גיא ניב, איש השעה של עולם האופניים בארץ והרוכב הישראלי הראשון שסיים את הטור דה פראנס, דיבר איתנו מביתו בגירונה על החוויה במירוץ הגדול בעולם, ענה על השאלות הקשות ושיתף במטרות הגדולות שלו להמשך
מאת: יהונתן דוויק
צילום: נועה ארנון ISN
כנסו אל מגזין האופניים הטוב בישראל – גם בטלגרם
כאחד שצלח את שני המרוצים הקשים ביותר בעולם, הג’ירו ד’איטליה והטור דה פראנס, היה לך קשה יותר בגירו ההררי או בטור היוקרתי?
אני יכול להגיד באופן מובהק שהטור שעשיתי השנה היה לי הרבה יותר קשה מהגירו של שנה שעברה. המהדורה של הטור השנה הייתה הררית במיוחד, טופוגרפיה קשה מאוד, אבל גם בקטעים הקלים לכאורה, קיבלנו הרבה ימים של פול גז ממש מההתחלה וימים פשוטים על הנייר שהפכו לאתגר משמעותי בגלל המאבק הצמוד על החולצה הירוקה.
גם מאבקי המיקום בטור לא דומים לשום מרוץ אחר: אם במירוצים אחרים מתחילים להתמקם ולהתכונן 30 או 40 קילומטרים לפני קו הסיום, בטור הלחץ בפלוטון מתחיל כבר 80 קילומטרים לסיום הקטע. מהניסיון שלי, היוקרה של הטור הופכת אותו למירוץ הקשה בעולם.
איך נראה יום של רוכב בטור?
כל יום מושפע מזמני הזינוק שנקבעים לו, כך שכל יום נראה קצת אחרת. קמים במלון בשעה לא מוקדמת מדי, לרוב שמונה או שמונה וחצי, כשיש גם ימים שמתפנקים עד תשע. ארוחת הבוקר מאוד גדולה במטרה להזין את הגוף לשעות רבות, כשארוחת צהריים נקבל רק על הכביש. הנסיעות מהמלון לנקודת הזינוק, וחזרה למלון, לא תמיד קצרות, לרוב זה ייקח חצי שעה או שעה, אך יכולה להיות גם שעה וחצי, ואפילו במקרים נדירים שלוש או ארבע שעות!
בנקודת הזינוק מתקיימת שיחה טקטית מפי הדירקטורים, בה יוצגו המטרות של הקבוצה לקטע והתפקיד של כל אחד מהרוכבים. משם ממשיכים לטקס הצגת הקבוצות ומזנקים לקטע. לאחר סיום הקטע נהנים משייק ומקלחת באוטובוס הקבוצה, מגיעים למלון למסאג, ארוחת ערב ושינה.
מה היה הרגע הקשה ביותר עבורך בטור הזה?
אין ספק שבשלב 17 נכנסתי לבור עמוק. בדיעבד התברר שפישלתי בתזונה באותו יום, כך שהגעתי לעלייה האחרונה כשאני מרוקן לגמרי. נכנסתי לעלייה עם קבוצה מאוד גדולה איתי שרכבו בקצב יחסית סביר, אבל הגוף שלי עייף ואני פשוט לא מצליח להחזיק איתם. דופק גבוהה מאוד, וואטים נמוכים, והרגליים בלי אנרגיה. מבין שאני צריך לעבור את זה איכשהו, ונקודת האור שלי הייתה הדירקטור הספרדי אוסקר גריירו שהגיע לתמוך בי. יחד עם העזרה הפיזית שלו, גלים ואוכל והחזרת אנרגיה לגוף, והעזרה המנטלית שהייתה בעיקר הרגעה, הצלחתי להוריד את הפאניקה, לחשוב רק על הקילומטר הבא של העלייה ולהכניס לעצמי לראש שזה רק יום אחד קשה, ומחר הכל יהיה בסדר. ככה הצלחתי לסיים את היום, בדיעבד רחוק מזמן שיוביל לפסילה, אך התחושה הפנימית שהגוף מרוקן היא מאוד לא נעימה ושמחתי מאוד לסיים את השלב הזה.
עד כמה מגבלת הזמן נמצאת בראש? האם זה משהו שחושבים עליו הרבה?
זה לא משהו שהתעסקתי איתו הרבה, מעבר לימים בהם הייתי בקבוצה האחרונה ולא מבחירה. היו קטעים שהחלטתי מבחירה לרדת אל הקבוצה האחרונה. כשראיתי לצידי את סאגאן ושמות גדולים נוספים ידעתי שלא ניכנס לבעייה בזמנים. היום היחיד שזה הטריד אותי יותר היה בקטע ה18, רכבתי עם קבוצה מאוד גדולה כשהמירוץ התפצל להרבה קבוצות על הכביש, ומצאתי את עצמי בגרופטו האחרון. למען האמת אפילו אז הייתי רגוע, את הקבוצה הובילה קוויק סטפ של סם בנט לובש החולצה הירוקה, כך שידעתי שהם ידאגו לכך שנגיע בזמן לקו הסיום, וגם ביום הזה לא הייתה בעייה אמיתית בסופו של דבר.
בשעות המתות של המירוץ, יצא לך לדבר עם כמה מהכוכבים של הענף?
יצא לי לדבר עם לא מעט שמות גדולים. בתחילת המירוץ, לאחר שהלחץ משתחרר עם יציאת הבריחה, יורדים לקצב נוח ויש זמן לדבר. יצא לי לדבר עם ריצ’י פורט, שניגש לברך ולהגיד כל הכבוד. הופתעתי מכך שהרבה רוכבים ניגשו לברך אותי ואמרו שהם שמחים לראות ישראלי ראשון בטור, זה לא נעלם מעיניהם שאני הישראלי הראשון בהיסטוריה, וזה שימח וריגש אותי מאוד. יש לי כמה חברי פלוטון די קבועים שאיתם אני מדבר הרבה: ספ קוס מיאמבו ויסמה הוא חבר מאוד טוב שלי, ולירמוז מAG2R ועוד כמה רוכבים ממיצלטון סקוט. יוצא לדבר עם הרבה רוכבים על הרבה נושאים.
איך אתה מרגיש עם היעד של “לסיים”? זו מטרה די חריגה לרוכב מקצועני.
אני חושב שזו מטרה שיכולה להיות אך ורק בגראנד טור, שזה אירוע ספורט כל כך קשה, כשאתה ניגש לזה בפעמים הראשונות, זו מטרה שאפשר איכשהו לקבל.
אני יכול להגיד שרציתי לעשות יותר מ”רק לסיים”, וביקשתי מהקבוצה לעשות עוד דברים, אבל ההנחיות שקיבלנו מלמעלה היו אחרות. היה חשוב לקבוצה שהרוכב הישראלי יגיע לפריז וככה ניהלנו את המירוץ, ככה התנהלתי טקטית, בהפחתת סיכונים למינימום האפשרי. בסטייגים שנגמרו בספרינט המוני, לא התקרבתי לפיניש עם הפלוטון שלא נהיה מעורבים בנפילה. לא יצאתי לבריחות בשבוע הראשון והשני, כשאני יכול להגיד בפה מלא שיכולתי להיות לפחות בבריחה אחת. הקבוצה הכתיבה דברים אחרת.
אני מבין למה הם הכתיבו זאת, ראינו את הבאזז התקשורתי שהיה, ראינו כמה זה היה חשוב לקבוצה שאסיים, ואם חלילה הייתי יוצא לבריחה ואולי הדברים היו מתפתחים אחרת, היו נותנים לנו בראש על זה. אבל בסדר, שלב אחר שלב, עכשיו סיימתי את הטור, יש לי שאיפות ומטרות הרבה יותר גדולות, אני אחזור לשם בעתיד בשביל לעשות דברים הרבה יותר גדולים.
בשנה הבאה, עם פרום ושמות גדולים בקבוצה, והרבה יותר ציפיות ולחץ, איך אתה רואה את הישראלים משתלבים בקבוצה?
הרוכבים הישראלים היו וישארו הלב של הקבוצה, אני משוכנע בזה. הרוכבים הישראליים יצטרכו גם להמשיך להתקדם, ומי שלא יצליח לעשות את זה לא יקבל את המרוצים הגדולים והנחשבים. ברור לכולם שרמת הציפיות והשאיפה לתוצאות תעלה בשנה הבאה, אבל אני משוכנע גם שאנחנו, הרוכבים הישראלים, נמשיך להתקדם. כשיש לידך את כריס פרום, באימונים ובמחנות אימונים, אתה מעלה את הרמה שלך אם תרצה או לא תרצה, וזה יעשה לנו רק טוב.
מעבר להגעה שלך לפריס והקומביטיביטי לניילנדס בקטע 4, לא רשמתם כקבוצה הישגים משמעותיים, עם קבוצה מנוסה ואיכותית בצרפת. לא יכלתם להשיג קצת יותר?
אני חושב שצריך להסתכל קודם כל על הדברים החיוביים שעשינו וזה לא מעט כניסות לטופ 10, בעיקר עם הוגו הופסטטר, גם בן הרמנס וגרייפל היו בעשירייה. נכון שרצינו יותר, נכון שכיוונו ליותר, אבל זה מרוץ אופניים. יש עוד הרבה קבוצות שרצו ועוד הרבה קבוצות שניסו להשיג ניצחון בשלב ולא הצליחו. צריך לזכור שהרוכבים המובילים שלנו, במיוחד דן מרטין שממנו היו ציפיות גבוהות, הגיע לאחר התרסקות מאוד קשה ופציעה בדופינה. גם בן הרמנס עבר עונה לא קלה, גרייפל בתחילת הטור חווה נפילה. רצינו ושאפנו ליותר, ואני חושב שאפשר גם להסתכל על הרבה דברים חיוביים שעשינו.
אחריי שסיימת את המירוץ הגדול בעולם, יש עוד מירוץ שבוער בך? חוויה שאתה מצפה לה במיוחד?
כמובן שהטור דה פראנס זו פסגת השאיפות ואני מצפה לחזור לשם בעתיד, אבל יש מירוץ נוסף שכבר כמה שנים אני מחכה לעשות וכל שנה יוצא שאני איכשהו לא מגיע לשם, זה הטור של קאטלוניה. ב2018 שמו אותי בסגל ואז הוציאו אותי, ב2019 הקבוצה לא הוזמנה למירוץ, והשנה המירוץ היה צריך להיות המטרה הגדולה שלי לחלק הראשון של השנה, ואז התחיל כל משבר הקורונה. אני גם מכיר את הכבישים באזור בעקבות המגורים בגירונה, וגם מירוץ מדהים, מירוץ של מטפסים ברמה הכי גבוהה שיש. כמובן שגם האולימפידה זה מירוץ שתמיד רציתי לעשות, אנחנו נצטרך לאסוף כמובן הרבה יותר נקודות לקראת פריז 2024, אבל אני משוכנע שעם ההשתפרות של הרוכבים הישראלים, זה יכול וצריך לקרות.
מה אתה חושב שצריך לקדם ולשפר בענף האופניים הישראלי?
קודם כל אנחנו צריכים עוד מועדונים, ועוד ילדים שיתחילו להתעסק בספורט הזה. אנחנו צריכים לראות על קווי הזינוק של איגוד האופניים בשנים הקרובות 100 ילדים ו100 קדטים, לא בין 30 ל50, ולראות שהם מגיעים לגילאי הנוער, כי בדרך כלל עד גילאי הנוער נשארים עשרה או חמש עשרה בלבד. אני חושב שצריך הרבה יותר מירוצים בארץ, לא כל מירוץ חייב להיות גדול, אפשר גם קריטריומים קטנים.
נושא מאוד חשוב שחייב להשתפר זה הבטיחות בכבישי ישראל. תרבות הנהיגה כלפי רוכב האופניים רחוקה מלהיות טובה, ובשביל שעוד ילדים יעסקו באופניים הכבישים צריכים להיות בטוחים, והורים צריכים להרגיש בסדר לשלוח את הילדים שלהם לחוג הזה. אני באופן אישי שמתי את זה לעצמי כמטרה אישית, אני יכול לשתף שאני כבר אחרי שיחה בנושא עם שר הספורט, ואני מקווה שנצליח לשנות ולו במעט את הנושא הזה.
מהם המירוצים שנותרו לך בעונה הזאת?
התכנון היה שאני אעשה גם את שתי הקלאסיקות של הארדנים: פלש וולוני ולייז’-באסטון-לייז’ (LBL), אך ממש בימים האחרונים הוחלט שאני לא אשתתף. אין לקבוצה הרבה ימי מירוץ, והיא צריכה אותם לרוכבים שמתכוננים לוואלטה, ככה שלמעשה את עונת 2020 אני סיימתי.
אני אחזור לארץ בקרוב, בגלל הסגר בארץ אני לא ממהר לחזור, אבל בשבוע או השבועיים הקרובים אני אגיע לישראל, אקח מנוחה, ואחכה לאליפויות ישראל שיתקיימו בנובמבר. אני לא מתכוון להגיע עליהן באיזה פיק, אבל בגלל שסיימתי את העונה שלי מוקדם מכולם, אני מאמין שזה יכול לעזור לי באליפויות ישראל.
הגעתם עד כאן? כנראה אהבתם את התוכן שלנו- אז הצטרפו וקבלו ממנו עוד: