בחודש ספטמבר האחרון התקיים מרוץ “אפיק ישראל – מהדורת התקווה”, אחד המרוצים הקשוחים ביותר באופני הרים בארץ. השנה החלטתי להתנסות בפעם הראשונה וחזרתי עם הרבה מחשבות, תובנות וכאבים.
מה זה בעצם אפיק ישראל?
מדובר בתחרות XCM (קרוס קאנטרי מרתון) בינלאומית, שהוקמה על ידי גל צחור ומשמשת כאירוע הנצחה לזכרו של אביו, גיורא צחור. זו תחרות זוגות של ארבעה ימים עם מרחקים משתנים של כ-70–110 ק”מ ליום, כשבכל יום מוקצב זמן גג בו הרוכבים חייבים לעמוד. בשנה החולפת, האירוע אמור היה להתקיים בסימון “מהדורת העשור” בתאריך 11.10.23. כולנו יודעים, מרגישים וכואבים את מה שקרה ארבעה ימים קודם לכן, באותה שבת ארורה ב-07.10.23. התחרות, כמובן, בוטלה ברגע האחרון. בעקבות המצב הבטחוני בו אנו נמצאים, הוחלט בשנה הנוכחית לקצר את התחרות לשלושה ימים וללא לינה מאורגנת.
ההחלטה להירשם
רגע לפני שנצלול פנימה, תזכורת קטנה לאלו מכם שלא מכירים: לפני 14 חודשים עשיתי מהפך והחלטתי להצטרף לקבוצת רכיבה. מאז אני מוצא את עצמי כובש פסגות חדשות – קטנות, לא משהו גדול, אך בהתמדה. לעניין הזה יש חלק לא מבוטל בקבלת ההחלטה שלי. בתחרות משתתפים מגוון רוכבים, ולכל זוג מתחרה המניע שלו להשתתף. זוגות תחרותיים, כאלה שמחפשים להגיע לפודיום, או זוגות נשואים שרוצים להכניס קצת אקשן ואתגר לחיים. יש גם זוגות מבוגרים בקטגוריית גיל 60 פלוס, ויש סתם חברים, כמוני למשל, שרוצים להבין על מה כל הרעש. אני נרשמתי עם חבר ילדות שלי, זאב חילים, או “זרבי” כפי שהרוב מכירים אותו. גם הוא הצטרף בשנה החולפת לקבוצת רכיבה “הכפתורים” ומאז הוא רק הולך ומשתפר. מאחר ושנינו חברים בקבוצות ורוכבים יחד, זרקנו לאוויר משהו בסגנון של “אז מה, שנרשם לאפיק השנה?”. חשוב לי להדגיש שאת ההחלטה לא קיבלתי לבד. ההחלטה הזאת מגיעה עם מחיר לצידה, ואני לא מתכוון לנושא הכספי. יש מחיר אישי ומשפחתי שצריך להביא בחשבון ועל כך אפרט בהמשך.
אימונים על בסיס “הכל כלול” (וזה רחוק מלהיות חופשה)
תהליך הרישום מלווה בירוקרטיה שלא ניתן להתחמק ממנה. כחלק מזה יש לבצע בדיקה במאמץ (ארגומטריה) וגם לעשות ביטוח תאונות אישיות. מציק, אבל זה עוד כלום לעומת אימוני ההכנה שעומדים להגיע. כזוג, בחרנו להתאמן כל אחד בקבוצתו במהלך השבוע ובסופי שבוע רכבנו יחד. את אימוני סוף השבוע עשינו לפי מסלולים ששלח לנו יובל פרידמן, אחד המאמנים בקבוצה שלי. בכל סוף שבוע, המתח גובר, ואתה רק מחכה למכה שתנחת עליך שוב בשישי – הסטייג’ של שבת. במהלך היום מתקבל המסלול המוצע, שמוכן בקפידה וכולל גם נקודות למילוי מים. פתיחת המסלול מלווה בדופק גבוה, ואז אני מבין שמחר הוא יהיה אפילו יותר גבוה. התוכנית בנויה באיטרציות של מאמץ מתגבר, מהקל לקשה. אנחנו נפגשים בשעות החשיכה עם זוגות נוספים שמתאמנים לתחרות, וכולם יוצאים לסבול בכיף. זה נע בין 4 ל-6 שעות רכיבה, בחום והלחות של יולי-אוגוסט, אחרי השכמה ב-4 בבוקר. נשמע מפתה? אבל רגע, זה לא הכל – עכשיו מחכה לכם הנסיעה חזרה הביתה, והחלק הכי מהנה עוד לפנינו: התאוששות. כולם מגיעים מותשים, ואז מתחילים להעביר את שאר היום עם המשפחה, כשבחלק ניכר מהזמן עוסקים בפרוטוקול התאוששות. זה כולל שתייה מרובה, אכילה (אצלי זו אכילה בשפע), מנוחה ותרגילי עיסוי ומתיחות. אם עדיין לא השתכנעתם להירשם, מדובר בארבע רכיבות שבועיות בדרגות קושי שונות. לזה תוסיפו אימון כוח אחד, וכדאי גם לעסוק בענף ספורט אחר פעם בשבוע (שחייה, ריצה וכו’) – הכל כלול! כמובן שלצד זה יש המון סיפוק, וכל סטייג’ בשבת שמסתיים במלואו הוא רגע של אושר. טיפ קטן: דבקו בתוכנית האימונים כדי להגיע מוכנים לתחרות, כי קל זה לא יהיה.
עברנו לביגמיה?
בין אם תרצו ובין אם לא, נוצר קירוב בין הזוגות (מעניין מה קורה אצל המתחרים הנשואים. אולי שם זה בכלל הפוך?). הרוכבים מוצאים את עצמם מבלים יחד שעות רבות בשבוע. רצינות, התמדה ונחישות נדרשות, וזאת למשך כשלושה חודשים. זה מייצר משהו אחר, שיח שונה, עזרה הדדית וערוץ תקשורת שלא נסגר במשך כל התקופה. אחרי כל רכיבה משותפת היינו בודקים בערב מה קורה עם בן הזוג. איך עברה ההתאוששות ומה מתוכנן להמשך השבוע. לא חושב שעבר יום בשבוע שלא דיברנו, בעיקר סביב אופניים כמובן. Love is in the air. חלק מתקנון התחרות הוא גם לבישה של חולצות זהות. כל זוג חייב לרכוב עם חולצה זהה. יש שלקחו את זה רחוק יותר והגיעו גם במכנסיים, גרביים ואפילו אופניים זהים. מאחר ושנינו מייצגים קבוצות שונות, דאגנו אחד לשני לחולצת קבוצה במידה המתאימה. החלטנו כי בכל יום נייצג קבוצה אחת.
אופי המסלולים ומידע כללי
אפתח בציטוט מתוך אתר התחרות הרשמי: “השנה המסלולים יהיו יותר מרוכזים, מאופיינים יותר כמסלולי אופני הרים טהורי גזע, משופעי סינגלים ושבילי יערות, עם מיעוט יחסי של דרכים חקלאיות שהופיעו בעבר כקטעי קישור בתוך הקטע, או הדרך מכפר התחרות למוקדי הסינגלים והאטרקציות ששולבו. כל ק”מ שיצטבר יורגש, טכניקה ויכולות רכיבת הרים אינן מותרות אלא תנאי הכרחי להצלחה והנאה.” בדיעבד, אפשר לאשר כי המארגנים קלעו מאוד בתיאור. מעבר לכך, מידי שבועיים (פחות או יותר) מקבלים למייל האישי “מידע לרוכב” ובו כל הפרטים שצריך לדעת או שנשארו לטיפול. קריאת המייל עושה שני דברים עיקריים: סדר ואווירה. מצד אחד מציג המון מידע חשוב לרוכבים ויחד עם זאת מכניס לאווירה הנכונה של ציפייה לאירוע הגדול.
הנה זה בא
הרגע הגדול מגיע אחרי אין ספור הכנות. זה כולל גם שדרוגי ציוד כגון נעליים חדשות או החלפות של צמיגים, שרשרת, בלמים וכל מה שצריך על מנת שהאופניים יתפקדו בצורה מיטבית. אנחנו נפגשים בחניון של כפר התחרות וההתרגשות גדולה מאוד. יש חשמל באוויר. אווירה מטריפה! מאות רוכבים ורוכבות שמתארגנים בחניון. חלקם כבר מתחילים בחימום, ואחרים עוד נהנים מקפה הבוקר, כשברקע מוזיקה מקפיצה מכפר התחרות. בשעה 08:30 בדיוק התחיל טקס הפתיחה, שהיה מרגש מאוד. הטקס נפתח בסימן זיכרון להרצחם של 8 רוכבים מקהילת האופניים: רון בנימין, תומר שפירר, אורן גולדין, חיימי בנעים, הלל זלמנוביץ’, ליאור וייצמן, יבגני גלסקי ונדב גולדשטיין אלמוג. חלקם היו רשומים לתחרות שבוטלה אשתקד. מצאתי את עצמי דומע מעצב וכאב מצד אחד, ומצד שני – נרגש וגאה להיות חלק מאירוע שכזה. תמצית חיינו במדינה הזאת בשנה האחרונה.
ובמעבר חד, תחילת הזינוקים לפרולוג
כל זוג מוזנק בשעה המדויקת שנקבעה לו, בהפרשים של חצי דקה בין הזוגות. יצאנו לדרך! ההתרגשות בשיאה, הדופק בשמיים ומסרב לרדת. מאחר ומדובר בקטע קצר יחסית של 19 ק”מ עם 500 מטר טיפוס מצטבר, זרמנו עם הדופק הגבוה. המסלול עבר בסינגל “השלוחה” המוכר ונדרש מאמץ מתמיד לצלוח אותו במצבו הנוכחי. בקו הסיום הדופק נרגע והחיוך עלה ובגדול. בירה צוננת, משהו לאכול ויאללה – הביתה.
סטייג’ המלכה – היום הארוך בתחרות אפיק ישראל
יום התחרות השני תוכנן להיות היום שיוציא לנו את המיץ ויסחט מאיתנו כל טיפת אנרגיה שיש לנו בגוף. ואכן – כך היה! קטע של 66 ק”מ עם 1550 מטר טיפוס מצטבר ומעל 40% סינגלים. היום הזה היה ארוך וכאן כל זוג נבחן בהיבט הפיזי והמנטלי יחד. במהלך היום פוגשים זוגות מגוונים, שרוכבים בערך בקצב שלנו ויצא שנפגשים לא מעט פעמים. אנחנו פעם עוקפים, פעם נעקפים וגם נפגשים לפעמים בנקודות הרענון בדרך.
הזוג של כותב הכתבה – מנסים לייצר חיוך למצלמה
רואים בקלות אילו מהזוגות התכוננו טוב ויש להם תקשורת טובה ואלו שפחות. למשל, כשפוגשים רוכב שמחפש את בן הזוג שלו, מבינים שיש מקום לשיפור ברמת התקשורת. מצד שני, פוגשים זוגות שעוזרים, דוחפים ומעודדים את בני הזוג. באופן אישי, היינו במקום מצוין בעניין הזה. סיום היום היה ממש קשוח. מאחר והקצב שלנו לא מהגבוהים, חלפו מעל 5 שעות וחצי מרגע הזינוק ועד לחציית קו הסיום. החום היה מעיק נורא ומרבית הסינגלים היו טחונים ובמצב שהקשה על הרכיבה וההנאה. היו כמה רוכבים שלא התייצבו ליום האחרון עקב התייבשות או שרירים שנתפסו בצורה דרמטית. החשיבות של ניהול המשאבים בימים כאלה היא קריטית להצלחה. כמה ללחוץ? מתי ומה לאכול ולשתות? – לכל אלו השפעה ישירה על המצב הגופני של הרוכבים וגם על זה צריך להתאמן. את קו הסיום חצינו עייפים ומחויכים.
יובל פרידמן ונועם סטרשנוב – המאמנים שלי ב NYCC הם גם מנצחי קטגורית המסטרס
יום התקווה הגדולה
היום האחרון לתחרות היה שונה מבעבר. יש מנהג באפיק בו כל רוכב שמסיים את כל ימי התחרות במסגרת הזמן המוקצב, מקבל חולצת “פינישר”. חולצה שמסבה הרבה גאווה ואומרת בין השאר: עשיתי אפיק מלא! השנה, החולצות חולקו בסיום היום השני לתחרות וכל הרוכבים נתבקשו לרכוב איתה ביום האחרון. זה אמנם הקשה על מציאת חברים ומכרים, אבל היה בזה משהו באמת גדול. תחושה של שליחות, של הבעת תקווה אמיתית, של אחדות. הרגליים כואבות והלב מתרחב. קשה לתאר זאת במילים, אך אני מאמין שכל העומדים על קו הזינוק באותו בוקר יבינו על מה אני מדבר.
יצאנו לדרך ואיתנו עוד למעלה מ-100 רוכבות ורוכבים נוספים, שהצטרפו לקטגורית החד יומי. המסלול יעבור בין היתר בסינגל חוף הכרמל ויער עופר. סך הכל כ-49 ק”מ עם 960 מטרים של טיפוס מצטבר. לא קל, אבל גם לא נורא. החלקים המסוכנים בסינגלים סומנו בשילוט אזהרה והאמת, כל שלט כזה הצדיק את מקומו. היום הסינגלים זורמים יותר מאתמול, הנופים מקסימים, ואנחנו ממש נהנים! אני מניח שהידיעה כי זהו היום האחרון לתחרות הוסיפה להנאה וגם לתקווה – תקווה שנסיים את זה כמו שצריך וללא פציעות. גם היום פגשנו זוגות מקסימים, מצחיקים, חברותיים ורעננים (רק החד יומיים כמובן). רגע לפני קו הסיום אנחנו מבינים שזהו – זה מסתיים ממש עכשיו. לחצנו ידיים ובדומה לכל שאר המשתתפים, חצינו עם חיוך ענק ואושר גדול.
כמה מילים לגבי הארגון של אפיק ישראל
חייב לומר שאפו גדול על כל נושא הארגון של אפיק ישראל. החל מתהליך ההרשמה, המיילים המפורטים, כפר התחרות, ה- Feed Zones במהלך התחרות, ועד לטקסים למצנחים – באמת ארגון למופת. האירוע מסוקר בין היתר על ידי מסוק, צלמים שפזורים לאורך המסלול ומתנדבים רבים, שמכוונים את הרוכבים בנקודות שצריך ומעודדים כל אחת ואחד.
אז נרשמים גם לאפיק ישראל שנה הבאה?
בקצרה: לא! באריכות: ממש לא! אבל למה?! לתחושתי, התחרות הזאת שואבת המון. המון הכנות, שעות מחוץ לבית (בעיקר בסופי השבוע), ותחושה כללית שאני ממש עובד בזה. יש גם את הנושא הכספי ששווה התייחסות: ישנה עלות לא מבוטלת לתחרות שכזו. מעבר לדמי הרישום יש גם בלאי מואץ באופניים עקב שעות הרכיבה הארוכות. עלות החלקים באופניים מקצועיים יכולה להיות כואבת לפעמים. שלא תטעו, אני שמח ומברך על ההזדמנות להשתתף באירוע הזה. אני בהיי מהכושר שאליו הגעתי, ואני שמח על החוויה והזיכרון שנשארו. אישית, הייתי שמח לרכב בקיץ במדינה אחרת, עם מזג אוויר נעים יותר ונופים חדשים. האם באמת אעמוד בזה? ימים יגידו.
מאת: איתן יצחק
צילום: Igor Schifris, צביקה גולדנברג, גיאחה
