מוכן, ואז אתה לא מוצא את המשפך שממלא את הפלסק בוויסקי יפני איכותי, כן כן יפני. טוב גם הפלאסק כבר מלא, ואני רוכב לאורך הגדר החשוכה, שטוח, אין בעיה. על ההחלטה המוזרה לוותר על אופניים ששוקלים עשרה קילו ויש להם אחד עשרה הילוכים, לטובת אופניים ששוקלים פשוט המון, ואין להם הילוכים אני עוד אחשוב הרבה, רגע אחרי שהמישור יהפוך למשופע. 

התוכנית הייתה להתחיל לסבול ממש מההתחלה, אבל השתפנתי, ובמקום לעלות לרכס חלוקים רכבתי בערוץ המטווחים, ממשיך מסורת ארוכת שנים של ויתור עצמי. החושך מוחלט, מבטי מתרכז באלומת הפנס, ומחוץ לאלומה רק לילה שחור. אולי קצת ויתרת לעצמי, אבל הירידה לאורך הדאבל הרחב נהדרת, ופריחת האביב, זו שבאה פעם בחמש שנים, מנצנצת באור הפנס. 

חוצה את ערוצו הרחב של נחל הבשור

העשב גבוה משל היינו בגולן. בשעה טובה נגמר הכיף, זמן לקצת סבל, במידה אבל סבל. אני מתחיל לעלות בעליה לרכס משורה, זה עם הסינגלים בעלי השמות האקזוטים- הללויה, אבטיח, מנגו. אם לא אעלה דופק עד מעבר גינת הסלעים יש סיכוי שארכוב עד הסוף. אני מעלה דופק ולא רוכב עד הסוף. אני דוחף את האופניים, אפילו ככה הן כבדות. השקט מוחלט, עכשיו אני כבר באמת במדבר. 

חושך, מזלג קשיח, לבד, רחוק

שילוב שמוריד את רמת הסיכונים שאדם סביר מוכן לקחת. סינגל הללויה, סוף הירידה. לא ירדתי מהר. נהיה קר, אני מתכוון לרכוב עד שבטה בערך. יש איזו שמועה שאם הוירוסים רועמים התותחים שותקים, יש לקוות שזה נכון. מפה זה דאבל מהיר. אני עייף, זה לא לקח המון זמן, אבל יצאתי מאוחר, קמתי מוקדם, ועכשיו כבר אמצע הלילה. מיציתי. 

לחצו פה לבייקפאנל בטלגרם: ערוץ רק של אופניים!

אני מתיישב תחת עץ שיטה לא גדול

מחליף לחולצה יבשה. מכנסים יבשים אין. מוציא את הפלסק ונותן לגימה ארוכה, לא צריך הרבה וויסקי אחרי רכיבה כדי להרגיש קצת מעורפל ונינוח. האוויר רטוב וקריר. ככה זה באביב, בקיץ גם כשקריר אי שם בעומק הלילה, האוויר יבש. זה הזמן להתחמם קצת, אז אני מוציא טרמוס קטן ומוזג תה חם לכוס, מוסיף קצת מהפלסק, ושותה. שילוב מדבר קלאסי: תמרים, תה ווויסקי. אני נזכר בלילות זרועי הכוכבים בירדן, תה בדואי מתוק מדי וג׳וני ווקר שחור מהדיוטי בעקבה, כמה זה נראה רחוק פתאום, מעבר להררי הקורונה. אני לא לגמרי בטוח מה השעה, וגם לא בדיוק יודע איפה אני, כלומר אני יודע פחות או יותר, אבל רכבתי חסר תחושת זמן ומיקום על דאבל די מהר אז לא בטוח לאן הוא הביא אותי. מזל שזה לא משנה. 

אותו הפלקס בעולם אחר עם דוגמן אחר (מאור רביב)

בוקר עולה על המדבר

ארוחת בוקר מפנקת בדמות שאריות תה וחטיף אנרגיה שוויצרי. פעם בתקופת הזוהר של האלפיניזם, שני מטפסים שוויצרים ניסו לטפס על האוורסט כשהאוכל היחיד שהיה ברשותם לכל לשלושת הימים שלוקח לעלות לפסגה, היה שלושה חטיפי אנרגיה כאלו. מזל שאני בסך הכל צריך לחזור הביתה. עם השמש באה ההכרה במצב. אני מתעדכן בשעה, פותח את אפליקצית הניווט, מבין שאני ממש לא איפה שחשבתי שאני, נזכר שזה לא משנה, מסיים את הפלסק, ומעמיס את הציוד על האופניים. 

איך מגיעים הביתה עם כמה שפחות עליות?

זה לא בוקר לדחוף בו אופניים כבדות במיוחד במעלה ההרים. אני רוכב לאורך ערוצו הרחב של נחל לבן, פה ושם קצת דשדש אבל צמיגים רחבים מרגישים פה בבית. החיבור לשביל השחור שיוצא אל רמת ציפורים ומשם אל כביש ארבעים ושדה בוקר, מחזיר אותי אל המציאות. אני רוכב עם רוח גב נעימה, וכל ק״מ מחזיר אותי עוד קצת אל עולם הקורונה, אי הוודאות, הזמן שמתרחב ומתכווץ חליפות, וכבר מתגעגע לביטחון הנהדר ברגע הזה שאתה לבד, לא יודע איפה אתה נמצא, או מה השעה. 

כבר מוכן לפעם הבאה. 

 

! גם לרוץ זה כיף !
מתאמנים עם ראנפאנל בתוכנית אימונים אישית

הפאנל - כתבות אופניים מעולות
הכניסו אימייל פה וקבלו את הכתבות החדשות רק פעם בשבוע
(לביטול הופעת הפופ-אפ אנא הכניסו אימייל פה גם אם נרשמתם בעבר)
הירשם