בעבודת קידום מאסיבית של אושיות בענף הולך אט אט ותופס הסייקלוקרוס, ובאדפטציה השימושית שלו ה”גרבל”, את מקומו בישראל ועוד ועוד רוכבים נראים עם אופני סייקלו\גרבל ייעודיים באירועים הקטנים והמגניבים שמייצרת הסצינה להנאת כולנו.
רציתי לטעום אז הושאלו לי אופניים
יש כאלה שנורא חשוב להם להגיד שהם היו שם כבר מזמן, ותמיד עשו את זה, והם היו הראשונים, עוד מלפני שקראו לזה גרבל, ויש כאלה שבאמת לא היו הראשונים ולא עשו את זה קודם, ואני אחד מהם. אז ממש שמחתי להגיע לאירוע הגרבל 100 של זיו ענפי – האיש מאחורי חנות Bike-Way וקבוצת האופניים Bike-Way, ואשר מדגים בצורה מעולה לאן יכולה להגיע חנות אופניים (Bike-Way) עם עבודה יפה שמייצרת סביבה קהילה ותרבות. אז כן, אם לא שמתם לב, אנחנו מפרגנים פה בענק ל Bike-Way, כי כשמגיע, מגיע.
זיו ענפי מ Bike-Way: כל הכבוד!
אז כן, אלה לא היו האופניים המגניבים, הקלילים, היקרים, הקצה היפהפה שיש לזיו עצמו. השווים יותר עברו למועמד יותר ודאי לפודיום ממני: אל ניר ישראלי שאני בטוח שנהנה מהם בכל אחד מ 100 הקילומטרים של המירוץ, ואני קיבלתי את השאריות: את הסינגולר של ניר עצמו, שהם דווקא אופני פלדה נוחים ומפנקים ומאוד מתאימים למסלול כזה, אבל קלים הם לא, גדולים עלי במידה אחת כנראה שכן, וההילוכים שלהם קפצו לי כל הדרך, אבל זו היתה הבעיה הקטנה, כי הבעיה הגדולה לא היתה קשורה באופניים הספציפיים דווקא, אלא אולי ברוכב, או בז’אנר, או במסלול, או בחיבור של כל אלה ביחד: הפאנצ’רים.
דודו גולדפרב מימין ונמרוד כהן משמאל – על שני אקזמפלרים לאופני סייקלו וגראבל ממיטב הז’אנר
גראבל ופאנצרים – סיפור אהבה
טוב, אז גרבל מצטלם נפלא, מהיר בהרבה במתארים בהם דרך העפר כבושה מאוד וחלקה ללא דופי, ללא אבנים גדולות, ומאפשרת לטוס מהר, ברם זה הרבה הרבה פחות עמיד לפאנצ’רים מאופני הרים. כתוצאה מכך בכל סיפורה של רכיבת גראבל נוצר סיפור מקביל של תולדות תקרי הרכיבה, ואם יש בוץ אז ניתן גם לספר את סיפורי המעבירים שנתלשו. איכשהו הסטייל לא מתחבר עם המציאות, והקטע הזה, יש להודות – די מבאס. חללים חללים נופלים מיטב רוכבינו אל צד הדרך, מושפלים ועצובי מבט, בעוד הדבוקה שועטת קדימה.
כתוצאה מפראנוית התקרים וידאתי שהאופניים מגיעים טיובלס, ואף פונקתי ב Bike-Way בשתי פנימיות עם חומר ספייר. לפני היציאה הבטתי בבקבוקוני ספריי החומר למילוי מהיר (כמו של אופנוענים) שהיו בתיק שלי, ואמרתי לעצמי – לא צריך: שני טיובלסים ושתי פנימיות… גם ככה אני מלא בכיסים מאחור. טעות גדולה.
מה שקרה בסוף הוא שכל ערימת הגיבויים הזו לא הספיקה. בירידות המהירות Snake Bites אכלו את הצמיג או הפנימית, ולחרדתי – לאחר שהטיובלס לא תפס איזה צביתה גם שתי הפנימיות הלכו להן ואני באמצע השממה, מתחיל ללכת ברגל, מנסה להתקדם לאן שהוא לפני שחוטפים אותי מהשממה חסרת הצל הזו – אל מעבר לגדר ההפרדה הסמוכה לייסד את ענף הגרבל הפלסטיני, מהצד הפחות נעים של הגרבל.
גראבל והמסלול – פשוט יפה
זיו באמצעות לימור שני רקחו פה מסלול מעולה שמתחיל בשריגים, חוצה מזרחה את פארק עדולם וממשיך לאורך הפארק דרומה עד שומריה בדרכי עפר יפהפיות. מאחר והפאנצ’ר הראשון פגש אותי די בהתחלה, והייתי ללא ניווט (די, הוחלט בזאת סופית שהגיע הזמן להתארגן על מכשיר רלבנטי… יש המלצות? נצטרך לצאת למבחן…), עשיתי הארכת מסלול לעצמי בכבישים המוכרים של האיזור והגעתי לנקודת מילוי המים הראשונה באיזור שקף.
המסלול שרקחו לימור וזיו – נהדר!
אז לאחר שהסיבוב הזה הבטיח שהראשונים ברחו, נאספתי אל הטאנדם האחד שהגיע לאירוע והיווה את זנב השיירה, אך לא לאורך זמן, כי התעלתי עליו לאחר מכן ביכולת האיסוף… החלק הדרומי של המסלול שרץ בשטח אינו מוכר לרבים מהרוכבים – כי פשוט אין שם סינגלים. פה המקום לפרגן בענק לרכיבת הגרבל שמחזירה אלינו את הטיולים במקומות מקסימים, גם אם הם לא בלופ קטן בתוך יער. מרחבים פתוחים של גבעות יפהפיות באיזור ענק ודי ריק, למעט בסיס או שניים, וכמה בדואים וכבשים. למעשה הרכיבה באיזור הזה היא הסיבה העיקרית שרציתי לבוא הפעם.
אבל רגע, זה לא בעצם “מרתון”?
האם סוג האופניים הוא מה שקובע את אופני הרכיבה או סוג המסלול?
עד לא מזמן נהוג היה להפריד בין רכיבת סינגלים לרכיבת דרכי ארבע על ארבע באמצעות קבלת העובדה שכשאנו רוכבים בדרכי העפר (וליותר זמן ומרחק) אנחנו למעשה רוכבים מרתון. לפתע פתאום אותה רכיבה עצמה הפכה לרכיבת “גראבל”, שזה בסדר גמור אם זה מה שמוציא אתכם מהבית לעוד רכיבה, אבל במציאות מה שגיליתי הוא ש”גרבל” זו למעשה רכיבת מרתון שבה מלא רוכבים מקבלים מלא פאנצ’רים…
בתכלס הבחירה הנכונה בעיני למסלולים כאלה הם אופני מרתון מצוינים, קלים ומגיבים, עם בחירת צמיגים מתאימה – בעלי מהירות גלגול טובה במיוחד. מי שלא בוחר בבחירה הזו הוא בעצם מהמר – על כך שלא יהיה לא תקר ולא צביתה ותוספת המהירות הקטנה שירוויח במקטעים החלקים והמהירים תהייה גדולה מהסתברות התקיעה המוחלטת והמבאסת של עצירה להחלפת פנימית. אצלי, ואצל לא מעט רוכבים נוספים היום ובהמון רכיבות גרבל ששמעתי עליהן זה מוכח שוב ושוב כבחירה שגויה. לפחות מבחינה מעשית, אם לא מבחינה תדמיתית.
איפה בכל זאת היתרון של אופני הגרבל?
רוכבי כביש יכולים להבין בקלות את ההתלהבות של רוכבי שטח מאופני הסייקלו – שהיא למעשה הטעימה הראשונה שלהם מאופני כביש…רק עם צמיגים מעט עבים יותר. אבל קשה לי להתלהב מההתאמה של צמיגים דקיקים ומעוטי נפח למסלולי מרתון כאלה בהם מבלים ב 90% מהמסלול ברכיבת שטח. מבחינתי ההצדקה של אופני סייקלו \ גרבל היא למסלולים שונים לחלוטין, וכבר יש כתבה משובצת מלאת התלהבות מהז’אנר, האופניים האלה, ומהכיף שהם מייצרים. אבל לא במסלול כזה.
אז באיזה מסלולים? עניין של מינון. היתרון הגדול של הז’אנר הוא כשרוכבים אחוזי כביש ניכרים מהרכיבה. כאשר רוכבים על כבישי מושבים, מחברים בינהם בדרכי עפר, ממשיכים למדרכות או איזה טיילת, ושוב לאיזה קטע עפר או כביש חקלאי ספק אספלט ספק עפר, שם האופניים האלה מייצרים יתרון אמיתי. כאשר המשקל עובר לשטח, גם אם הוא “גרבל” לאופני הארד טייל 29 עם בולם נעול וצמיגים מהירים יש יתרון (לטעמי) בסה”כ של הרכיבה, גם אם לא ב 100% מתוכה.
הלו, זיו, אני צריך חילוץ
אז אחרי כ 70 ק”מ הצלחתי להגיע למקום שיש בו גם קליטה בסלולרי וגם שאני מסוגל להגיד לזיו מהו – מערות חזן (כי כל הקילומטרים הקודמים היו גבעה יפה עם קוצים, לעומת גבעה יפה עם קוצים וגבעה אחרת עם קוצים).
התיישבתי לי תחת צל עץ לצד האספלט, ובעודי חושב ההזדמנות הגדולה הטמונה באופני גרבל-סייקלו כשער לרכיבת כביש עבור המון רוכבי הרים שפשוט לא יודעים מה הם מפספסים, הגעתי שוב להכרה באיכויות של הדבר הזה שלצדי, האפור שחור שנוסעות עליו מכוניות לפעמים (אבל לא עברה אותי ולו אחת כזו כשרכבתי מאיזור תרקומיה דרך בית ג’וברין, לכיש ועד אמציה), ומגיע למסקנה שהוא אדיר, והרבה יותר כיף לרכוב עליו עם אופני גרבל מאשר על גרבל. נחתי לי לצד הדרך, ממתין לחילוץ, סופג את השקט, מקשיב לרוח הלוחכת את העשבים, מעיף מבט אל איזה ציפור רעשנית מדי פעם ואל החמורים של הבדואים מהסביבה.