ראיתם פעם אופני יד? אלו אופניים מאד שונים מהרגיל. מין תלת אופן הצמוד לכביש כמו מכונית מרוץ עם דגלונים נישאים בחלק האחורי. לי הן הקפיצו המון שאלות לראש – יצאתי לחפש תשובות.
לא פעם אני רואה רוכבים של אופני יד (Handcycle) בפארק או בנמל ת”א. לפעמים רוכבים, לפעמים בהפסקת קפה. לאחר חיפוש קל מצאתי באצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, את האיש עם כל התשובות – מאיר כרמון, רכז פעילות האופניים של בית הלוחם בת”א. מחזיקים ומתחזקים פה כ- 70 זוגות אופני יד. הדבר הראשון שרציתי לשאול זה איך זה מרגיש לרכוב עליהם. מאיר משיב “קח סיבוב”. אז לקחתי. התחושה מאד שונה. מצד אחד אתה שוקע במושב נוח כמו של מכונית, ומצד שני אתה עדיין מחובר לטבע שסביבך ללא שום מחיצה.
מצטרפים לקב’ השקטה של בייקפאנל בווצאפ:
בניגוד לרכיבה על אופניים רגילים שבמהלכה המבט מכוון יותר כלפי האדמה, באופניים האלה, הזווית של הכסא גורמת למבט להיות מופנה מעלה, ולראות המון שמיים. זה כיף. אתה מפדל בידיים וזה לא קל, אבל כמו באופניים רגילים יש הילוכים.
מאיר, ספר לקוראים קצת על בית הלוחם
המרכז שייך לבית הלוחם של תל אביב בשכונת אפקה. זהו אחד מארבעה בתי לוחם, שמפעיל ארגון נכי צה”ל. בתי לוחם נוספים בחיפה, ירושלים ובאר שבע וצפוי לקום אחד גם באשדוד. זה בית לנכים שמטרתו לספק שירותי שיקום, ספורט וחברה לנכי צה”ל.
האם אופני יד מיועדים רק לנכים?
כל אחד יכול לרכוב על אופני יד, אבל זה בעיקר נותן מענה לאנשים עם מוגבלויות שלא יכולים לרכוב על אופניים רגילים. יש אנשים שבאים לפתח את פלג הגוף העליון שלהם או יכולות אירוביות, אבל אלה בדרך כלל ספורטאים מקצועיים. יש לנו רוכבים מכל הגילאים, אפילו בני 80. מצד שני, יש הרבה צעירים בני 19 ו-20. נוספו לנו, לצערי, לא מעט רוכבים חדשים בשנה האחרונה, בגלל המלחמה.
אמנם נותנים לנכים אפשרות לפעילות ספורטיבית, אבל הצד החברתי אפילו יותר חזק. נפגשים בשש בבוקר, שותים קפה, יוצאים לרכוב. כל הדרך מדברים ובסוף שוב עוצרים לקפה מול הים. כשמישהו חולה או אחרי ניתוח, הוא בכל זאת בא. אם לא לרכוב, אז בשביל לשתות קפה עם החבר’ה. מגיעים אלינו לוחמים מהיחידות הכי קרביות, קצינים מעוקץ, והנדסה. אלה אנשים שמחפשים את האקשן ופתאום הושיבו אותם במחלקה שיקומית בבית-חולים ללא פעילות. הם עולים על האופניים, לוקחים אותם לים או לנמל ופשוט מתחילים לבכות. מאושר. אתה פותח להם צוהר. הם מרגישים שהם יכולים לעשות דברים. הם קמים מכסאות הגלגלים והקביים ופתאום הם מתניידים ומגיעים למקומות שאליהם הם לא יכלו להגיע קודם. זו התרגשות גדולה.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
מה שחשוב לי להציג לאנשים עם מוגבלויות, זה שלא יחשבו שנגמרו להם האפשרויות. יש תמיד אופק. לאו דווקא באופניים. כל אחד יכול למצוא את הספורט שלו: יש טניס כסאות גלגלים, כדורסל, רוגבי, שחייה, בדמינטון, שייט. יש לנו רוכב שהוא קוואד, כלומר מוגבל גם בידיים וגם ברגליים. הוא מעביר הילוכים בעזרת הסנטר ומפעיל את הברקס עם המרפק. אתה מאמין?
דרך חיים
אי אפשר לקרוא לדבר הזה שקורה פה חוג, או כמו שאחד הרוכבים, איתן צדוק, אומר לי “זו דרך חיים”. אנשים באים להתאמן ארבע פעמים בשבוע, לפעמים יותר. בקיץ החם, בחורף הקר, זה לא נוח, אבל כולם עושים את זה. קמים לפנות בוקר ובשש כבר מוכנים לרכיבה. אתה מפסיק לומר לעצמך “אני לא יכול” או “אין לי בשביל מה לקום” ומבין שאתה מתאמן יותר מרוב האנשים הבריאים. אתה פשוט בוחר בחיים. אתה מגלה את כוח הידיים וגם את כוח הרצון שלך. לא היינו יכולים לעשות את זה בלי המדריכים. כולם עם רקע בשיקום, כולם מקצוענים, אבל הם קודם כל עם לב. לרוב, נכה נמצא במקום בו לא רואים אותו. אתה רואה את זה לדוגמא כשתופסים לנו חניות נכים. התגובה היא לא פרופורציונלית. זה נוגע במקום הרגיש הזה שלא רואים אותך. הסגל, לעומת זאת, נותן את ההרגשה שהם הכי רואים אותך. מתעקשים לתמוך יותר מהאדם עצמו.
בתוך הקבוצה יש גיבוש ותמיכה שאין בשום מקום אחר. ישראלים אוהבים “להיות גבר” וגבר מקורו ב”להתגבר”, לא לשתף בקושי ובחולשה. אבל כשאתה פה, אתה פוגש אנשים כמוך ואפילו במצב קשה יותר ממך. זה מכניס לפרופורציות מצד אחד, ומאפשר לשתף בקושי מצד שני. חלק מדברים על הקושי בצורה ה”צברית”, מתובל בהרבה הומור וסרקזם. גם זו דרך לשתף. אנשים פותחים פה דברים שלא היו אומרים מחוץ לקבוצה, וכולם מקשיבים. עם השנים הקשרים פה הופכים מאד חזקים. יש לי פה חבר שהולך על המותניים. אתה רואה על הגוף שלו שאם הוא לא היה נכה הוא היה עוקף אותי בגובה. אני כבר לא רואה את זה. אני לא רואה את הנכות שלו. אבל יום אחד הגיע אלינו אחד הצעירים מהמלחמה האחרונה, בגיל של הנכד שלי במגלן. כשראיתי אותו בלי הרגליים, התפרקתי. זה לא פייר שכזה צעיר ילך ככה. אבל זה הדגיש לי איך הנכות של הותיק הפכה מבחינתי לשקופה. אני מפנה למאיר את יתר השאלות עליהן חיפשתי תשובה.
לאיזו מהירות אפשר להגיע?
בסגנון עממי עד 30 קמ”ש, אבל רוכבים מקצועיים בסגנון תחרותי על מסלולים ייעודיים יכולים להגיע אפילו ל- 80 קמ”ש.
איפה אפשר לרכוב עליהם?
אפשר לרכוב בכל מקום שיש שבילי אופניים. מגני יהושע לכיוון דרום עד מורדות יפו, לכיוון צפון עד תל ברוך. לכיוון מזרח אפשר להגיע עד אסותא.
אפשר לרכוב בעליות או שזה יותר מוטה למישורים?
אפשר גם בעליות. מכיר את העליות בטיילת תל ברוך החדשה? אנחנו רוכבים שם.
מה מבחינת בטיחות?
אלה אופניים נמוכים, ובקושי רואים אותם. לכן מצמידים דגלון גבוה מאחורה. זה חשוב כשחוצים כבישים או כשעוברים דרך מגרשי חנייה. אנחנו מקפידים על קסדה, כפפות ונעליים סגורות. התהפכויות זה לא דבר נפוץ, אבל עלול לקרות.
אם רוצים לרכוב במקום אחר, איך מעבירים אותם?
לבעלי מוגבלויות יש בדרך כלל אוטו גדול. אבל אפשר בהחלט להעביר על גבי מנשא, כזה שמבוסס על תפוח. מוזמנים להציץ במבחן שערכנו בבייקפאנל לא מזמן.
כמה עולה זוג? ומנשא? יש סבסוד של רשויות?
העלות לרוכב היא בסדר גודל של 30-40 אלף שקל. קח בחשבון שכל זוג אופניים דורש התאמה אישית לרוכב לפי המגבלות שלו. לכן האופניים שלנו משוייכים לרוכב מסוים. בספורט התחרותי אפילו בונים את האופניים לפי המידות של הרוכב. נכי צה”ל זכאים לסיוע ממשרד הביטחון.
יש גם ‘חשמלוקים’? ודגמים אחרים?
יש אופניים עם מנוע עזר קטן לאנשים שמתקשים, במיוחד עם מוגבלות מבחינת גיל או יכולת. זה מקל על הפידול. ככה אפשר להתאים את דרגת העומס ליכולת של הרוכב. יש גם דגמים של אופני שכיבה (ריקמבנט, Recumbent). יש לנו כמה זוגות.
יש מותגים? הפחתת משקל?
יש מותגים. יש גם אופני קרבון, אבל בעיקר לרכיבה תחרותית.
אז בוא נדבר על רכיבה תחרותית. זה ספורט אולימפי, נכון?
זה ספורט הישגי. איגוד האופניים העולמי ה-UCI, מאגד תחת המטריה שלו גם את הספורט הפראלימפי. יש תחרויות בכל העולם. יש סבב עולמי שמורכב בדרך כלל משלוש תחרויות ואליפות עולם אחת. וכן, פעם בארבע שנים יש אולימפיאדה פראלימפית. במשך השנים היו לנו כמה רוכבים פראלימפיים ביניהם פסקל ברקוביץ’, נתי גרובר ושי לוי. קובי ליאון זכה באולימפיאדת לונדון 2012 במדליית כסף במרוץ נגד השעון. באולימפיאדת פריז הפראלימפית הקרובה, ייצג אותנו עמית חסדאי. נחזיק לו אצבעות.
אני משוחח גם עם קובי ליאון, והוא מסביר לי עד כמה האימונים תובעניים. שבעה ימים בשבוע ובדרך כלל עם מאמן אישי. הם אפילו כוללים אימונים בתנאי חוסר חמצן-היפוקסיה (Hypoxic chamber). כידוע ככל שעולים בגובה, צפיפות החמצן באוויר יורדת ולכן הגוף מקבל פחות חמצן. במצב כזה הגוף לומד לייעל את ניצול החמצן והפקת האנרגיה ולייצר יותר כדוריות דם אדומות. השיפור בביצועים משמעותי. הגישה המסורתית התבססה על שהות ואימונים של ספורטאים בהרים הגבוהים מ-2,500 מטר. אבל, האפקט נמשך שבועות בודדים בלבד. לאחרונה נבנה באוניברסיטת תל אביב חדר גובה במימון של סילבן אדמס. החדר מאפשר להתאמן בצורה מסודרת ולהגיע לרמה הכי גבוהה שאפשר. אם תרצו לזהות רוכבים תחרותיים, שימו לב למנח הרכיבה שלהם. רכיבה תחרותית, מתאפיינת במנח שונה ומבנה אופניים שונה. בדרך כלל, בשכיבה לצורך שיפור האווירודינמיקה או בישיבה על הברכיים (kneeling).
תוכל להכיר לקוראים את אלכס זנרדי, האיש והאגדה?
יש סיפור מפורסם על איטלקי בשם אלכס זנרדי, שהיה נהג פורמולה 1. הוא עבר תאונה נוראית בשנת 2001. נקטעו לו שתי הרגליים והוא היה על סף מוות. אבל עם המון כוח רצון, הוא השתקם והתחיל לרכוב על אופני יד. ב-2016 באולימפיאדה הפראלימפית בריו, הוא זכה גם בכסף וגם בזהב (בקטגוריות שונות). ככה הוא הפך לאלוף העולם. “זה לא ייאמן” אומר לי מאיר ומוסיף, המסר שלי הוא, אם קרה לך משהו בחיים. זו הזדמנות למשהו אחר. אנחנו בפינה הקטנה שלנו מאפשרים את האופק הזה, את החוויה.
לסיכום אני חייב לומר שהופתעתי. באתי לפגוש אנשים עם מוגבלות ויצאתי בהרגשה שאני המוגבל. בכלל לא ידעתי שאפשר לרכוב עם אופני יד בעליות ובטח שלא ציפיתי לראות אותם רוכבים על הגבעות של תל ברוך הלוך וחזור, הלוך וחזור נון-סטופ במשך שעתיים רצופות. בקיצור, הבוקר הזה שיצאתי לרכוב עם החבר’ה לגמרי הכניס אותי לפרופורציות כמו שאיתן אמר.
והנה סרט יפה על עמית חסדאי שמציג נהדר את התחום:
כתב וצילם: אסף לופו
לתגובות היכנסו לאינסטגרם של בייקפאנל
שתפו את הכתבה, עם הכפתורים פה למטה:
