סיפורם של אופניים, שנולדו בגרמניה, עלו לישראל, עשו סיבובים בכל העולם, וסיימו בידיו של חבר מרוסיה, שמתגורר בסרביה.
אני זוכר את היום כאילו זה היה אתמול – 27 בדצמבר, 2018, לפני כמעט 5 שנים. טוב, אני לא באמת זוכר את היום, אבל הג’ימייל כן זוכר, אז הניחו לי. ביום סגרירי של דצמבר, ביצעתי את ההזמנה באתר של קניון. שתי סיבות עיקריות היו לכך. דבר ראשון, הם בדיוק השיקו דגם חדש בשם גרייל, בקטגוריה היחסית חדשה אז של אופני גראבל. דבר שני, הם סיפקו ישירות ללקוח, וזה פתר את הבעיה הקטנה שלא ניתן היה לקנות בישראל אופני גראבל.
יש שיגידו שאין מקום לגראבל בישראל
השטח פה קשה מדי, ודורש אופני הרים של ממש, אם לא שיכוך מלא, ואין מספיק שבילים לבנים שיצדיקו את הקטגוריה. יש גם שיגידו שכל הגראבל הזה הוא חארטה, המצאה של אנשי שיווק שהתייאשו מלהמציא תת-קטגוריות של אופני הרים והמציאו איזה יצור כלאיים שהוא לא ממש טוב בשטח וממש גרוע בכביש. אולי הראשונים צודקים (הם לא) ואולי השניים (ממש לא), אבל לי גראבל פתר בעיה אמיתית.
הבעיה שהייתה לי: איך להגיע ברכיבה לעבודה. אני גר באבן יהודה ועובד במשרד בתל אביב. ניסיתי להרוויח קצת כושר חינמי ולרכוב מדי פעם למשרד, אבל עם מה? הרי המסלול מתחיל בכ-10 ק”מ של שטח קל יחסית, רובו לאורך מסילת הרכבת, ואז כ-20 ק”מ של אספלט. ניסיתי לעשות את המסלול בעזרת אופני הרים, והעניין הזה של לרכוב על האספלט עם אופני הרים הציק לי ממש. ניסיתי את דגם ה-Trek DS, שנראה לי כצעד בכיוון הנכון, אבל זה לא היה זה. ואז שמעתי על גראבל וזה עשה לי קליק בראש. חוץ מזה, היה לי אז עניין בכניסה לתחום הטריאתלון ורכיבת הכביש. חשבתי לעצמי, יהיה קל להפוך אופני גראבל לאופני כביש: פשוט להזמין עוד סט של גלגלים, ותוך 5 דקות יש לי אופני כמעט-כביש. אחרי חקירה קצרה של השוק הבנתי שקניון היא כמעט האפשרות היחידה הזמינה לי, אז בלב קל הזמנתי וחיכיתי להודעה מהמכס.
סוף סוף הארגז היפה של קניון היה ברשותי. פתחתי, קראתי הוראות, ראיתי סרטונים, הכל היה נראה קל ופשוט, ואז תוך כחצי שעה היו לי אופניים חדשים:
מרכיבה לעבודה – לרכיבה בחו”ל
ואכן, התברר שהרכיבה לעבודה עם הגרייל היא תענוג צרוף. שורדים את הקטעים החוליים המעטים, נהנים בשאר חלקי השטח, ואז חוגגים על האספלט. זה אפילו פחות עניין של ביצועים – למרות שקיצצתי לא מעט מבחינת זמן הרכיבה. זה בעיקר עניין של הרגשה, שהיא הרבה יותר טבעית ומענגת.
אופניים מעניינים אתכם. הצטרפו לניוזלטר שלנו:
אם זאת, מהר מאוד התברר שיש לי שימוש אחר לאופניים אלה – טיולים בחו”ל. כשהתחלתי ברכיבות בנות שבוע בחו”ל, בהתחלה השתעשעתי ברעיון של השכרת האופניים במקום. מהר מאוד הפנמתי שהן מבחינת המחיר והן מבחינת הנוחות עדיף לי להביא אופניים מהבית, וכאן הגרייל הצליח בגדול: את האופניים האלה קל היה לארוז ולשלוח, חיבור של סבל אחורי הפך אותם לחיית משא אימתנית, והצמיגים העמידים התמודדו בהצלחה הן עם האספלט המשובח והן עם החצץ ולפעמים אף בוץ בשבילים באירופה. מאז הם איתי כבר בכמה טיולים, והאחרון הסתיים זה עתה. אחרון אמרתי? אכן, ועוד מעט אסביר.
ומה עם חלום רכיבת הכביש והטריאתלון? נכון לעכשיו החלום לא ממש התגשם. אמנם השתתפתי באירוע GFNY אחד, הקפת הכנרת ואי-אילו רכיבות מהסוג הזה, אבל לא נהייתי רוכב כביש. אבל גלגלי כביש יש, ולהחליף אותם אכן קל כמו שחשבתי.
אה, האופניים…
נזכרתי שזו כתבה על אופניים, אז אולי כדאי שאספר עליהם קצת. ובכן, מדובר בשלדת אלומיניום עם מזלג ומוט כיסא שעשויים קרבון, גרופסט SRAM RIVAL, שמתבטא בתמסורת 1×11 ובלמים הידראוליים מעולים, גלגלי DT SWISS C 1850 שעליהם צמיגי Schwalbe G-One Bite LTE. את האוכף המקורי החלפתי ב-Brooks הטוב והישן שלי, וכשאני רוכב בחו”ל, אני משתמש בפדלי פלטפורמה שגם אותם העברתי מאופניים קודמים (בארץ לרוב משתמש בפדלים של SPD). כאמור, קל לשים עליהם סבל ועליו תיקי צד. עם התיקים הקדמיים לעומת זאת יש בעיה: על מזלג הקרבון של הגרייל אין פתחים להברגה, וכל פתרון אחר לחיבור התיקים גובל בחבלה עצמית.
החסרונות של הגרייל, כמכונת טיולים ארוכים
בנוסף לאי יכולת לשים תיקים קדמיים, גם קשה מאוד לשים מגני בוץ. חיבורים על השלדה גם חסרים. התמסורת 1×11 שכל כך טובה בשביל הרכיבות לעבודה, לא ממש סבירה כשמדובר בימים ארוכים בחו”ל עם עליות המתבטאות בטיפוס ארבע ספרתי. שלדת האלומיניום הקלה גם היא לא אופטימלית כשמדובר בטיולים במקומות נידחים. למעשה, ההמלצה של יודעי דבר היא פשוטה וחסרת פשרות: רק פלדה. אם נתקעת באמצע שום מקום – חפש את הרתך המקומי, והוא יסדר לך את הבעיה. לכן, בצער רב, אני נפרד מהגרייל אחרי הטיול הסופי במזרח אירופה, ועובר לקונה סוטרה – אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כך כתבתי לפני חודש, קצת לפני היציאה לטיול מוינה לבלגרד. הייתי מוכן להיפרד מהגרייל האהוב שלי, אבל בתנאים שלי. אחד מהם הוא שאני שומר לעצמי את האוכף שיש לו סינרגיה מצוינת עם האחוריים שלי. השני הוא שקודם אקבל את האופניים החדשים שלי. אבל המציאות התערבה בתכנית המופלאה הזאת: ה-7 באוקטובר הנורא תפס אותנו בסרביה. הטיסה שלנו בוטלה. אם יהיה לי מזל, אצליח לחזור מחר לארץ עם טיסה אחרת, ולהביא איתי את האופניים בטיסה זו התחיל להצטייר כמשימה למתקדמים.
הצטרפו לרוכבים בקבוצת ווצאפ שקטה:
נפגשתי כאן עם חבר, שעבר לסרביה מרוסיה לפני כמה חודשים ובשיחה הוזכר עניין האופניים: כשעזבו את מוסקבה בחפזון, את שלהם נאלצו להשאיר מאחור. ואז הפאזל התחבר לי. במקום לסחוב את הגרייל הביתה, במאמץ רב ובתשלום לא מבוטל, רק בשביל למכור אותם, אשאיר אותם כאן. וכך היה. יכול להיות שהאופניים קצת קטנים עליו, ואם כן, ימצא קונה מקומי.
חבר שלי והאופניים החדשים (חדישים) שלו.
וכך נפרדנו, הגרייל ואני. אבל הזכרונות מהטיולים בהם נשא אותי על גב האלומיניום שלו ישארו איתי לעד.